מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור בארמית

אורי יניב ויוסף
תמונת נישואינו בשנת 1970
סיפור חיו המרתק של יוסף אחד מצאצאי גלות בבל דוברי שפה ארמית מקראית העתיקה

סיפור קורות חיי החלו בהיותי בן 5 כאשר עליתי לארץ ישראל, אני אחד מצאצאי יהדות עתיקה גלות בבל, בין יוצאי גלות אשור הקדומה תפוצת הגולים שבויי המלחמה. החל משנות 780 לפנה"ס, כאשר שורשי משפחתי התפזרו בצפון ומיוצאי גלות בבל העתיקה. תיעוד סיפורי מוקדש להורי היקרים מורי אבי חביב ז"ל ואימי מורתי כוכב (שרה) ז"ל למשפחת יאדגר מהעיר ביג'אר בחבל קורדיסטן (גרוס) בארץ פרס.

הורי היקרים בחירוף נפש גידלו אותי ואת שאר בני משפחתי למרות התלאות והסבל והמצבים הקשים שעברו בגלות. החל מקשיי הקליטה בארץ עד לביסוס המשפחה והשתלבותנו בחיים עד היום. כמו כן סיפורי חיים אלו מדור לדור מוקדשים להנחיל לילדי ולנכדי לדורות הבאים בכדי להעביר ולשמר.

קצת היסטוריה

שורשיה הקדומים של משפחתי ושאר יהודי אזור מגורי נוצרו כתוצאה ממלחמות "אשור" (720 לפנה"ס) וממלכת בבל בשנת 520 לפנה"ס, שכבשו את עשרת השבטים משנת 720 לפנה"ס והגלו אותם לארץ אשור ומדאי. לאחר מכן מכבוש ארץ ישראל ע"י מלך בבל שהועברו כשבויי מלחמה לבבל ולאחר מכן כיבוש ממלכת בבל ע"י כורש.

שפתנו הארמית המקראית ומנהגנו נשמרו במשפחתנו ובשפה הארמית דיברנו עד היום. היהודים הועברו כשבויים למדאי בפרס וארצות המזרח, טורקי, אזרביג'אן וארמניה בחבל ארץ "גרוס" ובחבל קווקז. בני משפחתי ויהודים רבים אחרים עברו לעיר מחוז "ביג'אר" בארץ פרס (אירן) בגבול צפון פרס עירק חבל קורדיסטן.

שורשי משפחתי משפחת ידגאר היו מגולי בבל בשנת 520 לפנה"ס, הם פוזרו בצפון מערב אירן חבל קורדיסטן, אזור מוקף בהרים גבוהים כ-2000 מ' מעל פני הים ,אזור אורמיה (חבל גרוס) עיר מחוז "ביג'אר.

חיי היהודים בארץ פראס (איראן היום)

חיי היהודים בחבל ארץ גרוס בעיר מחוז ביג'אר, היו חיים קשים מנשוא. חיי עוני, רעב ואנטישמיות נוראית מתושבי העיר, בעיקר מהמוסלמים השיעים שראו את היהודים ככופרים וטמאים. על כן הפקירו את דמם של היהודים, נשלו אותם, שדדו ובזזו את רכושם והכל בוצע בתמיכת השלטונות. למרות כל זאת היהודים שמרו על דתם, מנהגיהם ועל שפתם.

השפה הייתה ארמית קדומה שהיהודים דיברו בקהילה בבתיהם, מחוץ לבתיהם דיברו עם הגויים בשפה הפרסית של אותם התושבים הלא יהודים. בבית דיברנו רק בארמית. היהודים עד היום ממשיכים לדבר בשפה הארמית הקדומה ולקיים את הדת היהודית מתקופת גלות בבל, תקופת המשנה והתלמוד. ליהודים אסור היה להיות בעלי שדות ואחוזות, הם עסקו במסחר זעיר בחנויות קטנות כדי לקיים את משפחותיהם.

