מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור אהבה ישראלי

סבתא רחל והנכד אורי עם סבא
סבתא על הסוסה בשדות נחל עוז
זיכרונות רחל - סבתי הצברית

גדלתי בלי סבא וסבתא ובלי דודים. הורי התחתנו בתום שלוש שנות הכשרה בפולין ואז קיבלו סרטיפיקט (רישיון עלייה לארץ ישראל) והגיעו ארצה ב-1936, שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הנאצים כבר שלטו בגרמניה ויהודי אירופה חשו באסון המתקרב אך לא עשו הרבה כדי לקדם את פני הרעה.
 
הורי החליטו לעשות מעשה ולעלות לארץ ישראל, על אף ניסיונות הוריהם לשדלם להישאר בפולין. הורי השאירו אחריהם משפחות גדולות (הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות ובני דודים), רובם ככולם לא שרדו את השואה והושמדו בבורות שחפרו לעצמם ביערות הסמוכים למקום מגוריהם.
 
אני נולדתי בחיפה באמצע מלחמת העולם השנייה (1942) כאשר השמדת יהודי אירופה הייתה בעיצומה ולהורי טרם נודעו ממדי האבדן הפרטי והכללי. למרות שלא היו לי סבים וסבתות וגם לא פליימוביל ומחשבים, הייתה לי ילדות מאושרת ורבת פעלים. שיחקנו הרבה מחוץ לבית בשדות ועל המדרכות. טיילנו הרבה בארץ עם תנועת הנוער ועם בית הספר וחרשנו אותה ברגלינו לאורכה ולרוחבה.  
 
הכרזת המדינה 1947 – 1948
הייתי בת 5 וחצי. גרנו בחיפה בדירת שני חדרים, שתי משפחות עם מטבח ושירותים משותפים. בחדר האחד התגוררנו הורי, אחי הגדול ואני. בכ"ט בנובמבר 1947, היום בו התקבלה החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ בין יהודים לערבים, החלו מהומות אלימות, שכן הערבים לא הסכימו לקבל את ההחלטה. אני זוכרת שאבי ואב המשפחה השנייה בנו במרפסת המטבח קיר מגן משקי חול כדי למנוע ירי מכיוון השכונות הערביות השכנות. הבריטים עדיין שלטו בארץ והם הטילו עוצר, אסור היה להסתובב ברחובות משעות הערב עד למחרת בבוקר. נדרשנו גם להאפיל  את הבתים כדי שלא יוכלו לפגוע בנו מבחוץ. ישבנו בחושך והשקפנו החוצה וראינו את החיילים הבריטים עם הכומתות האדומות, שנקראו "כלניות". החיילים קרעו את הכרוזים שהדביקו אנשי המחתרות היהודיות על קירות הבתים ובהם קראו לגירוש הבריטים מן הארץ.
 
