מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי סמי

אני ונכדי תמיר
בפנימיית מבואות ים

אני תמיר, נכדו של ישי וחברי יהונתן ראיינו את סבי ושאלנו אותו שאלות על ילדותו ומשפחתו והוא סיפר לנו את סיפורי סמי – הסיפור המציג סיפורי ילדות על נער אמיתי ושמו סמי, המבוסס על קורות משפחתו ועל ילדותו, של סבא ישי, בגרמניה.

שמי ישי קלינובסקי, נולדתי בשנת 1949 בעיר נהריה, ובגיל שנה עזבתי את הארץ עם משפחתי, חזרה לגרמניה. עליתי לישראל שוב בשנת 1959. כיום גר בבאר שבע ועוסק בהוראת נהיגה. שמעתי מפי הורי את סיפור הישרדותם במלחמת העולם השנייה. כמי שנולד לאחר המלחמה, חוויתי עם בני משפחתי חוויות של עקירה וניסיונות להתיישבות, שחזרו על עצמם שוב ושוב, ברחבי אירופה ובישראל. באוגוסט 2016 הוצאתי לאור את הספר "אני לא מפה".

 

ל ר א ו ת   ח ל ו נ ו ת   ר א ו ה

"אפילו הציפורים ברחו", מחנה "לודוויגסדורף", 1942

בתמונה סבתא לולה בצעירותה.

מאז ומתמיד הסתקרנתי  לשמוע את סיפורם של הורי ואת מה שהם עברו בשואה.

ראיתי בהם דמויות היסטוריות, שיש לי את הזכות לשמוע אותם מעדות ראשונה, מספרים על התקופה השחורה ביותר שבתולדות האנושות.

אמי ששמה היה לולה, הייתה בילדותה ילדה חולנית, ביישנית קשת שפה, יושבת בצד אורגת חלומות על מקומות רחוקים ומופלאים. בנות גילה ראו בה ילדה תימהונית תמימה כזו שהיוותה בעיקר מטרה לצחוק.  בני משפחתה כמעט ולא התייחסו אליה.

משפחתה של אימא גרה בעיירה קטנה בשם "סוסנוביץ". כמרבית המשפחות היהודיות בפולין, גם הם חיו במחסור, בצפיפות רבה שמונה נפשות בחדר אחד, חולקים את אותה מיטה, אמבט, שירותים.  ומה עם פרטיות? אין מושג כזה בכלל.

יום אחד קרה כמעט אסון שהשפיע על כול ילדותה של אמי. נשפכו עליה מים רותחים מגיגית, שהיו מיועדים לכביסה. אמי פונתה לבית החולים הקרוב עם כוויות קשות בכל גופה, הרופאים לא נתנו סיכויים גדולים לחייה של הילדה המסכנה בת השבע. לולה צרחה יומם וליל מכאבי התופת הקשים שמאפיינים פציעות כוויה.

אך היה גם משהו טוב, בכול עת שהייתה מתעוררת מתוך ים הייסורים שעטף אותה, ראתה את אמה ,אישה נאת מראה, יושבת לצידה, בוחנת אותה במבט אוהב ודואג. לראשונה הרגישה שאוהבים אותה. שהיא חשובה ודואגים לה. מן האחיות והרופאים שטיפלו בה למדה לראשונה  שהיא ילדה חמודה וגיבורה.

ואז…לילה אחד, היא זוכרת, פגשה את המלאך שלה… בחלום. זו הייתה מלאכית יפה עם הבעת פנים טובה ואימי חוסה תחת כנפיה ומרגישה מאושרת. לולה מספרת שהמלאך שלה מאז לא עזב אותה עד יומה האחרון מלווה אותה ברגעיה הקשים ביותר.  בגללו הצליחה להתגבר על הכוויות הקשות, לקום על רגליה ולחזור אל משפחתה. יותר משנה שהתה בבית החולים וכששוחררה לביתה, איבדה קצת מתום הילדות שלה. והרגישה שהיא הרבה יותר חזקה לפגוש את החיים.

היא לא חזרה לבית הספר, אמה העדיפה שתישאר בבית תחת השגחתה. במילא לא הסתדרה עם הילדים הגויים שנהגו לקרוא לה אווזה מכוערת. לולה עזרה לאמה בעבודות הבית והפכה למומחית בעיקר בעבודות המטבח השונות, דבר שהסתבר בהמשך, עזר לה לשרוד את השואה.