יהודים רבים סבלו מהתנכלויות, בבתי ספר הילדים קבלו מכות, קללות ורדיפות, המבוגרים נרדפו והושפלו על רקע יהדותם. כתוצאה מסבל זה חלק מהיהודים התאסלם אך חלק גדול שמר על קיומו  ועסק במסחר מהעיר לכפרי הסביבה כדי לקיים את משפחתו. רבים מבני הקהילה היהודית נרצחו ע"י שודדי הדרכים וביניהם חלק גדול מבני משפחתי – משפחת יאדגר. שני אחי הצעירים הוכו באכזריות  ע"י ילדי הגויים בתוך כותלי בית הספר ומתו מפצעיהם, הם היו רק בני 15 ו-17 שנים.

תלמידי ביה"ס היהודי בעיר ביג'אר –התמונה של האח מאיר ידגאר מסומנת בין ילדי ביה"ס ומוריהם

 

אחי הבוגר מאיר יאדגר, בהגיעו לגיל 20, נקרא לגיוס לצבא הפרסי, שממנו בדרך כלל לא חזרו לבתיהם. לכן אמי ז"ל החביאה אותו בבית אחיה- הדוד יחזקאל (אסקר).

אחי הצעיר בן 20 מאיר יאדגר הי"ד ודודי יעקוב שקרי בן 50 הי"ד נרצחו בשנת 1948 בהיותם בדרך למסחר באזור טורקיה. השודדים המוסלמים ארבו להם בין שני כפרים והפתיעו אותם, הם רצחו אותם בדם קר. זה קרה ביום חורף סוער עם סופות שלגים ורוחות עזות, הם טמנו אותם בין הרים, בתוך ערמת השלגים והחביאו את גופותיהם בגבעה מושלגת ושדדו את מרכולתם. כאשר בני המשפחה ראו שלא חוזרים התחילו לחפש אותם ומצאו את הגופות רק לאחר שנה וסבל המשפחות היה קשה מנשוא. נבחרי הקהילה יצאו להרים מצאו את הגופות והביאו אותם לקבורה בעיר מגוריהם. שניהם נרצחו עי' שיעים מוסלמים בשנת 1948 בדרכם למסחר בכפרים הקורדים. כמו כן היו עוד יהודים רבים שמצאו את מותם ונרצחו בדרך ע"י שודדי דרכים.

דודי יעקוב שקרי ז"ל, היה רק בן 48 במותו.

אח נוסף שלי, עזרא (סעיד), חלה במחלת חזרת בגיל 8 המחלה התפשטה באזור הפנים ופגעה בעיניים ומחוסר טיפול ותנאים לא הגייניים, אחי היקר, ז"ל, איבד את מאור עיניו עד סוף ימיו, עד גיל 78 שנפטר במוות פתאומי (לפני כשנה וחצי) באזור מגורינו בקריות. בארץ אימי סחבה את אחי לטיפולים בערי הסביבה אך ללא הועיל וכך נשאה אותו ואת ילדיה הקטנים עד עלייתנו לארץ ישראל בשנת 1951.

מצב הקהילה היה סבל רב, עוני, צער, רדיפות והשפלות. עד שנתבשרנו על פתיחת שערי הארץ ע"י קבוצת החלוץ שהביאו לעלייתם של יהודי העיר לארץ ישראל. מיד עם פתיחת שערי הארץ לקליטת העלייה בשנת 1951 חלק גדול מבני משפחתי עלה לארץ וכמו כן גם חלק גדול גם מיהודי העיר.

משפחתי עלתה לארץ רק לאחר רצח אחי ודודי ולאחר שנמצאו הגופות ונקברו. בני משפחתי הועברו למחנה מעבר בארץ פרס (היום איראן) בשם "בהישתיה" ששכן בתוך בית קברות מוסלמי כדי למנוע התנכלויות עליהם מתושבי המקום. לאחר מכן הועברו יחד בסכנה וברוב דחק עם שאר יהודי האזור במטוסים מיושנים לארץ ישראל.

הם הגיעו לארץ לתוך מחנה מעבר מצריפים ישנים בשם "שערי עליה" ולאחר מספר חודשים הועברו בני משפחתי למחנה מעבר אחר בפרדס חנה. הם חיו בתוך אוהלים בימי חורף קשים ביותר כאשר מי הגשמים חדרו לתוך האוהלים וכל בני המשפחה הצטופפו בתוך אוהל אחד כשנה, ללא תנאי שינה, אוכל ופרטיות, כאשר חדר שינה, חדר אוכל וסלון הכל הצטמצם בתוך אוהל שהכיל 4 מיטות עץ (מיטות סוכנות) והשירותים למקום היו מחוץ למתחם, זאת הייתה הליכה של מספר דקות והאוכל חולק עפ"י תלושים לפי מכסת בני משפחה. האוכל בקושי הספיק והכול חולק מעט שבמעט כי הכל היה בתקציב מינימלי.