במאי 1948 פקע המנדט והבריטים עזבו את הארץ. הייתי רק בת 6. ב-15 במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה וכולם חתמו על מגילת העצמאות. זכורים לי הריקודים ברחובות, בהם השתתפו גם הורי. באותו יום  פרצו לארץ צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועיראק. מטרתם הייתה חיסול המדינה שזה עתה נולדה. המלחמה נמשכה  יותר משנה והסתיימה בחתימת הסכמי שביתת נשק בסוף שנת 1949. אבידות המלחמה היו נוראיות. אלפים נספו ורבים יותר נפצעו ואף על פי כן הצליחו המעטים לגבור על  הרבים,  בין היתר  משום שלא היה לנו לאן ללכת. המדינה הצעירה  והענייה, שזה עתה נולדה, קלטה בתקופה זו את פליטי המלחמה הנוראה באירופה ואת מגורשי  מדינות ערב, ומאחר  שאמצעי המחיה היו  מוגבלים, הכריזה הממשלה על משטר "צנע" שעל פיו הוקצבו לכול משפחה מכסות של  מזון  לפי מספר הנפשות שבה ואת המזון  ניתן היה לרכוש באמצעות תלושים שחולקו לכל משפחה. אנחנו, הילדים, לא חשנו מחסור כי כולם  היו באותו מצב, אבל אימותינו בוודאי היו צריכות  לתמרן ואולי גם לחסוך מפיהן כדי שאנחנו לא נחוש  מחסור. מהתקופה ההיא  זכור לי שהיו מחלקים לנו בבית הספר, בהפסקת האוכל, שוקו קר  בקיץ ושוקו חם בחורף בכוסות אלומיניום ומאז –  אני לא מסוגלת להכניס לפה את המשקה  הזה. 
בית הספר היסודי והמורה הנערץ 
מאחר שהמדינה הייתה ענייה והאוכלוסייה הכפילה את עצמה תוך זמן קצר בעקבות  גלי העלייה מאירופה שאחרי המלחמה הנוראה ומארצות ערב, הייתה מצוקת  דיור ומצוקת כיתות בבית הספר. לכן היו תקופות שלמדנו במשמרות: חלק מהכיתות למדו מהבוקר ועד הצהריים וחלק למדו אחר הצהריים, וכל שליש התחלפו. בבית הספר היסודי מכיתה ג' ועד כיתה ח' התמזל מזלנו וקיבלנו מורה ומחנך יחיד ומיוחד למשך כל שש השנים. שמו משה קסל. הוא היה איש  צעיר שקיבל הכשרה קצרה בלבד להוראה, משום שהיה מחסור גדול במורים. אנחנו היינו כיתת החינוך הראשונה שלו והוא השקיע בנו את כל כולו. הרבינו בכתיבת חיבורים שהקראנו בכיתה לכל החברים ובהוצאת עיתוני קיר. הוא טיפח בנו את אהבת הספורט ומשחקי הכדור ואת אהבת הארץ וידיעת הארץ באמצעות טיולים שעשינו ברחבי הארץ. שמרנו עם המורה על קשר אמיץ ביותר ואפילו לחתונות של חלקינו הוא הוזמן והגיע. אני חושבת שדמות המורה הזה היא שהובילה אותי למסלול החינוך וההוראה שבו הלכתי במשך 46 שנות עבודתי.
תנועת נוער, ריקודי עם, טיולים
בבית הספר התיכון (בזמני לא היו חטיבות ביניים ובית הספר התיכון היה מט' עד י"ב) התפצלנו בין שלושה בתי ספר שאף אחד מהם לא היה בשכונה שלנו, נווה שאנן (פרבר של חיפה). אני למדתי בבית הספר "חוגים" שעל הר הכרמל. בדרכנו הביתה עם סיום הלימודים היינו חולפים ברחוב פנורמה אשר על מורדות הר הכרמל, שממנו נשקף הנוף אל גן הבהאים ומפרץ חיפה. במהלך לימודי פגשתי במורה לכימיה שלמעשה השפיע על הבחירה שלי במקצוע לעתיד ולימים אכן הפכתי למורה לכימיה בבית ספר על-יסודי. תנועת הנוער, שאליה חברנו החל מכיתה ה', שמרה על הקבוצה שנבנתה והתגבשה בבית הספר היסודי בו למדנו כולנו באותה כיתה, ועם הקבוצה הזאת הלכנו יחד עד סוף בית הספר התיכון בטיולים ובמסעות מדן ועד אילת, במחנות עבודה באחד מקיבוצי התנועה (ניר עם, עין גב , נחל עוז) ובפעולות של אמצע השבוע, לילות שישי ושבת, ב"קן" התנועה, שהיה בעצם צריף. תנועת הנוער הייתה מרכז חיינו החברתיים ולכן אין זה מפתיע שרובנו גם המשכנו הלאה, התגייסנו לנח"ל כגרעין והלכנו להשלים את קיבוץ נחל עוז שעל גבול רצועת עזה (מרחק ק"מ וחצי מהעיר עזה).
 