ואז…יום אחד הם הגיעו…. הגרמנים. זה קרה לפתע  בבוקר אחד. בוקר שממנו ואילך החיים של משפחתה ושל כולם בעצם, השתנו באחת ולא חזרו להיות כפי שהיו.

הרמקולים דיברו בשפה שונה קצת מיידיש, שפת היהודים, היא נשמעה קצרה, חותכת, מאד כועסת מאד מאיימת: "כל הצעירים היהודים לצאת בפקודה לרחבת העיירה מיד!" זה נאמר ברמקולים, בהודעות על גבי פלקטים, ובצעקות רמות של קלגסים מכוונים בכידוני רובה. גרמניה  זקוקה  לכוח עבודה צעיר מקומי  בדחיפות.

לולה הרגישה די בגאווה שההודעות האלה מיועדות גם אליה. היא מאוד שמחה שזקוקים לה, והיא יכולה סוף סוף לצאת מהעיירה הזאת לראות את העולם הגדול. שמא, אולי.. אולי גם אפילו לחזות בחלונות ראווה שרק שמעה על קיומם בעיר גדולה.

אמה, תמיד האמינה בעם הגרמני. הם תרבותיים הרבתה להגיד לילדיה. הם כבר יראו לפולאקים (פולנים בשפה היידיש) האנטישמים האלה כיצד יש להתייחס ליהודים. לכן גם היא האמינה שרק טוב יצא שלולה תצא קצת לעבוד. היא הלבישה אותה בשמלה הכי יפה שלה. לולה הייתה מאושרת באותו יום, היא נפרדה מאמה ומאחותה הקטנה שליוו אותה למגרש הכינוס. אימא לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא תראה את השתים,  הן נכחדו בשואה.

מעודדת ושמחה היא עלתה עם עוד נערות עולצות בגילה על אחת המשאיות שהמתינו בצידי הדרך.  לולה הייתה מלאת תקוות,  בשבילה הייתה זו הזדמנות להכיר חברות. האווירה האופטימית והעליזה שכה מאפיינת מפגש של צעירים, הסיחה את דעתן שבאחורי כל משאית ישב קלגס גרמני חבוש קסדה וחמור סבר חמוש ב"שמייסר" (תת מקלע גרמני) כשראשו צץ מעל ארגז המשאית. כמו כן לא שמו את ליבן למוזרות המדאיגה שבעצם המשאיות הן אטומות לחלוטין וללא חלונות.

הנערות הועמסו ונדחפו ממש, לתוך המשאית, וזו יצאה לדרך בצפיפות נוראית. מהר מאד הבינו הנערות שאין סיבה לעליצותן וחיוך הנעורים התחלף להבעות חרדה. הן עמדו על המשטח הקטן של פנים ארגז המשאית, עשרות בנות צמודות  זו לזו. צפיפות כזו שלא מאפשרת אפילו לכופף רגליים.

לולה מצאה עצמה צמודה בחוזקה לנערה בת גילה. היא הייתה נערה יפה ארוכת שער ושמה רוז'ה. לפני הנסיעה היה להן קצת זמן להתוודע, אך עתה נאחזו זו בזו מנסות להחזיק מעמד ולא ליפול. כי מי שנופלת, ידעו, אין לה סיכוי לקום, ושם למטה, לבטח תיחנק ותהווה מדרס לרגלים העומדות.

הנסיעה "האימתנית" הזו, נמשכה שעות רבות והמצוקה של הבנות הלכה וגדלה עם חלוף הזמן.  נערות שלא יכלו להתאפק החלו לעשות את צרכיהן לתוך בגדיהן.. אט אט החלה לעלות צחנה, סירחון של שתן גם צואה וזיעה וככול שהחמירה הצחנה כך התדלדל  האוויר לנשימה.

נערות החלו לקרוס וליפול ולהיחנק. קריאות קורעות לב לעזרה נשמעו מכול עבר. ולקרוא "אימא, אימא"….מספר נערות מתו בעודן שוכבות או עומדות.

לולה לא הבינה איך שרדה את הנסיעה הזאת . אולי כי היא חשבה על המלאך שלה. היא עצמה עיניים ודמיינה את המלאכית שלה מחייכת בטוב לב. והיא נצמדת חזק אל גופה חוסה תחת כנפיה…היא דמינה שהיא רואה חלונות ראוה בעיר הגדולה ..