לאחר כשנה, בני המשפחה פוזרו ליישובי הארץ לפי בקשת בני המשפחה. משפחתי בחרה לעבור לישוב עפולה כי אח של אמי עבר לשם ואמי החליטה לגור בקרבתו במעברה ג' ביישוב עפולה. החיים של משפחתי התחילו להתגבש בתוך אותו צריף פח בגודל 5 מ"ר אשר שם היה חדר אוכל, סלון וחדר שינה. גם שם השירותים היו מחוץ למתחם, הליכה של מס' דקות וכל חיי המשפחה הצטופפו בתוך מרחב צר וצפוף הזה.

בהמשך לחיים, שהתגבשו לשנות ילדותיי בעיר עפולה שבה התחלתי את לימודי בהיותי במעברה. למדתי שם בכיתות היסוד עד כיתה ג' ולאחר מכן עברתי לגור בשכונה בעפולה עלית. זאת הייתה שכונה חדשה שלא היו בה בתי ספר, כבישים ותאורה. שם למדתי עם עוד כ-50 ילדים, בבית מגורים של חדר ומטבח. המורה שלימד אותנו היה ניצול שואה, זקן. הוא לקח אותנו תחת חסותו כמורה וטיפל בנו כמו אבא. כל בוקר לפני הלימודים הגיש לנו שוקו עם חלב ועוגיות ולאחר מכן נכנסנו ללמוד כולנו יחד, בגילאים שונים, מגיל 8 עד 16- מכיתות ג' עד כיתות ו'.

לאחר זאת עברתי ללמוד בבית ספר מסודר שבו סיימתי עד כיתה ח' ומשם עברתי ללמוד בבית ספר תיכון דתי בעפולה. בגיל 15-16 נכנסתי לתנועת נוער ולאחר מכן הייתי מדריך ומרכז בתנועת נוער בני עקיבא. לאחר שסיימתי את לימודי בתיכון עברתי ללמוד סמינר למורים שבו סיימתי את לימודי כמורה בכיר.

נשלחתי לעבוד כמורה ומחנך לכיתות ח' באזור ספר (אזור גבול שבו כל לילה היו נכנסים מחבלים ומזיקים לתושבים). מורים אחרים לא רצו לעבוד בישובים אלה ואני עשיתי זאת במסגרת הצבא, עברתי טירונות של שנה ואחר כך היינו מורים ביישובי ספר. לאחר שנה שלימדתי ביישובי ספר עברתי לעבוד ביישובי חבל תענך (גדיש מלאה).

לאחר מכן עברתי לאזור חיפה שם סיימתי את לימודי באוניברסיטת חיפה ולאחר שנים עבדתי באזור חיפה כמורה וכמנהל בית ספר.

הקמתי משפחה לתפארת

בשנת 1970 התחתנתי עם בחורה בשם ראן מילכה שהייתה עולה מצרפת (יוצאי אלג'יריה בת למשפחת רבנים. אביה רב ומנהל תלמוד תורה בצרפת ואלג'יריה והיא נכדה לרב הגאון אב בית לקהילת אלג'יריה בעיר קוסטנטין. אשתי עבדה בבנק ואני עבדתי בהוראה. כך הקמתי את משפחתי. נולדו לי 3 ילדים. בתי הבכורה, גלית שרה על שם אמי ז"ל, בני האמצעי, ליאור ברוך, על שם סבא ברות גסטון רב בקהילת אלג'ירה צרפת ובני הצעיר, יניב חביב, על שם הסבא מצד האבא. כל הילדים שלי למדו.

גלית שרה סיימה מורות גננות במגזר החרדי, הבן ליאור ברוך סיים ישיבה תיכונית בקריית שמואל ושירת בצה"ל במסגרת ישיבת הסדר "ישיבת הכותל בירושלים", הוא סיים בתואר מורה ורב והתחתן עם בחורה בעלת מידות, מורה, בשם מיטל. הם גרים בישוב "מעלה אדומים" והקימו משפחה חרדית טובה וברוכת ילדים. הוא המשיך לימודיו בישיבה גבוהה עד היום.

