מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי סבתא רבקה בצר לנכדתה רוני נחום

חייה של סבתא וקווים לדמותו של סבא אלי

אני רבקה אולשה בצר, נולדתי בשנת 1940, במושב עטרות, שנמצא בין ירושלים לרמאללה. מושב עטרות נוסד בשנת 1919, ע"י גרעין של שבעה אנשים, שאבי, שלום אולשה, היה ביניהם. אבי נולד בסקולה שבפולין בשנת 1890 ועלה ארצה בשנת 1914, כדי ללמוד כמורה לעברית.

אמי יפה, שנקראה בפי כל שיינדלה, נולדה בקמינץ פודולסק שבאוקרינה. היא עלתה לארץ בשנת 1920, והייתה בין מייסדי קיבוץ קריית ענבים.

אבי שלום ואמי שיינדלה נפגשו בעטרות, כששיינדלה הושאלה לעטרות מקיבוץ קריית ענבים – שנקראה אז דלב, כדי לבשל לגברים. הם היו הזוג הראשון שהתחתן בעטרות וגרו בצריף עץ עם שישה חברים, כשמחיצה הפרידה בניהם. ציפקה אחותי נולדה בשנת 1927 ואליק אחי נולד בשנת 1930.

                         מושב עטרות

בשנותיו הראשונות, מושב עטרות סבל מקשיים כלכליים וביטחוניים. מאורעות 1929 ומאורעות 1936 גבו חללים רבים, אך המתיישבים נאחזו בקרקע הטרשית – הסלעית ובנו מושב לתפארת. המושב התבסס על רפת לול וכרמים. לענבי המוסקט השחורים של עטרות היה ביקוש בתל אביב.

גדלתי בעטרות עד גיל שמונה. הייתה לי ילדות מאושרת. יחפה רצתי בטבע בין פרחים ועצים. שיחקנו במחבואים, בקלאס, באלם סאלם פאץ', במחניים, חמש אבנים ובשוטרים וגנבים.

עם השכנים הערבים היו יחסים טובים מאד. לעתים באו למכור את מרכולתם ירקות ופירות ואני הייתי אומרת להם "מוש לזם" לא צריך.

במלחמת השחרור היה מצור על עטרות, הכפריים הערביים בסביבה הוסטו על ידי הכנופיות תקפו את התחבורה וסגרו את הדרך לירושלים.

בפברואר 1948 אמי ואני פונינו במשוריין לירושלים, עקב בעיות בריאותיות של אמי.

ביום הכרזת המדינה, יום שישי, חמישה עשר למאי 1948 הייתה פקודה לנטוש את עטרות. בן גוריון נתן את הפקודה כיוון שהיה חשש שגורלה של עטרות תהיה כמו גורלו של גוש עציון. (גוש עציון נפל בידי הערבים בשלושה עשר למאי 1948).

ביום שישי 15 במאי בשעה שתיים עשרה בלילה, יצאו מגני עטרות ברגל, הם צעדו כשלושה קילומטר, למושב נווה יעקב. לפני שיצאו לדרך מיקשו את הרפתות הלולים והבתים, קשרו את הכלבים והשאירו אורות דולקים כאילו המקום מיושב. למחרת בבוקר ראו מנווה יעקב את התקפת הערבים על עטרות, נשמעו התפוצצויות ומושב עטרות עלה באש. אנשי עטרות שרו: "אחים בעיירת שריפה…". אני מעולם לא נפרדתי מביתי ולא לקחתי ממנו מזכרות.

באותה תקופה ירושלים הייתה במצור. מים חולקו בפחים ולחם ומזון במשורה. שרדנו את המצור כשלחדר אחד בו התגוררנו אצל קרובת משפחה, הצטרפו גם אחי אליק, שבא מעטרות ואחותי ציפקה (ציפורה), שהגיעה מתל אביב לירושלים באחת השיירות במסגרת "מבצע נחשון". הפכנו לפליטים.