לבסוף מסע הסיוט הגיע לקיצו. המשאית עצרה בפתאומיות מכוונת. הנערות נהדפו קדימה דבר שסחט עוד זעקות של מצוקה. נפתחו דלתות  המשאית הנעולות, הנערות נפלו, נשפכו החוצה אל משטח בטון קר. הן הגיעו אל מחנה הכפייה  הידוע לשמצה "לודוויגסדורף".

כאשר לולה נפלטה, הוטחה, על משטח הבטון הצונן של המחנה. היה קר מאד. ליל סתיו אופייני. אך עתה התרכזה רק בדבר אחד ששוב יש אוויר לנשימה. בעודה שוכבת על גבה מחזירה אט, אט, אוויר חיים לריאותיה. הסתכלה בשמיים שם למעלה הכול היה שקט. היה זה ליל כוכבים בהיר. אלה הכוכבים נצנצו אי שם מלמעלה. כאילו קורצים לה שהכול בסדר. כנראה שם למעלה, גרה המלאכית שלה הרהרה מתעודדת. אך כאן למטה לא שכנו מלאכים. צעקות כועסות בשפה הפולנית של נשים במדים לא הותירו ללולה פנאי נוסף לחלומות. ה"משגיחות הפולניות" האיצו ב"משלוח הנערות" שזה עתה הגיעו לעמוד על הרגליים… "לא הגעתן לקייטנה לקום לקום לעמוד בשורות מהר מהר".

לולה שמחה לראות את חברתה  "הצמודה לדרך"  רוז'ה שהיא בסדר . הנערות שהיו מסוגלות לקום, הצטופפו בשורות. נערות שלא קמו, הובלו משם באלונקות על ידי חיילים. לולה ראתה בחרדה שהנערות חלקן כנראה מתות וחלקן במצב לא טוב לא הונחו על האלונקות אלא נזרקו עליהם כאילו היו חבילות ולא בני אדם. הן, המסכנות, הובלו משם יותר לא ראו אותן. האחרות הובלו תוך צעקות רמות של המשגיחות לעבר צריפים ארוכים. שם היו דרגשים לשינה.  למרבה הפלא, המשגיחות עזבו, והניחו לנערות. אלו פשוט נפלו על הדרגשים, והתמוטטו לתוך שינה מטורפת,  הנסיעה הזו שהן חוו היה סיוט שרק שינה יכלה להבריח.

לולה קמה בבוקר מלאת שימחה ותקוות לבאות. עדיין לא היו מאורגנות לעבודה. אף חילקו להן סוג של לחם יבש. קופסת ריבה הייתה מונחת במרכז החדר. אפילו היה מיחם ובו סוג של משקה חם שאמור היה להיות תה. הכול טוב חשבה לולה. לפתע שמה את ליבה לדבר מאד מוזר … היה איזה שקט לא רגיל באוויר.

לחרדתה הבינה מה מהות השקט הזה.. אל המקום אליו הגיעו לא נשמע ואף לא נראה מעוף ציפורים… למה זה החריד אותה? כי פעם, אמרה לה רגינה אחותה הגדולה שנחשבה לחכמת המשפחה.. הציפורים נמצאות במקומות שם יש חיים. החושים המפותחים שלהם גורמים להם לברוח ממקומות שם שורה המוות.  מיד ניערה מחשבות אלה מראשה,  מטבעה, הייתה נערה תמימה ועל כן מאד אופטימית . היא עדיין האמינה, שכ הנסיעה הזו הייתה טעות של מנהלים טיפשים שלא חישבו נכון את מספר המקומות במשאית.

ואז.. לולה פנתה אל חברתה רוז'ה עם הצעתה….."מה דעתך שעד שנתחיל לעבוד כאן נלך לראות חלונות ראווה בעיר הקרובה"?.

"השתגעת?" נחרדה חברתה. "עוד לא  הבנת לאן הגעת ?"

"יהיה בסדר", שכנעה לולה "נבקש רשות מהמנהלים".

"איזה מנהלים? " תהתה רוז'ה, "אני ראיתי פה רק חיילים רעים ומשגיחות צעקניות".

