מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור אהבה בין אחיות

הקשר המיוחד בין דליה לאחותה

שמי דליה פריברגר . אני סבתא ושל ליה ועוד חמישה נכדים נוספים.

אני נרגשת להשתתף במפגשי הקשר הרב דורי ובחרתי לספר לך לספר לך ליה על אחותי הגדולה לילי.

לילי אחותי, נולדה להוריי הצעירים, שנים ספורות אחרי שהגיעו מפולין. היא התקבלה בכבוד נסיכות ובאהבה גדולה. תשע שנים אחריה נולדתי אני וקבלת הפנים שזכיתי לה מאחותי לילי נצרבה בזכרוני התינוקי כחוויה מיוחדת במינה. לילי טפלה בי באהבה, שחקה איתי בכל משחק שאפשר להעלות על הדעת ודאגה בהקפדה לחינוכי המוסיקלי. היא הייתה פסנתרנית מחוננת והאזנה לנגינתה הייתה תענוג עילאי.

למרות הבדלי הגיל ביננו, חלקנו חדר ואפילו קטן. לי הייתה מיטת תינוק (עברתי ממנה רק בגיל שבע…). את המיטה של לילי היו מקפלים בשעות היום שכן, לו הייתה נשארת פתוחה לא הייה אפשר לזוז בחדר. זה היה חדר ילדים קטן ושמח, שרו שם, שיחקו, קראו והמציאו סיפורים מעניינים. איזה כיף להיות ברת מזל עם אחות כמו לילי. הפסנתר של לילי עמד בסלון של הדירה. לילי הפליאה לנגן בו ועזרה לי לעשות את צעדיי הראשונים עם הקלידים שלו.

נפטרתי ממיטת התינוק כשעברנו לדירה אחרת. לילי ואני המשכנו לחלוק חדר, הפעם, גדול ומרווח. אלו היו שנים ראשונות של מדינת ישראל ובכל שנה נהגו לעשות מצעד צבאי ביום העצמאות. היות שדירתנו החדשה הייתה ממוקמת ברחוב בן יהודה (שם עבר המצעד) רצו כל קרובינו וחברינו להגיע אלינו בחג. כמובן שהגיעו החברים של לילי ואני התבשמתי בחברת הגדולים.

לילי הייתה גם החברה הכי טובה שלי וגיליתי לה את כל הסודות שלי. סודות שבאותם הימים היו שמורים אצלי יותר מאשר סודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, יאמר לזכותה שהיא שמרה עליהם מכל משמר.

כשהייתי בת 14 לילי נסעה ללונדון להמשך לימודים. הפרידה הייתה קשה עד בלתי נסבלת. מכתבים ארוכים ומפורטים (לא היו טלפונים ניידים ושיחה לחול מטלפון רגיל הייתה כרוכה בהזמנה מיוחדת ובתשלום גבוה) נכתבו כמעט מידי יום. גם לילי הייתה כותבת מכתבים ארוכים מלאי סיפורים על העובר עליה ועל לונדון שנראתה מקסים גם לנו, הרחוקים כל כך.

כך עברו הימים, השבועות והחודשים כשכל יום אנו לומדים משהו חדש על המתרחש אצל לילי. באחד הימים האלה, הזמינו אותי דודי שמחה לסרט בקולנוע תל אביב החדש והמרהיב. אחרי הסרט צעדנו לאיטנו לעבר הבית. הייתי במצב רוח עגום, כמעט לא דיברתי ודוד שמחה יצא מדרכו כדי קצת לשמח אותי. כדרכו, הוא העלה השערות בדבר הסיבות למצב הרוח הלא רגיל הזה. שוחחנו והגענו למסקנה שהסיפור העצוב של הסרט נגע לליבי. בסרט הייתה לגיבורה תאונת דרכים קשה שהשפיעה עמוקות על חייה. לא ידעתי באותה עת, מה מתרחש בלונדון. רק למחרת, התברר מה קרה שם.

בבוקר המחרת הלכתי לבית הספר, כדרכי בכל יום של השבוע. אחרי יום לימודים מעייף החלטתי לשנות את מסלול הגעתי הביתה. בחרתי במסלול ארוך יותר, אבל כזה שברובו הייתי עם חברות לכיתה. כן, העצב עדיין לא עזב אותי. את חלקת הדרך שנותרה לי להליכה לבד העברתי בהליכה מהירה תוך כדי שאני שרה לעצמי שירים ומנסה לעודד את רוחי.

ואז כשהגעתי הביתה, כלל לא התפלאתי לראות שבדירתינו מסתובבים המון אנשים, חלקם מוכרים וחלקם כלל לא. כאילו שידעתי שמשהו נורא קרה. כולם הסתכלו עלי מחכים לבאות. אימי אמרה רק משפט אחד איום מאין כמוהו: "אין לנו יותר את לילי ". מאותו רגע התהפך עולמי. שום דבר בעולם החדש, לא היה דומה לכל מה שהיה קודם.

ועל העולם החדש הזה, יסופר בהזדמנות אחרת.

הזוית האישית

ליה: תכנית הקשר הרב דורי מדהימה  ואני רוצה להמשיך אותו כי הוא מקרב ביני לבין סבתא שלי.

דליה: היה לי תענוג להשתתף בתכנית הזו, ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לספר לנכדתי ליה על סיפור אהבה שלי.

מילון

נצרבה בזכרוני
נותרה בזכרוני, נחרטה עמוק, חוויה שלא אשכח

ציטוטים

” "שום דבר בעולם החדש, לא היה דומה לכל מה שהיה קודם." “