בהפוגה הראשונה יחד עם כל אנשי עטרות מירושלים, ירדנו מירושלים והגענו ליפו. יפו, הינה עיר ערבית שנכבשה ע"י צה"ל במלחמה. התגוררנו במושבה הגרמנית ביפו, בתנאים קשים עם מקלחות ושירותים משותפים לשש משפחות. ביפו למדתי בבית ספר במשמרת שנייה (החל מהשעה 13:00) עם המורה רפאל ספורטה. רוב התלמידים באו משכונות מצוקה והיו ברמה לימודית נמוכה. אנחנו שלוש הבנות מעטרות היינו הפרחים של המורה.

בפברואר 1949 עברנו להתיישבות במושבה הגרמנית וילהלמה– "בני עטרות"- הבנים של עטרות. המושב קיים עד היום באותו מקום שנמצא בקרבת שדה התעופה בן גוריון.

בוילהלמה למדתי בכיתות ד'-ו', בכיתות ז' ו-ח' למדתי בבית חינוך ב' בתל אביב. בתיכון למדתי בבית ספר "ברנר בפתח תקווה". התחבורה הייתה קשה, אוטובוס היה מגיע כל שלושת רבעי שעה. הלכתי הרבה ברגל מהאוטובוס ולאוטובוס.

בכיתה ט' בפתח תקווה הצטרפתי לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". זכורים לי הטיולים הגדולים ברגל למכתשים, למצדה, לאילת וכן היו בקיץ מחנות עבודה בקיבוצים. עבדנו קשה אך מאוד נהנינו מההווי החברתי.

אחרי התיכון עברתי ללמוד בסמינר "לוינסקי" למורות וגננות. בצבא שירתתי בחטיבת גולני כמורה לחיילים שהיו בטירונות ובמשך חודש למדו כל יום ארבע שעות עברית ברמות שונות. מאוחר יותר עברתי כמורה חיילת בבית ספר מרכוס בחיפה. לימדתי חיילים בקורס להשכלת יסוד. החיילים למדו חודשיים וחצי לימודים אינטנסיביים של עשר שעות ביום ובסופם קיבלו תעודה של סיום בית ספר יסודי.

קווים לזכרו של אלי בצר (בוקס) ז"ל – סבא של רוני

הכרתי את בעלי לעתיד אלי בשנת 1960, אני הייתי בת 20 ואלי היה בן 27.

 אלי ז"ל ורבקה בעת חברותם

אלי נולד בבית חולים עין גדי בתל אביב. למד בבית ספר עממי ובתיכון בכפר סבא, בצבא שרת בחיל הנדסה ובשנת 1953 היה בין 120 מצטייני הנשיא יצחק בן צבי. אלי למד בטכניון בהנדסת בניין במגמת מים.

ב– 29 בינואר 1961 התחתנו במועדון החייל "בית לורנס" בתל אביב. אני השתחררתי מהצבא ואלי עבד בתה"ל כמתכנן של מפעל להשבת מי שפכים בראשון לציון.

במרץ 1962, נולד בנינו הבכור אמיר, עת התגוררנו בגבעתיים.

בשנת 1962 קיבל אלי הצעת עבודה מחברת "מקורות" לעבוד בחבל הירדן שבנצרת עילית. הוא נענה להצעה, והתחיל לחקור את הכנרת בעזרת ספינת מירוץ ובעזרת כלי מדידה שהורדו לעומק בכמה אתרים בכנרת חקרו את החי והצומח והתנהגות המים בכנרת. ב – 27 באוגוסט שנת 1963 עברנו כמשפחה לנצרת עילית. אמיר היה בן שנה וכמה חודשים והיה מאוד קשה למצוא לו מטפלת. סוריקה, שלא ידעה עברית הייתה מטפלת נהדרת. מאוחר יותר היא טיפלה גם ביורם, שנולד ביולי 1965.

בנצרת קיבלתי משרה כמורה בבית ספר תבור ולאחר מכן לימדתי בבית ספר עצמון. חלק גדול מתלמידיי היו עולים חדשים.

בשנת 1969 עברתי לחטיבת הביניים כמורה לביולוגיה ורכזת שכבה. מאוד השתדלתי לאפשר לתלמידיי להתערות בארץ.