לא ברור כיצד רוז'ה שוכנעה מההצעה ההזויה.  אולי האופטימיות שלולה הפגינה דבקה גם בה…

הן מיהרו ללבוש את בגדיהן הטובים, שלעת עתה טרם נלקחו מהם, והחלו לצעוד לעבר שער המחנה. המחנה היה כולו צריפים ארוכים כמו הצריף בו ישנו. את המחנה הקיף גדר תיל גבוה , ומסביב מספר עמדות שמירה מתוכן ניתן היה להבחין בחייל או שנים עם קסדות על ראשם ולפניהם היה מונח תת מקלע. על פי מבע פניהם לא היה ספק שלא יהססו להשתמש בו בעת הצורך. בין הצריפים הוביל שביל ארוך לכיוון השער. על השביל נראו גם כן חיילים חמושים עם קסדות שפטרלו לאורכו . גם אותן משגיחות עם מדים נראו פה ושם הן תמיד נראו כה ממהרות וכועסות.

כשאימא כבר שהתה בבית אבות, שם נהגתי לשמוע את זיכרונותיה, תמיד התעכבה על הסיפור הזה. אף פעם לא הבינה כיצד לא עצרו אותם החיילים שחלפו על פניהם. כנראה  שהליכתן הבטוחה הייתה כה טבעית  שבטח הייתה צריכה להיות סיבה הגיונית להימצאותן שם ולכן לא עוררה תשומת לב מיוחדת.

"האלט , האלט" (עצור בגרמנית) נשמעו צעקות שני השומרים הנדהמים בשער, נוכח שתי הנערות הצועדות לעברם .. כשנעצרו , לולה החלה להסביר ביידיש (סוג של גרמנית עילגת)  שהן באו כאן לעבוד, בינתיים הן רוצות לצאת לכמה שעות לראות חלונות ראווה בעיר הקרובה . פני השומרים חמורי הסבר הביעו תדהמה. זה לא היה העת לבדיחות, הייתה זו תקופת מלחמת העולם השנייה, וזה היה מחנה כפייה אכזרי .. לרגע  נשתררה דממה… ואז.. התפרצות צחוק  של שני השומרים.  לא חלילה צחוק של טוב לב, אלא צחוק של עכביש שצוחק על קורבנו, שנלכד בקוריו אך עדיין לא יודע זאת.

כן זה אפשרי כמובן  יואילו הגבירות הנכבדות  להמתין עד שנארגן לכן הסעה.

בעוד המחזה המוזר הזה מתרחש.. הצחוק המתגלגל של השומרים, ושתי הבנות העומדות מורכנות ראש ונבוכות לפני עמדת השמירה,  כשלפתע הגיעה מכונית שרד מפוארת גולשת לאיטה ועוצרת בכניסה למחנה.  במושב האחורי ישב איש חשוב עם כובע מצחייה של קצין. השומרים התעשתו כמעט מיד..  צחוקם קפא על שפתיהם, הם מיהרו להתמתח ולהצדיע במועל יד כאשר שני עקבי נעליהם נצמדים בנקישת עמידת דום..

לולה שידעה מתדרוך קודם שנתנו להם, שאסור ל"עובדים" להרים מבט אל עיני גרמני, העיזה בלי משים להגניב מבט אל הגרמני במושב האחורי למרבה חרדתה נפגשו עיניהם.

אימא יכלה להישבע, כך סיפרה לי שנים מאוחר יותר, שהיה בו מבט מבודח, אבהי משהו. ואז חלפה במוחה מחשבה מטורפת, שאולי הוא המלאכית  השומרת שלה שיכולה להופיע בכל מיני תחפושות.

הסתבר שהקצין היה לא פחות ולא יותר מפקד המחנה, לאחר שקיבל הסבר מפורט על המתרחש התמוה, נבח בכמה משפטים את הוראותיו. לאחר זמן קצר נראו ארבע משגיחות נאציות מגיעות בריצה לעבר השער. על פניהן הייתה הבעה מפחידה ביותר. לולה התחילה להבין לאיזה מצב היא גרמה. הזהירו אותן להיות צייתניות, ולהישמע להוראות של הגרמנים. הם הגרמנים ,לא מבינים הפרות משמעת וגם ממהרים לירות. המשגיחות התפצלו, שתיים פנו לעבר רוז'ה והיא נלקחה באלימות משם חזרה למקומה עם הנערות האחרות. לולה נלקחה גם היא  על ידי שתי המשגיחות הנאציות האחרות אך למקום אחר.

