מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורן של המשפחות המפוארות עמר וסמנה.

דודה סימי,אוסנת ועילאי
סבא שלמה וסבתא איידה
סבא רבא יצחק סמנה לימד בישיבה של רבי רפאל בן עטר , וסבתא רבתא זהרה הייתה מיילדת בבית חולים המרכזי שבקזבלנקה.

אני עילאי אליה, נכד לשלמה ואיידה עמר ז"ל, שעלו ממרוקו, ונכד ליתרו ורחל אליה ז"ל שעלו מטוניסיה.

אני רוצה לספר לכם את סיפור משפחתה של אמי, כפי ששמעתי מדודתה סימי חרמון,  אשר נולדה במרוקו בעיר מוגדור בשנת 1943.

דודה סימי חרמון, הינה  אחותה של סבתי איידה עמר, ובתם של יצחק וזהרה סמנה, שהם הסבא רבא וסבתא רבתא שלי. דודה סימי, היא הבת היחידה שנשארה משבט של 13 אחים ואחיות.

ברצוני לשתף אתכם,  בסיפור עלייתם לארץ  ישראל ממרוקו. ובמנהגים שהיו נהוגים במשפחה וממשיכים  לנהוג  בהם עד היום.

את הסיפור שמעתי מדודה סימי ומאימא שלי שהוסיפה והעשירה אותי בפרטים מעניינים.

סבא רבא רבי יצחק סמנה וסבתא רבתא זהרה – הוריה של סבתי איידה עמר, נולדו במרוקו בעיר מוגדור, והביאו לעולם 13 ילדים, בנים ובנות. וכשילדיהם היו עדיין  צעירים, הם החליטו לעזוב את מוגדור ולעבור לגור בעיר  קזבלנקה שבמרוקו. אחת הסיבות הייתה כלכלית, הם גידלו משפחה ברוכת ילדים (נולדו להם 14 ילדים, אבל ילדה אחת נפטרה בגיל שלוש בערך).והיה להם קושי לפרנס אותם במוגדור. והסיבה העיקרית הייתה, כדי שהם יוכלו להמשיך ולשמור על יהדותם ללא חשש מהתבוללות. כשסבא רבא, יצחק סמנה הגיע לקזבלנקה, הוא לימד בישיבה של רבי רפאל בן עטר, וסבתא רבתא זהרה הייתה מיילדת בבית החולים המרכזי שבקזבלנקה.

ועכשיו אספר מעט על הסבים שלי – סבא שלמה עמר  וסבתא איידה עמר ז"ל.

סבתא איידה נולדה בשנת 1940 במרוקו בעיר מוגדור. וסבא שלמה נולד בשנת 1930  במרוקו בכפר קלעה, חבל ארץ ליד ציון מקום קבורתו של הצדיק רבי אדרע הלוי.

סבתא איידה, בהיותה בגיל 4 עברה עם משפחתה מהעיר מוגדור  לעיר המרכזית קזבלנקה שבמרוקו.

סבתא איידה וסבא שלמה התחתנו במרוקו בשנת 1960 כשהיא בגיל 19 וסבא בגיל 28.

סיפור עלייתם לישראל – ומסלול עלייתם

סבא וסבתא שלי עלו לישראל בשנת 1961 בספינת מעפילים, ספינה שבאמצעותה הסוכנות היהודית בשיתוף עם הג'וינט, הבריחה יהודים מהגולה לארץ ישראל, באופן חשאי מבלי שהרשויות של המדינה המרוקאית יידעו.

היות והקהילה היהודית במרוקו הייתה קהילה גדולה ומאוחדת מאוד, סבא וסבתא שלי עלו יחד עם המשפחה המורחבת שכללה את: סבתא רבתא שלי, אחותה, הבת שלה ובעלה, אח של סבא רבה שלי ואשתו, שכנים שלהם ועוד הרבה יהודים. סבא וסבתא  יחד עם המשפחה הענפה, היו אמורים להפליג ממרוקו לישראל עם  ספינת המעפילים "אגוז". אלא שסבתא איידה חלמה חלום בערב ההפלגה, ובחלומה הופיעה אמה והזהירה אותה שלא לעלות לספינה. בבוקר סירבה סבתא איידה לעלות לספינה, ואליה הצטרפה כול המשפחה. הם חיכו  בחוף לספינה הבאה ובה הם עלו ארצה. (כפי שידוע ספינת אגוז טבעה או הוטבעה בלב ים על כל נוסעיה).

