מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור גבורה – קדוש אדם, קדושים חיי אדם

שולמית ובר צדוק בתכנית
שולמית בת 15
הודות לאומץ רוחו של אליהו ורבים כמוהו, גדלנו והקמנו מדינה

נולדתי בעיר פתח תקווה בשנת 1930.
 
הוריי הגיעו לארץ בשנת 1925 מאז חיו בפתח תקווה. חונכתי בבית לאהבת הארץ בכל מה שיש בה. את ילדותי, לימודי ומשפחתי העברתי בפתח תקווה ועד היום אני שם. היה זה בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.
 
הייתי חניכת תנועת הנוער "מכבי צעיר", פתח תקווה. באחד מחופשת חג הסוכות בהיותי בת 12 יצאנו שלוש קבוצות של חניכים למחנה של שלושה ימים. באחריות  צוות מדריכים בני 16-17. המחנה היה ביער עבות של עצי אקליפטוס ליד כפר הדר לא רחוק מפ"ת (היום הוא חלק מהודהשרון). הגענו למקום, פרקנו וריכזנו את כל הציוד שהבאנו, הקמנו אוהלים. לעת ערב התכנסנו  כולנו במרכז המחנה הדלקנו מדורה, ישבנו סביבה, שחקנו במשחקי חברה, שרנו והשמחה הייתה גדולה. כשלפתע הגיחו מבין העצים ערבים (מהכפר הסמוך) שבידי כל אחד מקל עבה שנקרא אז נָבּוּט, עמדו והתבוננו בנו שעה ארוכה .
 
קיבלנו הוראה להמשיך בשלנו ולנהוג בשקט וברוגע למרות הפחד שהציף את כולנו.אחד מהמדריכים פנה אל הערבים, שעמדו מאחורי העצים והציע לכבד אותם בקפה,אך הם לא נענו והמשיכו לעמוד ולהתבונן בנו. המשכנו בשלנו בשקט וברוגע אודות לאומץ רוחם של צוות המדריכים אשר היו אז רק בני 16-17 (היה  "נוהג חניכים" שאין לעזוב את המחנה מכל סיבה שתהא. נהגו לבקר אותנו חברים מהתנועה ומשפחות). לפתע נשמעה שירה אדירה וזו הייתה של החניכים שבאו לבקר. שמחנו לקראתם ובוא ברגע נעלמו הערבים מהמקום. כשחזרו המבקרים לביתם נשארנו עוד לשבת יותר רגועים כמובן ואז לאחר מכן קיבלנו הוראה להיכנס לאוהלים לשינה. באותה עת הודיעו לנו שאם שחר אנו עוזבים את המקום.
 
אנו החניכים נכנסנו לאוהלים אך צוות המדריכים נשארו ערים על מנת לשמור עלינו.עם שחר קמנו ופרקנו את המחנה. דרכנו הייתה חזרה הביתה.עברנו דך וואדי אשר לידו זרם הירקון, וכדי לעבור אותו הקמנו גשר חבלים עם כל הציוד.
 
 
הליכה בוואדי
לבסוף עברנו אותו בשלום. הגענו לפתח תקווה קצת עצובים אך גאים בצוות המדריכים וגם בעצמנו. כל מה שקרה לא מנע מאיתנו להמשיך ולצאת למחנות וטיולים. במשך הזמן הפך סיפור זה לחוויה מיוחדת בנו, אותה לא נשכח. נ.ב ברצוני לספר על  אחד מצוות המדריכים שלנו,  אליהו חינסקי ז"ל. לימים היה למפקד סניף "מכבי צעיר פתח תקווה".
 
הצבא הבריטי פלש לרשפון, שפיים בשנת 1945 בטענה שקיים שם סליק (מחסני נשק של ההגנה), כדי להפגין נגד נשלחו תלמידי תיכון מכל הארץ לסקל את התכנית של האנגלים. ביניהם היה גם אליהו. תלמידי התיכון קיבלו פקודה מהאנגלים לא לזוז, לא לקום כי   מי שיעשה זאת יירו בו. אליהו כשם שהוכיח אומץ לב במחנה שלנו קם וצעק:  "חברה קדימה לפרוץ אתהשרשרת." בוא ברגע ירו בו והרגוהו. עצב רב נפל עלינו כשנערכה לו אזכרה לא נשאר לנו אלא לומר:  "לא את דמינו לא נפקיר, קדוש אדם, קדושים חיי אדם.", אך את דמנו לא נפקיר. הודות לאומץ רוחו של אליהו ורבים טובים כמוהו, גדלנו והקמנו מדינה.  
 
 
 חניכים והמפקד אליהו חינסקי ז"ל
  
תשע"ה

מילון

נָבּוּט
מוט עבה מעץ

סליק
מחבוא של נשק מתחת לאדמה

ציטוטים

”לא את דמינו לא נפקיר, קדוש אדם, קדושים חיי אדם אך את דמנו לא נפקיר “

”הודות לאומץ רוחו של אליהו ורבים כמוהו, גדלנו והקמנו מדינה“