מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורן המופלא של סבתא רבתה מלכה וסבתא מרים

סבתא מרים והנכד עודד 2020
ממרים בלוקה למרים פרטוש 1963
סבתא רבתה ומסעה המרתק מאלג'יריה ועד לארץ ישראל

סבתא מלכה עלתה מאלג'יריה לישראל באנייה בשם לרידו שעברה דרך מצרים  ונמל פורט-סעיד ואז העלו את המטען למשאיות ובאחת המשאיות הנהג היה בגילופין ושנסענו לאורך גדות הנילוס ופתאום אחת המשאיות התהפכה לתוך הנילוס ולא היה אפשר להציל שום דבר מהנילוס והגענו לארץ ללא כל ציוד ומשם לקחו אותנו למחנה של האנגלים. ומשם העלו אותנו לרכבת ממצרים לישראל, במהלך הנסיעה ראינו דרך החלונות חולות ופרדסים. בינואר 1944, בלילה גשום וקר מאוד, הגענו לעתלית. האנגלים ערכו לנו בקורת דרכונים, למרות שהגענו עם דרכונים צרפתיים, ובאנו בעליה לגאלית לכל דבר. לאחר מכן הכניסו אותנו לפחונים. הגשם דפק כל הלילה על גגות הפח, ולא הצלחנו להירדם. נשארנו במחנה עתלית רק שלושה ימים, משם העבירו אותנו למחנה בת-גלים בחיפה. בו שהינו 4 חודשים מינואר עד פסח. בתקופה זו, לקחו אותנו לטיולים במקומות הקדושים שהם ירושלים, חברון והכותל המערבי.

המדריך היה בחור ערבי, שהראה לנו את בית הכנסת של היהודים בחברון. ביקרנו גם במירון בטבריה ובקבר "רבי מאיר בעל הנס". כשהיינו בירושלים נתנו לנו לישון בבית עולים.  יום אחד הלכנו למסעדה ופגשנו בחייל בריגדה יהודי שהתעניין מאיפה באנו לארץ, ואיך התאקלמנו.  הוא הזמין אותנו לגיסתו הביתה לארוחה. סיפרנו לו שעלינו לארץ מאלג’יריה ושאנחנו  רוצים לחזור לאלג’יריה, כי לא טוב לנו בישראל. הוא אמר שינסה לעזור לנו, תמורת כסף כמובן, לחזור לאלג’יריה בדרך היבשה. נסיעה זו עשויה להימשך חודש ימים. אני לא הסכמתי להצעה, כי בינתיים גיליתי שאני בהריון. חששתי מטלטולי הדרך במצבי זה. אמרתי לבעלי שאני מוכנה אפילו ללכת לקיבוץ, ולא אסתכן בנסיעה ארוכה של חודש ימים, עד שנגיע חזרה לאלג'יריה. עקב זאת, ביטלנו את הפגישה אתו, ורווח לי שלא התפתינו לתכנית שהציע לנו אותו חייל.

בתום ארבעה חודשים בבית העולים, הציעו לנו להתיישב במושב ולעבוד בחקלאות, זה ממש לא התאים לנו וסרבנו. הציעו לנו גם להתיישב בקיבוץ דתי, סרבנו גם לזה. ואז הסוכנות הציעה לנו, לחפש דירה בעצמנו ולקבל שכר דירה לשנה. הסכמנו, וביקשנו מהסוכנות מקום מגורים ליד בני ברק, שהוא ישוב דתי, ואז העלו אותנו על אוטובוס לגבעת יהודה.

בגבעת יהודה, מצאנו כמה בתים נטושים, שכנראה נבנו לעולים וננטשו. זה בגלל שהמקום לא כלל תשתיות בסיסיות, והיו בו רק פרדסים. בגבעה הזו, היה "בית חולים לחולי רוח" בשם "רידנר-למפרט", על שם שתי המשפחות שניהלו את בית החולים.

מנהל המוסד בא אלינו, וסיפר שהמאושפזים הם ניצולי שואה, ושהם באו ממחנות ריכוז באירופה. הניצולים סבלו מאוד וכתוצאה מכך חלו, יחד עם זאת, הוא הבטיח לנו שהם לא מסוכנים לאנשים אחרים, ושלא נפחד, ואז נרגענו. הוא הצביע על הפרדסים שהקיפו את הבתים, ואמר לנו, שאנו רשאים לקטוף תפוזים ככל העולה על רוחנו. לגבעת יהודה הגענו שבע משפחות מהקבוצה המקורית שיצאנו מאלג'יריה ביחד.  כל משפחה קיבלה חדר אחד למגורים. בדירות שקיבלנו, היו מים, אבל חשמל לא היה. במקום חשמל השתמשנו בעששיות לתאורה.                                       לידה ראשונה:  בינתיים התברר לי שאני בהריון.  מכיוון שהייתי כל כך צעירה, לא הבנתי שחוסר במחזור החודשי שלי, מעיד על כך שאני בהריון.  הייתה אתנו דודה אחת, שבאה אתנו ארצה. היא שאלה אותי אם אני מקבלת מחזור? וכשעניתי בשלילה היא אמרה לי שאני בטח בהריון. הילד שבבטני היה דור חמישי לסבא של סבתא שלי, מצד אמי. והדודה הזו רצתה לבשר לסבא באלג'יר שהוא עומד להיות סבא לדור חמישי.     באוגוסט 1944, ילדתי את בתי הבכורה, מרים. יש לי עוד 3 בנות ובן אחד.

