מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור גאולת עמק יזרעאל

שקד, אורה ועומר
אורה בשירותה הצבאי
בסיפורי אני רוצה לספר על גאולת עמק יזרעאל ועל אבי, שהיה שייך לדור המייסדים.

שמי אורה קיפר, ואני גרה כיום במושב חבצלת השרון. נולדתי בשנת 1939 במושב כפר יחזקאל אשר בעמק יזרעאל המזרחי בין עפולה לבית שאן. בסיפורי אני רוצה לספר על גאולת עמק יזרעאל ועל אבי, שהיה שייך לדור המייסדים. (מהעלייה השנייה, שהייתה בין השנים 1904 – 1914).

תחילת ההתיישבות בעמק יזרעאל

יהודים החלו להגיע לארץ כבר בשנת 1881, ואת עמק יזרעאל החלו ליישב בשנת 1921. חשוב לי מאוד שהתלמידים יידעו, שישראל לא נראתה אז כמו שהיא נראית היום. אז הייתה רובה ככולה אדמת טרשים, חולות וביצות, מעט תושבים וכבישים מועטים. בהתחלה שלטו כאן התורכים ואחר כך האנגלים. היום ישראל פורחת, מיושבת, מתפתחת ומשגשגת כמדינה יהודית, שנבנתה על ידי יהודים ובכספם. מדינה עצמאית משנת 1948 והיא בת 70 שנה.

בין רכס גבעת המורה בצפון ועד רכס הרי הגלבוע בדרום משתרע עמק רחב ידיים – הוא עמק יזרעאל. עמק, שלפני העלייה על הקרקע – התחלת ההתיישבות, היה סבך עצום של ביצות ושל קני סוף גבוהים. בנוסף, הייתה צחנה מסביב, ערב רב של יתושים וזבובים רוחשים, ללא דרך וללא משעול. פה ושם השתכשך לו ג'מוס ברפש, והקדחת הממארת מפילה חללים.

מעט הערבים הנמצאים באזור מתרחקים משם כי זו הייתה ממש סכנת נפשות. רק אנחנו, היהודים, קנינו את האדמה הזאת מסוחר ערבי שגר בלבנון, ומאס באדמות האלה, תמורת כסף רב שהגיע מתרומות.

אבי, מרדכי מצליח

אבא שלי וחבריו החלו לנקז את מי הביצות אל תוך תעלות בעבודת כפיים קשה בעזרת טוריות, עם חלום גדול להפוך את האזור לעמק מיושב ופורח. ואכן, ביזע דם ודמעות, בשמחה ובאהבה החלום התגשם.

על אבי מרדכי מצליח

אבי מרדכי מצליח נולד באיזמיר שבתורכיה, למד בבית הספר אליאנס בשם "כל ישראל חברים". הוא הגיע לארץ לבד בשנת 1913 כדי ללמוד חקלאות בבית ספר חקלאי "מקווה ישראל", שהוקם בשנת 1870.

בגולה היה לאבי מורה יהודי אהוב, שהרצה על האנטישמיות בעולם ועל משפט דרייפוס בצרפת, משפט, שבמהלכו שפטו קצין יהודי מצטיין ופסקו שהוא בוגד בגלל היותו יהודי. דברי המורה חדרו ללבו הרגיש של אבי, שהחליט לבד, ללא היסוס ופחד בהיותו בן 15, לעזוב את ביתו האמיד ולנסוע לארץ ישראל כדי לקחת חלק בהקמת מדינה ליהודים. בהמשך, הוא נישא לאמי, ושניהם בנו את ביתם בשנת 1921 בכפר יחזקאל במושב עובדים.

סיר שהיו מבשלים בו. השתמשנו בנפט כי לא היה חשמל.

אלה זיכרונותיי מגיל 5

בישול: אימא אפתה לחם בתנור עצים, שנקרא טאבון, והיה ממוקם בחצר. היא בישלה בפתיליות נפט כי לא היה חשמל או גז.

כביסה: היא הרתיחה כביסה בדוד על גבי גחלים, וכמובן כיבסה הכול בידיים.

תאורה: הבית הואר באמצעות עששית, שהייתה למעשה פתיל ספוג בנפט ועליו מתקן למנורת זכוכית.