הספינה שטה ממרוקו עד לצרפת. בצרפת הם חנו מספר ימים, ולאחר מכן הם עלו בטיסה ישירה לישראל.

משדה התעופה הם נשלחו לאשקלון, רצתה ההשגחה, והם הגיעו לגור ברחוב הקרוי על שם הספינה, רחוב "מעפילי אגוז", בבית זה הם התגוררו  מאז עלייתם ועד לפטירתם. הם אומנם לא   גרו במעברות, אלא במבנה קבע. הבית שהם  קיבלו היה  קטן מאוד, במקום שקרוי כיום ה"רכבת" . זהו רצף של בתים אשר מחוברים אחד לשני. . אך במרוצת השנים, עם התרחבות המשפחה, הם הגדילו את הבית ואת מספר החדרים. הם הגיעו עם ציוד מינימלי בלבד, היות שהספינה בה הפליגו הייתה ישנה ורעועה, הם הורשו להביא אתם ציוד הכרחי בלבד, כאן בארץ היה עליהם להתחיל את הכול מחדש.

תנאי הקליטה בארץ לא היו קלים. אשקלון לא הייתה אז מיושבת וגדולה כמו היום, כמעט שלא היו הצעות עבודה, כל עבודה שהוצעה להם הם היו מוכנים לקבל, העיקר שיוכלו לפרנס את המשפחה.

בתחילה לא הייתה להם עבודה מסודרת. סבתא איידה עבדה ב"חוות מרים" בעבודת הקטיף, בפרדסים שאחרי יד מרדכי לכיוון עזה. וסבא שלמה היה סנדלר.  לאחר מספר שנים כשמשפחתם התרחבה ונולדו ילדים, סבא מצא עבודה בבית חולים ברזילי באשקלון, במחסן לבנים, שם עבד במשך כ-30 שנה . וסבתא איידה עבדה כמטפלת בילדים.

לימים, סבתא איידה אימצה ילדה עם תסמונת דאון,  סבתא גידלה אותה משנת 1978, כשהילדה הייתה תינוקת בת חצי שנה, ועד לשנת 2009. סבתא איידה הייתה צדיקה.

משפחת עמר חוגגת את יום הולדתה של סבתא איידה

המנהגים שנהגו במשפחתנו

חשוב לי מאוד  לספר על המנהגים שהיו נהוגים במשפחתנו בגולה, ועל אלו שעוברים אצלנו מדור לדור עד היום.

חג הפסח

איך  ידעו  שפסח בפתח?  פשוט מאוד, לפי ריח הסיד. לא היה אז צבע כמו היום, אלא צבע סיד בלבד. ההורים של סבתא גרו בבניין מעל הים. ולכן הייתה לחות ורטיבות בבית, את הבית היו מסיידים כל שנה לפני חג הפסח. כדי שיהיה נקי ולבן בחג.  אימא שלי מספרת שבבית הסבים שלי, היו מסיידים גם את הכניסה לבית ואת החצר האחורית בסיד לבן. וכך גם היום אנחנו מסיידים לפני פסח את הכניסה לבניין ואת חדר המדרגות בלבן.

סבא וסבתא סיפרו לי שבגולה הם התאמצו לשמור על יהדותם ועל דקדוקי ההלכה, המשפחות של סבא וסבתא שלי  לא היו עשירים ואפשר לומר אפילו עניים.  ולכן לא היו להם הרבה כלים, לא היה תנור וגז. רק לשכן הערבי היה מעין טבון ושם היו מכינים את האוכל בתוך קדרה. וכשהגיע חג הפסח, היה צורך להכשיר את הכלים כדי  שיוכלו להשתמש בהם בפסח,  לשם כך,  הם העמידו 3 קערות מתכת גדולות שקראו להם באניו – בשפה הצרפתית  מרוקאית. ואז היו עושים רתיחה הגעלה והשריה לכלים.  את ההכשרה עשו ביחד כמה משפחות יהודיות, שהתגוררו בשכנות בבניין או באותו רחוב במרוקו. גם בשנים הראשונות שלהם בישראל הם המשיכו להכשיר, להגעיל וללבן את הכלים לפני חג הפסח. עד שמצבם הכלכלי השתפר, והיה באפשרותם לרכוש כלים חדשים מיוחדים לפסח.