סיפורה של מרים:

שמי מרים פרטוש, לבית משפחת בלוקה. נולדתי בבית החולים הדסה בתל אביב, ב10 לאוגוסט 1944 נולדתי במשקל 2.200 . אני בת בכורה להורי. יש לי עוד 3 אחיות ואח. וזהו סיפור חיי…                                                                                                                               הורי עלו מאלג'יר לבד, ללא משפחה. הקליטה של הורי לא הייתה קלה, והם היו צריכים להתמודד שניהם ללא תמיכה.                           בילדותי גרנו בגבעת יהודה, שליד בני ברק. המקום היה מוקף פרדסים של תפוזים והגדר הייתה מסברס.                                               אנחנו והילדים בשכונה שיחקנו בעשבים הגבוהים ועשינו בית מהעשבים האלה תוך כדי משחק. היה לנו גן ובית ספר יסודי מכתה א'-ו'. למדנו בצריפים ומאוחר יותר בנו לנו בית ספר על הגבעה ושם למדנו כיתות ז'-ח'.

באותה תקופה, המצב הכלכלי במדינה היה קשה. זאת תקופה שנקראה "תקופת הצנע". כל משפחה ניסתה לייצר בכוחות עצמה אוכל, בכדי שתזונת הבית תהיה מגוונת ומזינה. ההורים שלי הקימו לול תרנגולות מטילות, בלול היו גם ברווזים ותרנגולי הודו. לפעמים היו שוחטים את התרנגולות כדי לספק לנו חלבון, לבניית הגוף. בנוסף הייתה לנו עז, קראנו לה "חמדה", אמי הייתה חולבת אותה בבוקר, והיינו מחכים לשמנת של החלב, זה היה מעדן! בזכות חיות המשק היו לנו ביצים וחלב לארוחת הבוקר. אמא גם שתלה גן ירק, וכך כמעט כל תזונת הבית התבססה על התוצרת העצמית שלנו.                                                                                                                                                            באותה התקופה אבא שלי עבד כבנאי, ואמא שלי ניהלה חנות מכולת, המכולת הייתה בתוך הבית. הבית היה מחולק ל-3 חדרים. חדר אחד להורים, חדר אחד לילדים וחדר אחד הוקצה לחנות המכולת.                                                                                                            אנחנו הילדים היינו משחקים בשכונה, לא היו צעצועים, היינו משחקים בקלאס, בחמש אבנים, קפצנו על חבל ושיחקנו מחבואים. לא הייתה טלוויזיה או רדיו, וככה היינו מעסיקים את עצמנו עד שהערב הגיע.                                                                                                     אחרי שההורים שלי התבססו מעט, הם קנו מגרש בגבעת שמואל. את הבית אבא שלי בנה במו ידיו, כשהייתי בת 13 בערך, עברנו לבית החדש, שעדיין לא הסתיימה בנייתו, בגבעת שמואל.                                                                                                                             כשהגעתי לתיכון, גיל 14, עברתי ללמוד בבני ברק, למדתי בתיכון שנתיים. כשסיימתי את התיכון, הלכתי ללמוד מקצוע פקידות בבית ספר מקצועי בשם "אלפא", שהיה ממוקם בתל אביב. אלו היו "לימודי ערב". בבוקר הייתי עובדת בחנות נעלים וסנדלריה. כשסיימתי את לימודי המקצוע, התחלתי לעבוד בחברת "אמישרגז" בבני ברק, אחד מתפקידי היה להפקיד בצהרי היום את הפדיון היומי, בבנק דיסקונט בבני ברק. המשרה שלי הייתה "משרת נערה", זאת אומרת שיכולתי להחזיק במשרה רק עד גיל 18. לקראת גיל 18, באחת הפעמים, סיפרתי לאחד הפקידים שהייתי מיודדת עמו, שאוטוטו עומדים לפטר אותי, ושאני מחפשת עבודה חדשה. למזלי בדיוק באותה העת התפנה מקום עבודה, ואריה הפקיד הציע לי לקבל את המשרה כמובן שהסכמתי.                                                                                                                                                זמן לא רב אחר כך הכרתי את יצחק בעלי במהלך מסיבת אירוסין של בת דודי. יצאנו כשמונה חודשים ובשנת 1963 התחתנו. לאחר החתונה עברנו לגור ברמלה גרנו "בבית ערבי" ובו שני חדרים. חמותי שהייתה גרושה ולבד הייתה גרה ביחד אתנו. באותה עת המשכתי לעבוד בבנק בבני ברק ובהפסקת הצהרים הייתי נוסעת אל אימי למנוחת הצהרים ולאחר מכן חזרתי למשמרת ערב. כעבור כמה חודשים עברתי לסניף אחר בתל אביב, עבדתי בו כארבעה חודשים. בתקופה זאת כבר הייתי בתחילת ההיריון הראשון שלי, ולכן ביקשתי העברה לסניף הבנק שברמלה משום שההתרוצצות והנסיעות היו קשות לי. העברה אושרה והתחלתי לעבוד בסניף רמלה. כעבור 3חודשים באוגוסט 1964, נולדה הבת הבכורה שלי – שולמית, הנקראת בפי כל "שולי".                                                                                                                                               