מיטות: היו עשויות מרשת ומסגרת ברזל, והמזרן היה עשוי בד עבה ממולא בקש.

כיסאות: היו עשויים מפחים גדולים הפוכים של זיתים. מאוחר יותר החלו להתקין רהיטים מלוחות עץ, שפרקו מתיבות גדולות שהגיעו מחו"ל.

משחקים: הכנו בעבודת ידיים, למשל, אחי יצר רכבת מקופסאות סרדינים ריקות. הוא חיבר קופסה אחת לשנייה וכך יצר את קרונות הרכבת.

תחבורה: בהתחלה התניידנו בעזרת סוס ועגלה. מאוחר יותר היו מעט מאוד כלי רכב: אוטובוסים, טנדרים ומשאיות.

תקשורת: היה עיתון אחד בלבד, אך ורק עיתון ״דבר״. לא היה לנו מכשיר רדיו, היה רק מכשיר רדיו אחד בכל המושב, וטלוויזיה לא הייתה קיימת בכלל.

ביגוד: בזמנו היו תופרות וחייטים. אנחנו היינו קונים בדים, והם היו תופרים. היו לנו בגדים ליום יום, שני זוגות מכנסיים ושלוש חולצות, ובגדי שבת, חולצה לבנה, חצאית ומכנסיים.

הנעלה: בקיץ הלכנו רוב הזמן יחפים בכיף, והיו גם סנדלים. בחורף, זוג אחד של נעליים, מגפיים ונעלי בית.

חימום לבית: תנור נפט.

קירור לבית: אין.

מזון: לא היה חסר לנו דבר כי גידלנו הכול במשק החקלאי.

החריש בשדה: סוס ומחרשת יד. כסף היה חסר כי ההוצאות היו גדולות מההכנסות.

מכונת תפירה שבעזרתה תפרנו את הבגדים.

זיכרון מיוחד מימי הגן

כשהייתי בגן, בכל יום שישי בקבלת שבת כל אחד היה מביא מיל אחד, שאותו תרמנו לקופסת קרן הקיימת לישראל למטרת קניית אדמות בארץ ישראל.

באותו מעמד היינו שרים את השיר הבא:

אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה,

וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד,

אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,

רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –

כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם

מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה,

זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת –

כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה

אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.

העלאת המגדל של ישובי "חומה ומגדל".

ההתנגדות להקמת יישובים ופתרון "חומה ומגדל"

הערבים בעמק היו מעטים, והם גרו בחורשות, בבתים הבנויים מתערובת של קש וזבל, ועסקו במרעה. על הר הגלבוע היו שלושה כפרים ערבים, שהבתים שלהם כבר נבנו מאבן והתפרנסו משקדים, סברס ומגידול צאן. בין המתיישבים היהודים והערבים היו בהתחלה יחסים טובים, אבל אחר כך הערבים הוסתו על ידי מנהיגים ערבים טרוריסטים, במטרה לפגוע ביהודים כדי שנסתלק מכאן.

הערבים היו עולים עם עדריהם על שדות התבואה שלנו, שורפים שדות חיטה לפני הקציר, גונבים עופות ופרות, הורגים ורוצחים. על הגלבוע מול כפר יחזקאל, היה כפר ערבי עוין בשם זרעין (היום קיבוץ יזרעאל). הערבים היו יורדים מההר, ויורים על האוטובוסים שעוברים על הכביש. המורה שלנו בכיתה ג׳ נפצעה באוטובוס כשהגיעה בבוקר ללמד אותנו.

קופסת "הקרן הקיימת".

אבא שלי ועוד חברים התנדבו לשמור על האזור מפני הפורעים הערבים. הם היו נוטרים – שומרים. הנוטרים קיבלו נשק ומדים מהבריטים שהיו מעוניינים שנשמור על ישובינו, העיקר שיהיה שקט באזור. כנופיות של ערבים מכל האזורים התנפלו עלינו ונלחמו בנו כדי שלא נקים ישובים. אבי, במהלך היום היה עובד במשק, חורש וזורע, ובלילה היה שומר. אבי גם התנדב לעזור בהקמת ישובי "חומה ומגדל" באזור בית שאן, טירת צבי וניר דוד.

