מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור אהבה לארץ ישראל

סבתא רחל עם הנכדה רוני ואופיר
סבתא רחל חיילת.
על אהבה אינסופית למדינה האהובה - ישראל!

שמי רחל ביבי, סבתא של רוני, נולדתי בשנת 1953 במרוקו בקזבלנקה ועליתי לישראל בשנת 1962, כשאני בת תשע.

אני נשואה לאמנון ביבי, אמא לטל, איתי ונועה, סבתא לשניים עשר נכדים. אני גרה באשדוד, עובדת סוציאלית, מאמנת אישית, מרצה וציירת.

שירתי בצה"ל כמשקי"ת ת"ש מה שסייע לי להתמקד בתחום הטיפול.

בילדותי למדתי בביה"ס יהודי דתי לבנות בשם "בית רבקה", כל בוקר נהגנו להתפלל ולקרוא פרק תהילים. המורה לתנ"ך שמו היה הרב פינטו, נהג לספר לנו על ארץ ישראל. הוא אהב להראות לנו תמונות של קום המדינה, כך שידעתי כבר בגיל שבע על מלחמת השחרור, הכרתי את מגילת העצמאות על בוריה והתאהבתי במדינה הרבה לפני שעליתי.

בין התמונות שהרב פינטו הראה לנו היו תמונות של חיילות בצבא הגנה לישראל ואז בעצם התחיל החלום להיות חיילת בבוא היום בארץ.

הגשמתי את החלום ועל כך אספר

בביתנו נהגו לדבר רבות על העלייה המיוחלת לארץ. הוריי נהגו לפגוש פעילי עלייה של המוסד לקבל הבטחות לארגן עבורנו את העלייה.

פעילי עלייה שגם דרשו כסף ואכן אבי שילם להם ומשום מה הם נעלמו כלא היו. עלייה לארץ באותם ימים הייתה בלתי לגאלית ולכן לא דיברנו על כך עם אף אחד וכשאכן עלינו, עלינו באנייה ששמה היה "אזמור" כשבעצם ידענו שאנחנו עולים על האנייה יום לפני ההפלגה.

עלינו לארץ אמי, אחי שלמה ואני בלבד. אבא שלי סירב לעלות ארצה באותם ימים מטעמים שונים, כך שעלינו לארץ ללא ברכתו.

אבי למד בילדותו עברית, כך שקרא ספרים בעברית אותם קיבל מקרוב משפחה שעלה לפנינו. כילדה אני זוכרת בעיקר את הספר "אקסודוס". כששאלתי את אבי על מה הספר הוא סיפר שכאשר יסיים לקרוא את הספר ידע את הדרך המדוייקת לעלות ארצה. כל יום הייתי בודקת ומנדנדת לו לקרוא עוד פרק ובכך כילדה להרגשתי הייתי מזרזת את העלייה.

כאשר אבי סיים לקרוא את הספר הוא שינה את דעתו והחליט שאינו רוצה לעלות ארצה ועד היום זאת תעלומה בעיניי מה היו סיבותיו.

חלומי היה לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל ואכן הגשמתי אותו.

שירתתי בנח"ל כמשק"ית ת"ש במחנה 80, עם כל הגאווה להיות חיילת, גם כאן הוריי התנגדו לשירות הצבאי ונאלצתי לעזוב את הבית ולגור בקיבוץ "משמר דויד" ומשם להגיע ליום הגיוס ללא ליווי משפחתי.

השירות הצבאי העניק לי ביטחון רב ובעקבות התפקיד מיד עם השחרור בחרתי כמקצוע, עבודה סוציאלית.

סיפור העלייה

עליתי מנמל קזבלנקה על אניית משא הנושאת בתחתיתה סוסים.

כנוסעים לא חוקיים הוסתרנו כמה משפחות יהודיות, מבוגרים ואף ילדים, כשוילון דק בלבד מפריד בינינו לבין הסוסים. ארוחות כמובן לא היו וגם לא יכולנו לעלות לסיפון האניה. התזונה של כולנו בשמונת הימים של ההפלגה הייתה, תה חם, מים והמון המון שוקולד בלבד. מה שקרה בעקבות תזונה זו שכולנו לא הפסקנו להקיא אחד על השני, זה גרם לכולנו להרבה צחוקים וגם לרעב אין סופי.

אני הייתי עסוקה בעיקר בקריאה בספר תהילים על פי בקשתו של הרב פינטו, מורי היקר שהשביע אותי לקרוא ולהתפלל שנגיע בשלום.