באותה עת גרנו ב"בית הערבי" הבית היה ממוקם באזור התעשייה זה לא היה מקום ידידותי ובטח שלא התאים לגידול ילדים. גרנו בו כ-4 שנים בשנת 1968 קנינו בית עם מגרש בשכונה טובה. שיפצנו מעט את הבית והוספנו לו חדרים כמובן שחמותי גם גרה אתנו בבית זה אנו גרים עד היום.                                                                                                                                                                                      בשנת 1970 נולד בני השני שלמה הקרוי על שם אביו של בעלי שלמה מכונה עד היום בשם "שלומי". שולי התחילה כבר ללמוד בבית הספר שלומי היה מטופל על ידי דודתי "דודה מרים סבן". הוא היה ילד נמרץ ושובב אני באותה עת המשכתי לעבוד בבנק דיסקונט ובעלי עבד בחברת מוטורולה בתל אביב. ברמלה הייתה לנו משפחה גדולה מצד בעלי והם היו לנו לעזר רב. חמותי "בת שבע" שגרה אתנו בבית הייתה אחראית על המטבח והקניות. היה לה מקום מאד חשוב בבית והילדים שלי למדו לדבר בזכותה את השפה האלג'ירית משום שלא דיברה עברית.            בשנת 1974 במרץ נולד בן הזקונים שלי גיל. גיל היה ילד נוח והיה מטופל על ידי אחת השכנות שלי "מרים חסיד". גיל הוא אביו של עודד אתו אני כותבת את הסיפור שלי.                                                                                                                                                                 כל ילדי התחנכו במסגרות הלימוד ברמלה.                                                                                                                                      אני עבדתי בבנק דיסקונט 38 שנה עד שנת 2000 ופרשתי מהעבודה לאחר שבעלי לקה בשבץ מוחי. ואני נאלצתי לתמוך בו ולטפל בו.            בתי שולי לאחר הצבא למדה במכללה מחשבים. היא עבדה במספר מקומות. בשנת 1987 היא ירדה מהארץ ועברה לגור בארה"ב לוס אנג'לס. שם היא פגשה את בעלה דון הם התחתנו בשנת 1996 ויש להם 3 בנים. הם עדיין גרים בלוס אנג'לס.                                                    שלומי בני התחתן בשנת 1995 עם חברתו מהשירות הצבאי נורית. לאחר החתונה הם ירדו מהארץ. גם הם גרים בלוס אנג'לס יש להם 3 ילדים. בנם הבכור עידן עשה עליה והתגייס לפני שבועיים לצה"ל בתור "חייל בודד". יש להם עוד בת ובן.                                                              גיל בני  למד לאחר הצבא, והוא הנדסאי אלקטרוניקה. הוא התחתן בשנת 2004 עם יסכה ולהם 3 ילדים. הם גרים בגדרה ובכל ערב שישי הם יושבים אתנו סביב שולחן השבת.                                                                                                                                                אנחנו עדיין גרים באותו הבית ברמלה. יש לנו היום 9 נכדים מתוכם 7 נכדים ו 2 נכדות. רק 3 מהם גרים בארץ.                                              אנחנו משתדלים מאד ליהנות מהחיים ובכל יום שלישי אנחנו יוצאים לסרט ובמוצ"ש הולכים להצגת תאטרון.

הזוית האישית

היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא בכל יום רביעי בתכנית "הקשר הרב דורי", זה היום שהכי כיף להגיע לבית הספר כיון שסבתא מגיעה. עניין אותי לשמוע את הסיפורים שלה ושל המשפחה שלי, זו חוויה שלא אשכח. גם סבתא נהנתה מאוד, היא ראתה איזה תלמיד אני והיא מאחלת לי לגדול ולהצליח.

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע . מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

ציטוטים

”נסענו לאורך גדות הנילוס ופתאום אחת המשאיות התהפכה... לא היה אפשר להציל שום דבר “