בין השנים 1936 – 1939 היו מאורעות דמים בארץ. הערבים השתוללו כי לא רצו אותנו כאן, הם ירו, הרגו, שדדו, גנבו ושרפו. הישוב היהודי היה חייב לגדול במהירות, לכן התחילו להקים ישובים במהירות בשיטת ״חומה ומגדל״. בשבת התרכזו אנשי העמק עם עגלות רתומות לסוסים וביניהם אבא שלי, והעבירו לעמק בית שאן צריפים וחלקי מגדל. כל הלילה עמלו ועבדו לחבר את הגדר ולקבע אותה. היא הייתה עשויה משתי שכבות עץ ובמפנים חצץ, כדי שתהיה עמידה נגד כדורים. בנוסף, הוקם מגדל במרכז היישוב עבור הצופה שיעמוד וישמור על היישוב.

בבוקר קם ישוב חדש בארץ ישראל. הבריטים היו מופתעים, הערבים עמדו פעורי פה, ואנחנו היינו מאושרים לראות כי ארצנו הולכת ונבנית. בתקופת מאורעות 1936 – 1939 קמו כך 57 ישובים בארץ.

הכרזת המדינה – אושר גדול והכרזת המלחמה

בכ״ט בנובמבר 1947 כבר היה לנו מכשיר רדיו, ובאמצעותו שמענו את החלטת האו"ם להקים שתי מדינות בארץ ישראל, האחת ליהודים והאחת לערבים. זו הייתה ״מפת החלוקה״, אך הערבים לא הסכימו. שיערנו שאחרי שתוכרז הקמת המדינה בתאריך 14 במאי 1948, הערבים יפתחו במלחמה, וכך באמת היה.

באותו לילה של כ"ט בנובמבר 1947 לאחר שהוכרזה החלטת האו"ם, שמעתי את האנשים יוצאים מהבתים לרחוב. השכן שלי ואבא שלי התחילו לקרוא בקול ״יש לנו מדינה!!! יש לנו מדינה!! מתרכזים ליד הצרכנייה״. שם הוציאו את כל בקבוקי היין, שתו, רקדו ושרו. אני הייתי בת 9 כמעט, קטנה ועייפה, נשארתי בבית ונרדמתי מהר. אמי נשארה איתי. אחיותיי, אחי וכמובן אבי השתתפו בשמחה. אני זוכרת את אמי בוכה מרוב שמחה!!

תעודת עיטור לוחמי המדינה שהוענקה לאבי, מרדכי מצליח.

שנים ראשונות – חיינו בצנעה

אחרי קום המדינה באו הרבה עולים חדשים, הוקמו מעברות, יישובי עולים ומושבים. כשהייתי בכיתה ט׳ התנדבנו להדריך את הילדים הקטנים במעברות. אבא שלי יצא ללמד חקלאות במושבי העולים. באותה תקופה חיינו בצנעה. תקופה זו מכונה "תקופת הצנע״. קופת המדינה הייתה אז ריקה בגלל הוצאות המלחמה וגידול האוכלוסייה, לכן היה צורך להתחלק במה שיש. הכול היה בהקצבה, בעיקר המזון. ההקצבה היומית לנפש כללה: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז. לעומת זאת הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. שוקולד, המאכל הכי אהוב עליי בעולם, לא היה בנמצא.

פנקס הנקודות. כשרצינו לקנות, היינו משלמים על ידי גזירת משבצת מהכרטיסייה.

ביובל ההתיישבות בעמק, 27 שנים למדינת ישראל נאמר בין היתר על ידי הראשונים: ״עינינו צופות לעמק שהיה כולו ביצה ממארת, ועתה הוא עמק הברכה. את אשר חלמנו בנעורינו, הגשמנו בעבודת כפיים מפרכת, במציאות אכזרית ובמאבק מתמיד. מכל אלה לא רפתה רוחנו. רב אושרנו לחיי הדורות הבאים שחיים עמנו״.

גדלתי בעמק כשמסביבי הרים ומרחבי שדות ירוקים.

היום אני גרה ליד הים עם אופק כחול והמיית גלים.

שם, אדמה כבדה חרושת תלמים,

כאן, חול וצדפים.