בדרך שמה לב, שהן הגיעו  לאזור יפה בפאתי המחנה.  בתי מגורים קטנים עם גינות מטופחות. לבסוף נכנסו לבניין מטה גדול. שם נעמדו בחדר גדול, לולה אחוזה בחוזקה בשתי זרועותיה על ידי שתי המשגיחות הכעוסות. מחשבות חרדה התרוצצו במוחה של לולה כל אותה עת. האם היא עומדת למות? האם יירו בה? רק אתמול נפרדה מאימא שלה. היא לא תראה אותי יותר. דמעות החלו לזלוג על לחייה. מה פתאום הכול שטויות הרגיעה את עצמה. סה"כ באה לעבוד כאן..

לא עבר זמן רב ולהפתעתה צעד לקראתם. המלאך שלה. ברגע שראתה אותו הרגישה שאין לה כבר מה לחשוש.  מפקד המחנה "אוברשטורמפירר" נעמד מול השלוש, איש טמיר וזקוף קומה  אפור שיער. לולא היה לבוש במדים מרשימים ובמגפיים השחורות שנתנו תוקף לחשיבותו, פניו הביעו טוב לב, היה יכול להיות סבא שלה. הוא פתר את המשגיחות בתנועת זלזול קלה שהן משוחררות. כך נותרה לולה מול המפקד.

למרות מחשבותיה המעודדות, עמדה מלאת חששות מבטה מושפל, שלא יעלה על דעתו חלילה שהיא מעיזה להסתכל לעברו כמו בשער. אולי היא טועה והוא לא המלאכית שלה, אלא גרמני שעומד להעניש אותה. היא הרגישה כיצד הדמעות מרטיבות את שתי לחייה.  הרימי מבט נערה. שמעה  להפתעתה קול לבבי.  הרימי, הרימי, קדימה את לא צריכה לחשוש ממני,  האיץ בה. אט אט הרימה מבט, עדיין לא העזה להסתכל לעברו.  היא הרימה בלי משים את ידה  למחות את הדמעות מעל לחייה. הסתכלי עלי,  אמר עתה בטון יותר נוקשה. מיידית הרימה מבטה, שוב פגשה את מבטו. היו אלה עיניים טובות.. עתה נרגעה הרגישה שהיא כבר לא פוחדת.

"שמך?" שאל קצרות. "לולה"..

"לולה ", המשיך בקול אבהי, "חבל על הדמעות. לא יאונה לך כול רע".

"אז את הנערה שביקשת לראות חלונות ראווה בעיר כאן?"

לולה הנהנה בתנועות ראש מהירות שלא יהיה ספק שהיא מתחכמת.

" חה חה "  צחק לפתע .. "נראה שממש הצלחת להפתיע את השומרים שלי שם.. גם אותי".

"זו בקשה שצריכים לדון בה בדחיפות אצל הפירר שלנו." ושוב צחק חה חה חה…

"טוב ראי הצלחת למשוך את תשומת ליבו של מפקד המחנה" ..

"את מזכירה לי את הנכדה שלי. גורלך לא יהיה כמו חברותיך את ברת מזל. מעתה תעבדי עם הצוות אצלי  במטבח" . אמר סב על עקבותיו כשהוא ממלמל "חלונות ראווה" ושוב נשמע צחוקו.

וכך הצליחה לולה לשרוד שלוש שנים במחנה עבודה קטלני ששם הרכיבו חומרי נפץ.

אחרים לא החזיקו מעמד שם יותר מחצי שנה. נערות  מתו מטעויות בהרכבת חומרי הנפץ,  מתו מהעדר מזון, תחלואה בגלל זוהמה, ומאמץ גופני בלתי מתקבל על הדעת. גם גורלה של רוז'ה חברתה לא שפר. היא ראתה כיצד חברתה הולכת ונחלשת. לולה הייתה רואה אותה מדי פעם. אף הצליחה להגניב לה ולחברותיה שאריות מזון.

מבין עובדות הכפייה ניתן היה להבחין בשני סוגים. אלו שעדיין לא ויתרו ורצו לחיות, והאחרות כבר לא היה להן את הכוח להמשיך, הן נעשו אדישות ואפילו כבר נרתעו מלאכול. הן נקראו "מוזלמאן" ניתן היו לזהות אותן מיד. הן הפכו ל"שלדים מהלכים" שרק חיכו למות הגואל.