עליתי בפברואר 1962, שנת חורף קשה וסוערת, ככל שהים געש יותר כך השקעתי יותר בתפילות, כשהגענו בשלום למרסי עיר נמל דרומית בצרפת, ירדנו מהאנייה וראינו אור שמש ואנשים ואושר רב הציף אותנו. מה שזכור לי הכי הרבה זה הקושי של כולנו לחזור לתזונה רגילה.

הסיעו אותנו לגטו בשם "קון דה לה רנס" שם כינסו אותנו באולם לקבל את פנינו עם עוגת דבש יבשה ותה חם, עד היום ואני בת שישים וחמש הטעם של עוגת הדבש שהייתה עוגת חנק שמורה בארסנל הטעמים שלי.

בגטו "קון דה לה רנס" שהינו כשבועיים, החוויה הכי זכורה לי משם הייתה כשאחי ואני גילינו חנות ממתקים מדהימה בקצה הגטו, מעבר לגדר, אמי לא הבינה איך הכספים שסבי נתן לנו בטרם העלייה נעלמו כלא היו, נהגנו כל יום בגשם ובקור להגיע לחנות הקסומה והמטריפה עם הטעמים שמאז לא הצלחתי לשחזר ולקנות לנו אספקה שהייתה במקום הארוחות העבשות שקיבלנו בגטו.זה המתיק לנו תרתי משמע את השהות המקפיאה ב"קון דה לה רנס".

אחרי שבועיים במרסי בוקר אחד הגיעה משאית והובילה אותנו לנמל מרסי. עלינו לאוניית פאר בשם "תאודור הרצל", אונייה בה היינו גלויים ונהננו מכל הפאר, המטעמים, היחס המדהים והאהבה שהירעיפו עלינו הצוות והסוכנות היהודית.

באונייה שאלו את אמי היכן אנחנו רוצים לגור בארץ, אמרנו שהיינו רוצים לגור בטבריה או בנס ציונה שם התגוררו הדודות שלי אבל בסופו של דבר הגענו בלילה קר במונית כשהנהג מדבר עברית בלבד כשאנחנו מדברים רק ערבית מרוקאית וצרפתית, באמצע הלילה הוריד אותנו ביישוב בשם יבנה במיקום שכוח אל במבנה בשם "קליפורניה" הנהג הוריד את המטלטלים שלנו פלוס שש קופסאות קרטון עם תכולת מזון מינימלית, ב"קליפורניה" היו שני חדרים קטנים, סלון ומטבחון, היו מיטות ושמיכות אך לא מעבר לכך.

היינו בטוחים שאכן הגענו לטבריה או לנס-ציונה אך בבוקר נוכחנו לדעת שאנחנו לא. בבוקר גם גילינו שאנחנו במעין וילה קטנה עם גינה ועצי פרי, מקדימה גם גילינו פרחי גרניום יפיפיים בהם התאהבתי ועד היום אני מגדלת אותם במרפסת.

כשגילינו דרך שיחה עם השכנים שאנחנו ביבנה, התלבשנו, סגרנו את הבית ובבוקר יום שישי החלטנו שאנחנו נוסעים לטבריה וזאת ללא שפה כמעט, ללא ידע מינימלי רק דרך שאלות ונדיבות של אנשים.

אונית שנהב

כאשר הייתי בת 6 הוריי ביקשו ממני לרדת למכולת לקנות לחם וסיגריות. בסמטה סמוך לבית תקפו אותי פיזית שלושה צעירים ערבים בניסיון לפגוע בי. צעקתי בקולי קולות השכנה אכן שמעה את צעקותיי וקראה להוריי שהצילו אותי.

בעקבות האירוע לא דיברתי כשלושה חודשים, כל ניסיון של הוריי ושל המשפחה לא החזיר לי את הדיבור.

אבי עבד כנהג מונית בנמל בקזבלנקה ובהיותו דובר אנגלית בעיקר עבד עם רבי חובלים אמריקאים איתם התיידד ונהג להזמין אותם לבתינו. הם ידעו שאני הפטפטנית הפסקתי לדבר והייתי בטראומה בעקבות האירוע ולכן עם כל הפלגה וחזרה לקזבלנקה קיבלתי מתנות מהם וזאת בתקווה שאחזור לעצמי.

בין המתנות הייתה בובה מדברת ענקית אותה מאוד אהבתי ודרכה למדתי כמה מילים באנגלית. האמת שזה לא החזיר לי את הדיבור, אך כן החזיר לי את החיוך.

החברים של אבי שאלו את הוריי מה הכי עניין אותי באותה תקופה, הוריי סיפרו שעלייה לארץ ישראל היא שאיפתי ורצוני.