שם גדלתי וכאן גידלתי את ילדיי ונכדיי,

אבל לעולם שורשיי יהיו שם, בעמק יזרעאל בכפר יחזקאל, ערש ילדותי.

הזוית האישית

אורה – "הייתה לי חוויה נעימה להכיר את שקד ואת עומר – חמודים, נבונים, מתעניינים ומקשיבים. סיפרתי להם סיפורים של פעם, והם הפתיעו אותי במיומנויות של טכנולוגיה, מחשב, הקלדה מהירה, צילום ועוד סיפור של עכשיו. אני עם חוויות של שנים ארוכות והם רעננים ומבריקים של שנים יחסית מועטות. היה לי מאוד מאוד נחמד להיות בחברתם, ולא פעם התייחסותם לנושא ואליי ריגשה אותי. היה לי חשוב במיוחד לספר להם על קצה המזלג על גאולת הארץ בתקופה של טרום המדינה, על דור המייסדים וביניהם אבי, כי מה שיש לנו עכשיו זה לא מובן מאליו. אני רוצה לאחל להם הרבה מאוד הצלחה – כל החיים לפניהם. אני מקווה שהם יהיו דור הממשיכים בהגשמה ובאהבת הארץ – כי אין לנו ארץ אחרת. אוהבת אתכם – אורה קיפר."

שקד – "היה מאוד מרגש לשמוע את הסיפור שאורה העבירה לנו בדרך מיוחדת, עם שירים ותגובות כשהיא נזכרת באירוע מיוחד אז ההתלהבות שלה עוברת מייד גם אליי. התעניינתי לשמוע סיפורים מרתקים וחשובים על המדינה שלנו, על ההיסטוריה ולמדתי גם מושגים שלא ידעתי לפני כמו מיל ומשפט דרייפוס. הדרך שבה אורה תיארה את המעשים של אבא שלה בגאווה וכמה היא מעריכה אותו על עבודתו הקשה, ריגשה אותי מאוד."

עומר – "היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפור של אורה ואת הדרך, הרגש והפירוט בו היא סיפרה את הסיפור שלה (רואים שהיא הייתה מורה נהדרת). המפגשים עם אורה לימדו אותי על ההיסטוריה של המדינה ואפילו גיליתי שסבתא שלי ואורה עבדו יחד בפנימייה בנעורים."

מילון

ג'מוס
מין בקר גדול וחזק, בעל פרווה דקה ושחורה וקרניים גדולות. חי בקרבת מקווי־מים, ונוהג לרבוץ בהם ברוב שעות היום.

משפט דרייפוס
עלילה אנטישמית, שגרמה למשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה.

טאבון
במקור הוא תנור חימר, מעוצב כחרוט קטום, עם פתח בתחתיתו בעזרתו ניתן להבעיר ולהזין את האש. עוד בימי המקרא השתמשו בטאבון אשר שימש כתנור למשפחה, השכונה או הכפר. הטאבון משמש לאפיית לחם כגון לחם הלאפה ונמצא בשימוש נרחב בקרב קהילות אתניות ערביות ויהודיות במזרח התיכון.

מיל
יחידת כסף בתקופת המנדט הבריטי, החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית, שהונפק החל משנת 1927.

נוטרים
כוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שכונו בשם "נוטרים". הם פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1936–1939 ועד להקמת המדינה בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים.

תקופת הצנע
מדיניות שבאה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

יובל
שנת היובל ביהדות הייתה שנה מקודשת אחת לחמישים שנה, שבה העבדים היו משתחררים, והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בכל שנת שמיטה, היה איסור על עבודת הקרקע בארץ ישראל.

האו"ם
האומות המאוחדות (או בראשי תיבות, האוּ״ם) הוא ארגון בינלאומי שמטרותיו המוצהרות הן להקל על שיתוף הפעולה בענייני החוק הבינלאומי, הביטחון הבינלאומי, התפתחות כלכלית, התקדמות חברתית, זכויות האדם והשגת שלום עולמי. הוא נוסד בשנת 1945 לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה להפסיק מלחמות בין מדינות ולספק בסיס לדיאלוג בין-מדינתי.

כ"ט בנובמבר
כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), היום בו החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

ציטוטים

”"יש לנו מדינה! יש לנו מדינה! מתרכזים ליד הצרכנייה".“