הבקבוק שחתם ביום הפעלתו של המוביל הארצי וסבא אלי ז"ל חתום עליו

באותן שנים, אלי היה מהנדס ההפעלה, זה שקבע מתי יפעלו המשאבות בטבחה – "אתר ספיר", ששואבות את המים מהכנרת ומהן המים זורמים במוביל הארצי עד הנגב.

התפקיד במוביל הארצי חייב טלפון ופעמים רבות הטלפון העיר אותנו משנתנו בשעות הלילה. אז לא היה בכל בית בישראל טלפון.

באחד המקרים מת עכבר שהיה חיית ניסיונות במעבדת נטופה ולגם מן המים. זה הבהיל את כל המערכת מחשש שקיימת הרעלה במים. אלי קבע שיש לעצור את זרימת המים במוביל הארצי. כעבור עשרים וארבע שעות מצאו בבדיקות המעבדה שהעכבר מת מזקנה.

לאחר מלחמת ששת הימים, אלי קיבל תפקיד של מהנדס אגן ההיקוות של הכנרת. כל זרימת המים לכנרת מהגולן ומהגליל נחקרה על ידו. נחקרו המשקעים שיורדים באגן הכנרת אך גם חומרים רבים אשר גורמים לזיהום המים באגן ונסחפים לכנרת. אלי כתב מאמרים ומחקרים בנושא. באתר ספיר הוקמה מעבדה לחקר הכנרת ואלי היה ממייסדיה. באתר ספיר הוא נחשב למסביר המקצועי לאורחים שבאו לבקר, הן באנגלית והן בעברית.

"אמא, אבא אמר לי בטלפון שהיום הוא יופיע בטלוויזיה. איך נראה אותו, ולנו אין טלוויזיה בבית?" "אמירי נלך לשכנים שלנו, משפחת שמטוב." חורף 1968/69- חורף גשום מאוד. מפלס הכנרת עלה ועלה והיה חשש מנזקים רבים לחופים. הוחלט לפתוח את סכר דגניה ולנקז מים מהכנרת לירדן. אלי ייצג את חבל הירדן, שהה כשלושה ימים בשטח ורואיין בטלוויזיה. אנחנו הלכנו לשכנים כדי לראות את הראיון.

בשבת 31 במאי 1969 התפוצץ צינור הנפט שהוביל נפט גולמי מערב הסעודית לצידון שבלבנון. קו הנפט נקרא טפליין. הצינור היה בבעלות אמריקאית לכן המשיך לזרום בו נפט גם אחרי מלחמת ששת הימים כשהוא עובר ברמת הגולן שבידנו. היה ברור שבעקבות הפיצוץ יזרום נפט לכנרת. החברה הפסיקה את זרימת הנפט אך כתמי נפט שחורים צפו בכנרת. אלי שהיה מהנדס אגן ההיקוות של הכנרת, היה גם אחראי על עבודת סילוק הנפט. חברת יצרני "גום אוויר" הגיעה עם מזרוני גומי ספוגיים אשר ספגו את הנפט מהכנרת. אלי רואיין על ידי כתב טלוויזיה ונשאל עם אנשים יפתחו ברז בתל אביב ויקבלו נפט. אנו, שצפינו בו בטלוויזיה פעם שנייה התגאינו מאוד. למחרת קיבל מכתב תודה ממנהל "גוםאוויר":"…במשך שנות עבודה רבות בארץ נפגשתי רק פעמים מעטות עם אנשים יעילים כמוך אשר אינם חוסכים עמל, כוח ומחשבה, ויודעים לארגן מבצע בצורה שהדבר נעשה במקרה זה…"

המעבדה הראשונה של המוביל הארצי הוקמה בנצרת הערבית ולאחר מכן הועברה לנטופה וכיום "אתר אשכול". אלי דאג לקנות את המכשירים הראשונים למעבדה.

אלי לקח אותי ואת אמיר (יורם עוד היה בבטן) לסיור בתוואי המוביל הארצי כשמים עדיין לא זרמו בו. ראינו את התעלות הריקות ממים. נכנסנו בנטופה לצינור הענק של 108" צול שהיה ריק ממים.