שבועיים אחרי הגיעו החברים של אבי עם אנייה משנהב עם דמות של רקדנית, וספן עם משוטים, כל סיבוב של תחתית האנייה הפיק צלילים של מוזיקה ונהדרת נפלאה. מאוד אהבתי את האנייה, ואכן קצת אחרי חזרתי לחייך וגם לדבר. עד היום אני בטוחה שהמוזיקה והדמויות הם שסייעו לי והוציאו אותי מהטראומה.

שמרתי על האנייה עד היום אך לצערי הדמויות והמוזיקה אינם כבר.

תמונה 1
רחל בשירותה הצבאי
תמונה 2
א/ק תיאודור הרצל-אוניית הנוסעים הגדולה
תמונה 3
הספר שהיה לאביה של רחל על שם האנייה שהפליגו בה.

קישור לסיפור: שנות ילדותי בכפר יבנה

 

הזוית האישית

רחל: אני סבתא של רוני, רחל ביטון ביבי יכולה לתאר את החוויה במסע מדהים של חלק אומנם קטן מעלייתי ארצה ממרוקו אך חלק שסופר לרוני ואופיר עם המון אהבה והתרגשות. מעולם לא ישבתי באופן מסודר וסיפרתי לילדים שלי את סיפור עלייתי ארצה, יש לכך כל מיני סיבות שאין להם הסבר הגיוני. אולי רגשותיי או אולי השאיפה להסתגל ולהיקלט בארץ גרמה לי לדלג על ילדותי. ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקי לשבת עם רוני, נכדתי, וסיפרתי ולו מעט מבטיחה לי שסיפור עלייתי יחוקק איכשהו בבית התפוצות. תודה רבה.

רוני: אני נהנתי מאוד, אני למדתי את סיפור העלייה של סבתא שלי. עד הפרוייקט הזה של הקשר הרב דורי לא הכרתי את ההיסטוריה ואת סיפור העלייה של סבתא שלי. הפרוייקט חיבר את הקשר ביני לבין סבתי וסיפורה ריתק אותי וסקרן אותי ורציתי לדעת עוד ועוד. גיליתי שהסיפור מאוד כואב לסבתא שלי והיא זוכרת אותו כל כך טוב כאילו זה היה היום ולא עברו שנים מאז. שמחתי לגלות גם שסבתא שלי מאוד נהנתה גם מהחוויה וגם שהכירה את הכיתה שלי והמחנכת שלי שליוותה את הפרוייקט.

אופיר: היה לי מאוד כיף לעבוד עם חברתי לקבוצה, לשמוע את סיפור החיים של רחל, לתעד אותו וליצור קשר בין הדורות שלנו. כל יום שישי היינו מחכות לפגוש את רחל ולהתחיל לעבוד כי כל פעם היינו מגלות חלק אחר של הסיפור וכל פעם היינו שומעות דבר חדש שקרה בחייה. לאט לאט התפתחו אצלנו הציפיות לסיפור טוב ואנו ידענו שכדי שהם יתממשו אנו צריכות לעבוד ולהמשיך את הסיפור, לתקן את שגיאות הכתיב והטעויות ולעבור על הכל מהתחלה בכל מפגש ולמרות שהסיפור ממשיך לגדול תמיד צריך לחזור להתחלה, גם כדאי להיזכר וגם כדאי לבדוק שאין טעויות כי הטעות הכי קטנה יכולה להרוס עולם ומלואו.

היה מאוד כיף לעשות זאת במסגרת בית הספר כי כך הסבים והסבתות מגלים היכן אנו לומדים, פוגשים את מורתנו ואת ניצה(מדריכת התכנית) ולומדים להכיר את ההתנהגות שלנו בבית הספר כלפי החברים והמורה ומפני שאנו עושים זאת במסגרת בית הספר יש רצון ללמוד אבל לא סתם ללמוד אלא ללמוד על חייהם של הסבים והסבתות. לשמוע את סיפור חייהם של אנשים המבוגרים ממני, לשמוע את את החוויות שלהם בתור ילדים וכיצד הם גדלו מאוד מעניינים אותי וגורמים לי להילחץ, לפחד, לשמוח ולהיות רגועה כי היום זה לא פעם. לסיכום רציתי להגיד שאני מאוד אוהבת את הקשר הרב דורי ומודה מאוד ליפעת שלקחה על עצמה את זה ודאגה לכל!

מילון

קליפורניות
מבנים שקירותיהם עשויים קרטון.

ציטוטים

”מאוד אהבתי את האנייה, ואכן קצת אחרי חזרתי לחייך וגם לדבר.“

הקשר הרב דורי