גם רוז'ה הפכה ל"מוזלמאן" אי אפשר היה כבר להציל אותה. למרות שלולה מיאנה להשלים עם מצבה של חברתה, זו דעכה לנגד עיניה. התנאים היו קשים מדי המוות ארב בכול מקום ובכול זמן. למעשה, מיד אחרי שגזזו את שערה הנפלא, כבר לא הייתה אותה נערה שמחה. כאילו קטעו חלק ממנה מאישיותה. חודשיים אחרי זה, היא פשוט נפלה ומתה. לולה בכתה ימים רבים, הייתה זו החברה היחידה שהייתה לה עד אז. בצד הבכי נולדה בה תחושה חדשה שלא הכירה מקודם. כעס, הרבה כעס. ושאלות הלמה.

למה הם מעוללים לנו את זה? מה זה הרוע הזה מה עשינו להם? למה הם כול כך שונאים אותנו? הייתה זו העת לסיום תקופת התמימות. אך לולה, אימא שלי למרות הכול נותרה בה התמימות כול חייה זה היה טבעה. זה היה כוחה. ובשל כך שרדה.

במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי בעלות הברית, היו אלה יחידות של הצבא האדום שנכנסו ראשונים. למרות שהיו חיילים קרביים קשוחים למודי מלחמה. היו מזועזעים. מראות כאלה טרם ראו. טרם ראה האדם. מישהו ראה את הקצין הבכיר הרוסי עומד בצד ובוכה. הוא "זכה" לראות את חזון העצמות היבשות נוסח המאה העשרים.  אנשים חיים מתים שהתהלכו בלי רצון חיים. הם  היו  בגיהינום, קיים דבר כזה. נשאלת השאלה האם קיים גם גן עדן?

אימא הצליחה לשרוד כי נפל בחלקה המזל  לעבוד במטבח. מפקד המחנה, האיש שהיה אחראי למזל הבלתי רגיל והתמוה הזה לא נראה יותר. מה גרם לו לעשות את המעשה? איפה נפגש הרוע עם החמלה? מאז הורה  על גורלה הוא נעלם, מעולם לא ראתה אותו שוב.  אולי הוחלף. אך אין ספק שהיה אחראי לכך שהיא תמשיך לעבוד במטבח עד ששוחררה. האם היה זה "המלאכית השומרת שלה" האם קיים בכלל דבר כזה? אימא עד סוף חייה האמינה שבהחלט כן קיים גם קיים. כבר אמרנו שלמלאך השומר תחפושות רבות. לא תמיד "המלאך השומר" מופיע בתחפושת אדם, עיתים "המלאך השומר" מופיע בצורה של תכונה, אישיות, אופי..  כמו תמימות, אופטימיות, אהבת החיים, מטרות נעלות, כול אלה מרככות את קשיי החיים ועוזרות לשרוד.

אימא מטבעה הייתה אישה תמימה שראתה את הטוב בכול מקום, הייתה בה שמחת חיים, עד יומה האחרון אהבה לשיר ולרקוד לטייל ולטעום את העולם.

היא מתה בשיבה טובה, מגדלת משפחה גדולה שחייה בישראל. שאני הכותב אחד מצאצאיה.

ז ו ה ר   ה א ו ר,  

קיבוץ דפנה ,  קיץ 1959

עלינו עם אנייה לישראל, לולה ושני ילדיה אני, סמי בן התשע ואחותי, חנה בת ה-12.

לאחר ילדות קשה ורבת טלטולים בגרמניה של אחר המלחמה, כאשר עוד אירופה המבולבלת חפשה את עצמה,סוף סוף לולה הצליחה לאסוף את ילדיה לאחר שאלה בעל כורחה גרו  אצל אחרים  בעוד היא חיה  ברחובות גרמניה מנסה להחזיר את משפחתה.

זה היה אחרי הלילה הראשון לשהותנו בישראל. התעוררנו לבוקר נפלא, או נכון יותר להגיד "מופלא".

כך אני זוכר, יצאתי מהחדר בו ישנתי. הגענו ליעד שלנו הקיבוץ, שכבר היה חושך מוחלט. מהסיפורים על ישראל טרם העלייה, סיפרו לנו שזו מדינה עם אקלים מאד חם כמו אפריקה.