הגיע היום הגדול – 10 ביוני 1964 – היום בו הופעלה כל מערכת המוביל הארצי. אלי היה בין האנשים שהיו באתר ראש העין, שם פתחו את המגופים (ברזים) הגדולים לזרימת המים מהכנרת ועד הנגב.

בסיום ההפעלה יצאו מספר אנשים לאכול ארוחת ערב במסעדה בפתח תקווה. הם הזמינו בקבוק יין והנמצאים שם חתמו עליו. היום הבקבוק הריק נמצא בביתו של יאיר מדווצקי, שהיה אז מנהל תחנת המוביל הארצי במצר, על התווית של הבקבוק רואים בבירור את חתימתו של א.בצר מהנדס אספקת המים בחבל הירדן.

בשנת 1972 חל מפנה בחיינו. עשר שנים חיינו בנצרת-עילית, הרגשנו שאנחנו עושים ציונות. הסתיים פרק יפה בחיי משפחתנו ועברנו להמשכו בעיר רחובות. במאי 1974 נולדה יפעת.

אלי עבד כשנתיים כמהנדס בחברת ציוד מכני של חברת מקורות. לאחר מכן הצטרף כמהנדס מפקח לחברת "אשטרום". "אשטרום" היא חברה שבונה מבנים טרומיים- קירות מוכנים לבנייה. אלי ביצע פרויקטים בעיר ימית, בקיבוצים, במושבים ובאופירה (שארם-א-שייך) בה נבנו שיכונים ובית ספר שדה לחוף מפרץ נעמה. משפחתנו בלתה בחופשים 8 פעמים בשארם-א-שייך, בילינו בחוף הרחצה ראס אום סיד עם מסכות ושנורקלים, צפינו באלמוגים ובדגים. יפעת הייתה כבת חמש וצפתה באלמוגים ובדגים כשהיא שכובה על מזרון, ומסתכלת בתוך דלי שקרקעיתו אלי ציפה בזכוכית.

בשנת 1982 אלי התקבל לחברת "עמידר" כמנהל המחלקה הטכנית של מחוז השרון. בעמידר עבד 13 שנה, משם פרש לפנסיה ופתח משרד עצמאי בו עסק בבדיקת מבנים לאנשים פרטיים.

שנינו היינו בפנסיה, זמנינו היה פנוי לקורסים שונים, להרצאות ולטיולים בארץ ובחוץ לארץ. אלי לקח קורסים באיסלם, בנצרות ובאמונות. כארבע שנים לפני שנפטר פנה לתחום האומנות ופיסל פסלים רבים בחומרים שונים : גבס, בטון ואבנים שונות.

אלי נולד ב 14 ביולי 1933 בבית חולים עין גדי בל אביב, הוא גדל במושבה כפר סבא.

אלי נפטר באופן פתאומי לאחר ניתוח החלפת מסתם ב-31.12.2011. בן 78 היה במותו.

בנוסף לשלשות ילדינו, לנו תשעה נכדים מקסימים: דנה, עדי, רועי, ניצן, עדן, גילי, אופק, יובל ורוני.

אנחנו ממשיכים ללכת בדרכו, דרך היושר, הסקרנות, הידע, אהבת הארץ והאהבה הגדולה למשפחתנו.

 

קישור לסיפור: "סיפורי סבתא – הבזקים מחיי"

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

אלם סלם פאץ'
משחק - בעזרת מטקה יש להעיף חתיכת עץ מחודדת בשני הצדדים כמה שיותר רחוק.

"התנועה המאוחדת"
התנועה המאוחדת הייתה תנועת נוער לומד שהוקמה בשנת 1945 כאשר חלק מחברי תנועת המחנות העולים פרשו על רקע פילוג במפא"י והתאחדו עם חברי תנועת גורדוניה-המכבי הצעיר.

המוביל הארצי
מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון.

ציטוטים

”מצאו את הרגע המסוים באמצע היום, להודות על שהצלחתם והגעתם עד הלום. “