בליל הסדר, סבא שלי שלמה ז"ל, כמנהג הוריו עוד ממרוקו, היה לובש סוג של חלוק –כפתן, שנקרא פאנוואר – מעין חלוק מיוחד מבד מעט צבעוני ועשיר. כשלובשים אותו מרגישים כמו מלך ואתו הוא היה יושב בשולחן הסדר וקורא את ההגדה. עד היום החלוק שמור אצל אמי.

כשהיו מגיעים לשלב של "שלחן עורך" בליל הסדר, נהגו במרוקו לפתוח את הסעודה במרק המפורסם שנקרא מרק די פסח, ורק לאחר מכן היה אפשר לאכול תבשיל אחר. סבתא איידה המשיכה במנהג זה גם בארץ.

במוצאי חג הפסח נהגו  במרוקו להוציא את החג עם חגיגת המימונה. חג של אחדות ואמונה. כולם היו עוברים מבית לבית, טועמים ממאכלי החמץ  ומהפירות היבשים יחד עם החיטה המסמלת פריון והצלחה ושפע. במימונה הגישו גם דבש תמרים, עוגות קוקוס ובוטנים למיניהם, והיו מזמרים שירים במרוקאית. סבתא איידה המשיכה מנהג זה גם בארץ. היא וסבא שלמה היו מארחים אנשים רבים. היא הייתה מכינה מופלטה ואנשים נהגו לבוא לביתה ולהתכבד ממעשי ידיה המיוחדים.

גם אימא שלי  ממשיכה במנהג המופלטה וכל האחים והאחיות שלה באים לביתנו ויושבים לטעום מהמופלטה.

מנהגי פורים

במרוקו נהגו במשפחתנו להכין לחם מיוחד בצורה של אוזן של המן. הם נהגו גם להכין  ברקוקש, סוג של קוסקוס, עבה חלבי, הם היו מכינים אותו עבה במיוחד.  מאכל  זה הכינו גם למחרת ערב חג בשבועות. סבתא איידה והדודה של סבא שלמה המשיכו במנהג זה גם בארץ עד קרוב לפטירתן.

סבא וסבתא שלי מאוד אהבו לארח אורחים, הם אירחו דאגו וטיפלו בהרבה אנשים. כך זה נמשך עד ליום פטירתם.

כשהייתי קטן מאוד סיקרן אותי לדעת את משמעות שמות המשפחה של אמי ולהלן מה שגילינו אימא ואני  בבית התפוצות:

שם המשפחה " עמר " פירושו  "חיים" להוסיף על הקיים.

ושם  המשפחה סמנה הוא מלשון חמאה – כנראה שהאנשים במשפחה עסקו בחלב ומוצריו.

הזוית האישית

מילון

ספינת אגוז
במקור: פִּיסס, Pisces) הייתה ספינה ששימשה לעליית יהודי מרוקו למדינת ישראל, תוך יציאה מארצם בניגוד למדיניותה, שאסרה עליית יהודים לישראל. הספינה פעלה בחשאי, ונודעה בעקבות טביעתה בשנת 1961 ואובדן כל 44 נוסעיה.

הגעלת כלים
בהלכה הגעלת כלים היא אחת מהדרכים להכשיר כלים. היא תהליך שנועד להוציא מכלי את ה"טעם" הבלוע בו ממה שהתבשל בו לפני ההגעלה. הגעלה מתבצעת כדי להכשיר כלי שבושל בו איסור, כדי להפוך כלי מ"בשרי" ל"חלבי" ולהפך, וכן כדי להכשיר לפני חג הפסח את הכלים שרוצים להשתמש בהם במהלך החג, ושהשתמשו בהם קודם בחמץ. הגעלה מתבצעת על ידי הטבלת הכלים במים רותחים, הגורמים לטעם המאכלים שבושלו ונבלעו בו, להיפלט. ההגעלה מתבצעת לרוב לפני פסח, כאשר יש צורך להכשיר כלים רבים משימושם היום-יומי לשימוש בפסח. עם זאת, כיום נוהגים רבים לקנות מערכות כלים חדשות לצורך פסח, והצורך בהגעלה מתמעט.

ציטוטים

”אני גאה להיות חוליה בשרשרת המשפחה המפוארת שלי, ומאחלת לדור הצעיר להמשיך ללכת בדרכם.“