השרות הצבאי, החיים בקיבוץ
נחל עוז היתה היאחזות הנח"ל הראשונה שהתאזרחה והפכה לקיבוץ. גרעין המייסדים נשלח לשמור על הגבול מפני מסתננים מעזה שנקראו "פידאיון" (המחבלים של היום). בשנת 1956 הוחלט לצאת למבצע "קדש" (מבצע סיני) שבעקבותיו חלה הרגיעה בפעילות הפידאיון ועל גדר הגבול עם רצועת עזה הוצבה יחידת חיילי או"ם שאמורה הייתה לבלום את חדירת הפידאיון לשטחנו. בקיבוץ העברנו את מרבית שירותנו הצבאי, להוציא תקופת הטירונות באורך שלושה וחצי חודשים, שבמהלכם השתתפנו במצעד יום העצמאות ובצעדת ארבעת הימים שסיומה בירושלים. חיינו כחברי קיבוץ, עבדנו בכל ענפי המשק, בפלחה, במטע ובמשתלה. השתתפנו בגיוסים לאיסוף תפו"א וגזר, או בקטיף תפוחי עץ, בענפי החי – לול ורפת – ובענפי השירותים, הילדים והמטבח. בשבתות רכבנו לעתים לעמדת האו"ם שהוצבה ע"י גדר הגבול עם רצועת עזה, לבקר את החיילים ששהו שם. רק אחת לחודשיים נסענו לביקור בבית ההורים בנווה שאנן שבחיפה, מסע ארוך מאוד באותם ימים, כחמש שעות. נחל עוז היה אז קיבוץ צעיר ומלוכד וצמא לאנשים נוספים. אנחנו היינו הגרעין הרביעי שהצטרף לקיבוץ ונשאבנו לחיים האלה עם כל הלב והנשמה. כשהגיע יום השחרור, למרות החיים הטובים שהיו לנו בקיבוץ, רוב הבנות ואני ביניהן, החלטנו ללכת ללמוד באוניברסיטה. אני הלכתי לאוניברסיטה העברית בירושלים ולמדתי בתוכנית מיוחדת שנפתחה אז: כימיה-פיזיקה + תעודת הוראה. ירושלים של אותם ימים, טרם מלחמת ששת הימים (1960 – 1965) היתה עדיין מחולקת על ידי חומה שהפרידה בין העיר המזרחית למערבית והייתה מקום נפלא ללמוד ולחיות בו.
לימודים, עבודה ומשפחה
בשנה השלישית ללימודי באוניברסיטה התחתנתי עם סבא ירמי, שסיים אז את לימודיו בטכניון בחיפה (הנדסה כימית) והתחלנו את חיינו המשותפים בבאר שבע העתיקה, עיר צעירה ומתפתחת שהייתה צמאה לאוכלוסייה חזקה של מהנדסים לקמ"ג (קריה למחקר גרעיני), רופאים לבית החולים 'סורוקה' וכוחות הוראה לבתי הספר העל-יסודיים ואחרים. רוב אוכלוסיית באר שבע באותם ימים הייתה של עולים חדשים שהגיעו בתחילת שנות החמישים מאירופה, בעיקר מרומניה (עבור כל יהודי שעלה ארצה אחרי שהשאיר את כל רכושו ברומניה, קיבלה הממשלה הרומנית סכום נכבד של דולרים כדי שתאפשר ליהודיה לצאת מהמדינה) גם יהודי עיראק גורשו אז והגיעו בין היתר לבאר שבע. לאחר מלחמת סיני (מבצע 'קדש' ב-1956) הגיעו גלי עלייה גדולים מצפון אפריקה: מרוקו, טוניס, אלג'יריה, לוב ומצרים. את גלי העלייה הללו הפנו בעיקר למה שנקרא 'פריפריה', אזורי הספר הרחוקים מן המרכז וקרובים לגבולות הארץ. בבאר שבע היה הרבה מקום ומעט תושבים וכך התמלאה העיר בעולים חדשים שבהתחלה שוכנו ב'מעברות', באוהלים ובפחונים עד שנבנו עבורם בתים.
 
בבאר שבע השתלבתי מיד עם בואי במערכת החינוך העירונית העל-יסודית. 27 שנים לימדתי, חינכתי וניהלתי בית ספר על-יסודי מקיף שבו נתיב עיוני ונתיב טכנולוגי שוכנים בכפיפה אחת, מתוך מגמה למצוא פתרון חינוכי הולם לכל סוגי האוכלוסיות שהיו בעיר. לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בן-גוריון ל-19 שנים נוספות, שבהן ניהלתי את היחידה לקידום המקצועיות בחינוך במחלקה לחינוך. היחידה עוסקת בהכשרה ובהשתלמויות מורים בבתי הספר העל יסודיים, בהכשרת מדריכים ובהסבת אקדמאים להוראה וגולת הכותרת: תכנית ייחודית להכשרת מנהלי בתי ספר לכל שכבות הגיל. במקביל ובו-זמנית גידלנו שלושה ילדים: בת ושני בנים, שהגדול משניהם הוא גור-זאב, אביו של אורי. שלושת ילדינו היו קצינים בצה"ל. לאחר שירותם הצבאי למדו באוניברסיטה והיו לאזרחים טובים ומועילים, אוהבי הארץ הזאת, שבנו את ביתם כאן ולא בשום מקום אחר והקימו משפחות לתפארת מדינת ישראל. שני נכדי הגדולים הולכים בדרכי הוריהם, שניהם חיילים כרגע. הבכור קצין במודיעין שעומד להשתחרר אחרי חמש שנות שירות והצעיר התגייס במהלך מבצע "צוק איתן" ולפניו עוד מסלול ארוך ומאתגר. שאר הנכדים צעירים יותר (סה"כ שבעה ואורי הוא במקום טוב באמצע). כולם ממלאים אותנו שמחה וגאווה ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד. זה שלוש שנים אני גמלאית שמטיילת בעולם ובארץ ("שביל ישראל") צרכנית תרבות כפייתית (תיאטרון, מוזיקה, קולנוע וספרות) ומתנדבת במשטרה (מוקד 100) ובבית ספר יסודי בתגבור תלמידים מתקשים במתימטיקה לקראת מעברם לחטיבת הביניים. אני מקווה שהסיפור הזה יעצים את הקשר הבין דורי גם במישור האישי משפחתי וגם במישור הלאומי, במובן של חיזוק הקשר של דור ההמשך שלנו לארץ הזאת. לו יהי!

 תשע"ה, 2015

מילון

היאחזות נח"ל
היאחזות נח"ל= חיילי נח"ל (נוער חלוצי לוחם) מחזיקים נקודת ישוב במקום שהמדינה צריכה להגן עליו וכעבור זמן מאזרחים את הנקודה והופכים אותה לישוב קבע

ציטוטים

”מקווה שהסיפור יעצים את הקשר הבין דורי ויחזק את הקשר של דור ההמשך שלנו לארץ“