מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור בית אבא והעלייה מטרנסילבניה

סבא ורון כותבים את סיפור קורות המשפחה
תמונת הדרכון לקראת העלייה לארץ
ילדות ובגרות של סבא ירון

העלייה מטרנסילבניה

נולדתי בעיר מחוז בשם אורדיאה ברומניה, עיר קרובה לגבול הונגריה, אזור שבעבר היה חלק מהונגריה ולכן רוב תושביה דיברו הונגרית שהיא גם שפת אמי.

נולדתי בשנת 1947 שזה כשנתיים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. אבי יוליוס מאיר שרד את תקופת השואה תוך עבודת כפייה בצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים.

אבי בעבודת פרך בצבא ההונגרי

הוא היה נשוי לפני המלחמה, אבל אשתו וביתו (אחותי החורגת) נספו באושוויץ,

אחותי שנספתה בשואה

כמו גם שני אחיו (לאיוש ואישטוון) ומשפחותיהם, אחותו (דודתי אילונה) ואמו- סבתי מרגיט לבית גרינוולד.

דודתי אילונה ואחיה הצעיר אישטוון

מכל משפחת אבי, רק הוא ואח אחד (אימרה) שרד וגם משפחתו של האח הזה הושמדה במחנות. את סבי שמעון, אבי אימי לא הכרתי כי גם הוא נפטר לפני שנולדתי, בשנת 1939.

סבי שמעון אבא של אבי

אבי חזר מאוקרינה ולאחר שהבין שמשפחתו הושמדה התחתן עם אמי (מגדה לבית גרוס) שלמזלה שרדה את המלחמה כי היא גרה באזור שהיה בשליטת הרומנים ולא ההונגרים.

אני כתינוק עם הורי

 

אמי הייתה חולת לב שהרופאים אסרו עליה ללדת אבל אבי רצה להקים משפחה וכך אני נולדתי. הייתי בן יחיד, בעצם השריד היחיד של משפחת הסבים שלי הן מצד אבי והן מצד אימי. גדלתי ללא קרובי משפחה בגילי, מלבד בן של בת דודה של אבי שגם משפחתו של אימו הושמדה בשואה. מלבד הבן דוד הזה, לא היו לי קרובי משפחה בגילי בסביבת מגורי.

כילד, הורי שמרו עלי מאוד, הקפידו תמיד שאוכל טוב באמת דאגו תמיד לתת לי את הדברים שאהבתי ואני עשיתי להם המון קשיים כי עד גיל 10 לא הכרתי הרגשת רעב.

משפחת אבי הייתה משפחה מבוססת לפני המלחמה אבל אחרי השתלטות הקומוניסטים הוריי נזקקו לעזרת סבי, אבי אמי, במימון הוצאות משפחתי, ועל זה אני מוקיר לו תודה.

למדתי בבית הספר ברומניה עד גיל 14 בשפה הרומנית, אותה למדתי בכיתה א' בבית הספר ובבית דיברו הונגרית.

העלייה לארץ

תמונת הדרכון לקראת העלייה לארץ – אימי ואני בגיל 12

 

באביב 1961 עליתי לארץ עם הורי והורי עברו לגור בקריית אונו ואותי שלחו לבית ספר חקלאי ללמוד עברית. בהתחלה הייתי בבן שמן אבל סבלתי שם מאוד ואחרי שלושה שבועות חזרתי לבית הורי והודעתי להם שלבן שמן אני לא חוזר.

באותו קיץ התקבלתי לכיתה ט' בבית הספר החקלאי עין כרם שם למדתי במשך שנתיים. בעין כרם היה הרבה יותר טוב. בהתחלה למדתי בכיתה של עולים חדשים אבל אחרי זמן קצר העבירו אותי לכיתה מתקדמת וגם שם הצלחתי יפה בלימודים. בבית הספר למדו חצי יום ועבדו בענפי המשק השונים בחצי השני. בכיתה י' קיבלתי אחריות על חלקת כרם ואהבתי מאוד לעבוד שם.

המורים בבית הספר יעצו לי ללכת ללמוד בבית ספר אחר שבו מלמדים ברמה יותר גבוהה. כיתות י"א, י"ב, י"ג ו-י"ד למדתי בבית הספר להנדסאים בטכניון בחיפה. כל השנים האלה גרתי בשכירות רחוק מהורי והייתי צריך לדאוג לכל צרכי בעצמי. בתחילת כיתה י"ב אמי נפטרה בפתאומיות ומאותו הזמן הייתי חוזר בסופי שבוע לבית קרובי משפחתי בנתניה, שם גרו סבי, דודי אחי אמי ודודה ובת דודה של אמי. שם הכרתי את חברי הקרוב ביותר יוסי שהיה בן גילי ואתו אנחנו חברים קרובים עד היום.