מדינה לא מפותחת כול הזמן במלחמות. רובה מדבר. "אז למה לנו בכלל לנסוע לשם"? התלוננתי. "כי זו המדינה של היהודים". הסביר לי הדוד איזאק.

"יותר טוב לחיות במדבר עם יהודים, מאשר לחיות במקום הכי יפה בעולם בין גויים."

הנסיעה מנמל חיפה לקיבוץ דפנה הייתה בחשכה .

חנה אחותי, ואני ישבנו ברכב שנקרא "טנדר" בארגז האחורי. לא ראינו כלום. שמענו רק את יללות התנים. היינו בטוחים שהגענו למדבר. ואז יצאתי מהחדר תהיתי איך נראה מדבר…

נחל  זרם, בעצם געש לא רחוק ממני, הגינה של הדוד שלי, שם ישנו, הייתה מלאה בפרחי העונה, עצי תפוחים וריח חזק של יסמין באוויר. ממעל הכול היה מוצל עצים גדולים סככו את כול המרחב שמעלי. הייתי מופתע באמת.. אך מיד התאוששתי. אוקי אז לא הגענו למדבר. אך כל זאת יש גם בגרמניה. שם יש פרחים ויש פירות ונחלים זורמים, אפילו יפים יותר.

המשכתי להסתכל מסביב, ואז נעצרה נשמתי. היה מקום ליד הנחל הגועש, שם לא הגיעו העצים הגבוהים . אז ראיתי את האור החזק של הבוקר הישראלי ,זוהר אור שכמותו לא ראיתי בחיי. בהירות שיש רק בישראל .  נזכרתי בדבריו של הדוד איזאק שאמר לנו שם בגרמניה.

"אתם לא נוסעים לסתם עוד מדינה… אתם נוסעים לארץ  שטמונה בה קדושה". ואז רכן אלינו ואמר, כאילו מגלה לנו סוד אישי. שם כנראה גר אלוהים בעצמו..

לפתע שמעתי את קולה של אחותי שעמדה לצדי מבלי שהרגשתי, ראיתי שגם היא בהתה בגן עדן הזוהר באור הפז הזה כלא מאמינה. ואז שאלה אותי שאלה שלעולם לא אשכח: "סמי,אתה חושב  שהגענו הביתה?"

שנים רבות אחרי זה מהדהדת בראשי השאלה הזאת:"האם הגענו הביתה?" התשובה היא … כן …. אכן הגענו הביתה..

הזוית האישית

תמיר- אני שמח שסבא שלי הגיע לספר לי ולחברי לקבוצה את חוויות ילדותו . החוויה קירבה אותי לסבא, זה עזר לי למצוא את הזמן לדבר יותר עם סבא ולהכיר אותו יותר. יונתן-אני נהניתי לעבור את כל התהליך הזה עם ישי, למדתי הרבה דברים: איך הייתה השואה, על אמו של סמי (ישי)ועל מחשבותיו בקיבוץ. ישי- החוויה שלי באה מאהבה הגדולה שלי לנכדי, זוהי הזדמנות נוספת להיכרות והתקרבות, לשתף את הדור הצעיר לשורשיו . גם בעבודה המשותפת ובנסיעה לבית התפוצות.


הסיפור – סיפורי סמי, מציג סיפורי ילדות על נער אמיתי ושמו סמי, המבוסס על קורות משפחתי ועל ילדותי בגרמניה. הספר מספר על התמודדותו כילד יהודי עם חוויות ילדות מרתקות, מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בסיפורים הוא מתמודד, כיהודי עם נערים בני גילו בגרמניה, בבית היתומים.  סיפור על התחברותו לנערי רחוב נאצים, ותקופה ארוכה, שבה מוצא עצמו  ללא הורים  ולבסוף הפגישה המרגשת עם אמו לולה לאחר מספר שנים. ילד מיוחד שלמרות הקשיים מוצא את הדרך להסתכל על החיים עם המון אופטימיות ותקווה. לקריאת סיפורים נוספים –

מילון

עבודת כפיה
עבודת כפייה היא עבודה, לעתים קשה ומאומצת, אשר מבוצעת בתנאים קשים על ידי עובדים שאולצו לכך כצורה של מס או באיומי אלימות, מאסר או אף מוות. מתוך ויקיפדיה

ציטוטים

”המלאך השומר“