הבן הצעיר שלי, יניב חביב, למד בישיבת הסדר "מעלות" והמשיך לימודיו במכללת "אריאל" בתואר מהנדס תעשייה וניהול אך העדיף לעסוק בהוראה. עד היום הוא מורה מקצועי במתמטיקה בביה"ס על יסודי.

תודה לאל, לכל הילדים אני ואשתי עזרנו להיות מסודרים ולנהל את חיי משפחה תקינים בכבוד עד היום. תודה לאל היום יש לנו נכדים מסודרים וחיים חיים מסודרים ומחוברים לנו.

לאחר שעבדתי בחינוך ומנהל פרויקטים במשרד השיכון (פרויקט שיקום שכונות באזור קריות) יצאתי לפרישה מוקדמת ולגמלאות בשנת 2010. לאחר פרישתי התחלתי לעבוד כמנהל במשרד השיכון (שיקום שכונות) ולאחר זאת פרשתי לגמלאות וכיום אני לומד בשעות הפנאי, מתנדב ועוזר לנכדיי בכלכלה ובלימודים.

סיום קובץ תולדות חיי

בסיום הקובץ תולדות חיי, בעיירת ילדותי מחוז ביג'אר בחבל גרוס צפון פרס (אירן), גיליתי עניין רב בעבר המשפחתי ובתולדות חייהם של היהודים והקהילה שחיו בסביבה מוסלמית שיעית. הם גרמו סבל, חיי עוני ליהודים, רצחו חלק גדול מבני משפחתי וגרמו לבני משפחתי סבל רב. למרות מסירותם ודאגתם של הורי שדאגו לנו, הילדים הקטנים. אבי ז"ל עסק במסחר מכפר לכפר בין גויים רוצחים ושודדים והביא לנו את הפרנסה בקושי רב ובסבל רב.

הגאולה וההצלחה הגיע אלי ולבני משפחתי רק אחרי ששערי ארץ ישראל נפתחו לעליה בשנת 1951 שבה אני והורי עלינו לארץ. הקליטה הייתה קשה, פרנסה דלה והמגורים בחיי מעברות בתוך צריפונים ואוהלים. לקח לנו זמן עד שהתאקלמנו בישובים וחיינו התייצבו.

היום אני אבא וסבא לנכדים מקסימים, נהנה מחיי הגמלאות, מתנדב, לומד ועוזר לנכדים שלי.

הזוית האישית

יוסף– "תכנית הקשר הרב דורי אפשרה לי לחקור את עברי שאת שורשי משפחתי ולדעת מהיכן ינקתי את התרבות הדת המנהגים והחינוך מהעבר הרחוק ועד היום נראה שהילדים בעלי ידע במחשב ויכלו לעזור לי להביע את עצמי בכתיבת קורות חיי והעבר שלי במחשב מאחל לאורי וליניב שימשיכו בדרך זו של עזרה למבוגרים ושירחיבו את הידע שלהם בתחום המחשבים בכדי לעזור לאחרים." אורי– "יוסף, אני מאחל לך שתמשיך לשחזר את קורות חייך וחיי משפחתך והקהילה העתיקה יהדות צאצאי גלות בבל דוברי שפה ארמית מקראית העתיקה" יניב– "היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפור שלך, הוא מאוד מעניין. אני מאחל לך הרבה בריאות והצלחה"

מילון

מחנה "בהישתיה"
מחנה מעבר בארץ פרס (היום איראן)

ציטוטים

”סיפור קורות חיי מצאצאי יהדות העתיקה מיוצאי גלות אשור הקדומה ומיוצאי גלות בבל“

”בבית דיברנו רק בארמית“

”היו חיים קשים מנשוא חיי עוני, רעב ואנטישמיות נוראית מתושבי העיר, בעיקר מהמוסלמים“

”הפקירו את דמם של היהודים, נשלו אותם, שדדו ובזזו את רכושם“

”אחי, בהגיעו לגיל 22, נקרא לגיוס לצבא הפרסי, שממנו בדרך כלל לא חזרו“