בלימודים היה לי בתחילה קשה מאוד כי הפער בין בית הספר החקלאי ובית הספר להנדסאים היה גדול מאוד ובתחילה אף נכשלתי במתמטיקה. את חופשת הקיץ אחרי י"א ביליתי בהכנות למבחן המעבר שבסוף החופשה. בהמשך כבר היה לי יותר קל בלימודים ובשנת 1967 סיימתי עם תואר הנדסאי אלקטרוניקה.

מיד עם סיום הלימודים התגייסתי ושרתתי כמעט שלוש שנים כמו כולם ומיד התחלתי ללמוד בטכניון בחיפה.

אחרי השנה הראשונה של הלימודים הכרתי את סבתא צופית, גם היא תלמידה באוניברסיטה, התאהבנו, התחתנו ונולדה לנו הבת הראשונה, דודה מירבי. בתום הלימודים שוב התגייסתי כדי להשלים את שירות החובה שלי ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והמשכתי לשרת, כי לא שיחררו חיילים חיוניים מהשירות.

בינתיים, כמו רבים אחרים רצינו ילדים נוספים, ובאמת אחרי מספר חודשים נולדה אפרת, קירחת ושמחה. אימא שלך הייתה ילדה נהדרת, מוצלחת ויפה ורקדנית כבר מגיל מוקדם מאוד. היא נולדה כאשר אני הייתי באמצע המסלול לקראת קצונה בצה"ל. גרנו בקריית אונו ואפרת הלכה לגן מאיה. תמיד ששאלו אותה: "מה שלומך?" הייתה עונה: "היית בגן מאיה". לא פלא שכשנולדה לה בת, גם היא קראה לה מאיה.

אימא הייתה תלמידה טובה אבל לא ממושמעת. בתיכון, למרות שהייתה ספורטיבית מאוד, אולי כי כל השנים רקדה במסגרות גבוהות, פעם קיבלה בלתי מספיק בהתעמלות, כי הרבה פעמים שכחה להביא בגדי התעמלות.

אימא סיימה תיכון בהצלחה ולפני שהתגייסה לצבא, נסענו ביחד לחופשת סקי בשוויץ אחר לביקור קצר בפריז. היה כיף גדול.

אמא התגייסה לצבא ושירתה בחיל הקשר אך לא במיוחד אהבה את השירות הצבאי. בסיום השירות שלה פתאום הודיעה לנו שעברה בהצלחה מבחנים והתקבלה לצוות בידור במלון הולידיי אין באילת, ובאמת אחרי כמה ימים ארזה את חפציה וירדה לאילת. תקופה מסוימת לא ממש ידענו מה קורה איתה עד שיום אחד הזמינה אותנו לבקר ולהתאחסן במלון. אז נדהמנו לגלות את הכישרונות שלה, איך היא רוקדת, איך היא עובדת עם ילדי האורחים, איך היא מנחה ומפעילה קהל גדול, כמו אומנית מקצועית עם ניסיון של שנים רבות.

בכל הזמן הזה אני המשכתי לשרת בצה"ל בתפקידים שונים עד שחרורי בשנת 1991 בדרגת סגן אלוף. אחרי השחרור שמשתי כמנהל מערכות מידע של ההסתדרות הכללית עד שנת 1997 ולאחר מכן שמשתי כיועץ בכיר למערכות מידע בתעשיית ההייטק בישראל. בשנת 2000 קיבלתי עבודה בארצות הברית, שם עבדתי עד שנת 2006 כאשר לקראת הולדת נכדי הראשון והאהוב עמד להיוולד בזמן שהותנו בארצות הברית התחתנו שתי בנותינו ולאחר חזרתנו גם בני גדעון ונפתח פרק חדש בחיינו, פרק הנכדים, עד היום שבעה במספר, רון, מאיה ונועם עידוד שגרים בכפר בן נון, אור, רז וזיו תמיר, ילדי בני גדעון שכרגע שוהים בקוסטה ריקה ומתוכננים לחזור בקיץ לארץ, ויולי בן עובד, ביתה של מירב ביתי שגרה בארצות הברית.

בימים אלה אנחנו כבר בפנסיה, מעבירים את זמנינו בעיסוקים כמקובל לגילינו, קצת נסיעות ובילויים עם המשפחה. מזה 4 שנים אנחנו יוצאים לחופשות סקי, בתחילה רק עם רון, אחר כך גם אחותו מאיה הצטרפה וכעת אני שובר את הראש כיצד להתארגן לחופשות סקי עם שבעה נכדים, דבר שכרגע נראה בלתי אפשרי, במיוחד שארבעה מתוך השבעה שוהים עם משפחותיהם בארצות הברית וקוסטה ריקה.

הזוית האישית

היתה זו חוויה משמעותית שתיזכר.

מילון

עבודת פרך
עבודה פרך היה שירות שההונגרים אילצו גברים יהודים להתלוות לצבא ההונגרי הנלחם באוקראינה, לחפור שוחות לבנות גשרים ולעתים לההרג תוך ביצוע משימה

ציטוטים

”"בסוף אנחנו ניצחנו"“