מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור אהבה יהודי

תומנה ואותי אישית מאוד ריגשה.
דוב וחנה לאחר שעלו ארצה. דוב לבוש במדים.
הסיפור של חנה ודוב

חנה עלתה לארץ ישראל במרץ 1949 לקיבוץ החותרים עם בעלה העתידי, היא נשארה בקיבוץ שנה, ולאחר מכן עזבה, מכיוון שלא היה כסף, הם לא יכלו לשכור דירה. הורי בעלה עלו ארצה כמה שנים לפניהם והתגוררו באזור חיפה, הם הזמינו אותם אליהם. היה צפוף מאוד.

לאחר שהורי בעלה קיבלו פיצויים, הם קנו דירה, גיסתה ילדה בת והם נאלצו לעזוב למושב שיתופי, ארבל בגליל התחתון. שם נולד הבן הראשון שלה דני, הם היו שם 8 שנים.

חנה ודוב נפגשו במחנה קיץ, בצ'כיה, בגיל 17, והתחתנו שנה לאחר מכן. הכול התחיל ממחנה קיץ בגיל 17, דוב תפס את העין של חנה. הוא היה נראה כמו כוכב קולנוע. הוא היה מיוחד בעיניה והחל ביניהם קשר ידידות שבסופו של דבר הוביל מערכת יחסים זוגית.

לפני שהם עלו ארצה דוב שכנע את חנה שתבוא איתו ארצה מכיוון שדוב לא רצה להתגייס בצ'כיה, לכן חנה הייתה צריכה להחליט אם להישאר או לבוא עם דוב לישראל. חנה התלבטה אם להישאר בגלל שמשפחתה הייתה שם ולא רצתה לעזוב אותם (הדוד של חנה לא רצה שתעזוב וכך גם שאר משפחתה). בסופו של דבר הם החליטו ללכת להכשרה ולעלות ארצה.

בהכשרה, הבנים עבדו במוסך והבנות עבדו בבית דפוס. לאחר המלחמה היה מחסור במזון, ולכן היו תלושים לכמות מסוימת של אוכל. החגים התקרבו ואף אחד לא ידע לבשל, עד שהגיע בחור שלימד אותם בהכשרה לקיבוץ. עם הזמן הכול הסתדר והם היו שם כחצי שנה.

אחרי חצי שנה בהכשרה, הם ארזו את חפציהם והתכוננו לעליה הראשונה החוקית ארצה. במרץ 1949 הם עלו על רכבת מפראג לווינה ומשם לאיטליה ושם חיכו לאונייה שיצאה מנמל גנואה שהביאה אותם לישראל. האונייה עצרה בקפריסין ומשם הדברים באו לטובתם. הם הגיעו לנמל תל אביב ומשם באו לאסוף אותם לקיבוץ. מאז עברו 70 שנה בדיוק עד היום.

הם נסעו עם המשאית לקיבוץ החותרים שמוקם ליד הים. כשהגיעו לקיבוץ היו רעשים של שמחה (באותה תקופה נחוג חג הפורים) ולמחרת חנה הלכה עם גיסתה, שבאותה תקופה הייתה רק חברתה, לראות את הים ולחפש את בית החרושת שהובטח להם וכמובן שלא מצאו.

כשלושה חודשים לאחר מכן היה יום הולדת לחברה של חנה (גיסתה), בגלל שלא היה להם כסף באותה תקופה (את הדולרים הבודדים שקיבלו נתנו לקיבוץ). לא היה להם כסף לקנות לה מתנה אז היא הציעה שיתחתנו. ראשית עשו מסיבה צנועה בקיבוץ, את בד השמלה חנה הביאה מביתה, אמה השאירה לה שם מספר דברים שחשבה שתזדקק להם ואחד מהדברים היו בדים ששימשו לשמלת החתונה של חנה.

הובטח לאימא של דוב שיהיה בית חרושת בישראל, אך כמובן שלא היה בסופו של דבר ובעצם ניסו לעבוד עליה,  בכדי שיהיה לבנה דוב, מקום עבודה כשיעלה ארצה.

הם החליטו לגור בכפר סמיר, קרוב לקיבוץ, כפר ערבי שלא היה במצב טוב כל כך. בעלה סידר את הבית בכדי שיוכלו לגור שם. דוב הוסיף דלתות וחלונות ושיפץ אותו לטעמם. היו שם קומזיצים ליד הים מדי פעם, והיו בחורים הונגריים שהביאו לבן והם שרו שירים יחדיו. דוב עבד בנגרייה וחנה עבדה במטבח בקיבוץ, וחנה לא הרגישה בנוח בסביבתה, עקב המעבר החד מאירופה, ניסו למצוא לכך פתרונות אך ללא הצלחה ושנה לאחר מכן חנה ודוב עזבו את הקיבוץ.

זמן קצר לאחר מכן גם גיסתה עזבה והתגייסה לצבא וכך גם דוב, חנה הייתה בהריון ולכן לא התגייסה. חנה חיפשה המון עבודות באותו זמן כתוצאה מתקופת הצנע. ביתם הבכורה נולדה במפרץ והם גרו בסוג של בית חרושת או מפעל הרוס, ביתם התחילה ללכת וכאן נוצרה הבעיה.

מזל שבן דוד של דוב הציל את המצב והציע להם לעבור לגליל התחתון, למושב שיתופי, שם נולד דני, ילדם השני. ולאחר שמונה שנים המושב הפך למושב פרטי והם לא רצו להיות חקלאיים ולכן הם החליטו לעזוב, ולעבור לקריית גת בשנת 1962 ומצאו את הדירה שחנה גרה בה עד היום.

דוב, בעלה של חנה נפטר לפני כשנה ושלושה חודשים.

 

הזוית האישית

מאוד נהניתי לבוא לחנה ולשמוע את סיפורה או אפילו סתם איך עבר עליה היום. היא אישה מאוד חמה ואוהבת שתמיד מקרינה שמחה. רוב המפגשים דיברנו וצחקנו והיה ממש כיף. אני מאחלת לה בריאות אושר ושתשמור על החיוך המיוחד שלה תמיד על הפנים!

מילון

טרנספורטר
פינוי יהודים מבתיהם על ידי הגרמנים בתקופת השואה

ציטוטים

”למדתי מחנה לנצל כל רגע בחיים!“