מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי סבתא – הבזקים מחיי

יובל נחום ורבקה בצר
מושב עטרות צפונית לירושלים
בדצמבר 1919 אבי – שלום אולשה וששת חברי הגרעין התיישבו בעטרות. בתחילה גרו בכפר הערבי קלנדיה ולאחר מכן עלו על אדמתם עטרות.  הם עבדו בעיקר בסיקול האבנים והסלעים כדי לחשוף אדמה ולהקים משק חקלאי.
אימי – יפה שיינדלה פיקסמן הכירה את אבי כשהושאלה ב – 1922 מקריית ענבים לעטרות כמבשלת לשבעת הרווקים.
הוריי היו הזוג הראשון שהתחתן בעטרות. הם גרו במחסן גדול כשמחיצה מפרידה ביניהם לשאר החברים. במשך השנים נבנה משק לתפארת שבו היו רפת, לול, כרמי ענבים ושאר תוצרת חקלאית.
הצטרפתי למשפחה בשנת 1940 לאבי, אימי, אחותי ציפקה (ציפורה) בת ה-13 ולאחי אליק (אליהו) בן ה-10. הילדות בעטרות הייתה נפלאה, הייתי ילדת שדות ופרחים, התגנבתי לגן בגיל מוקדם והלכתי הרבה יחפה.
כשהייתי קטנה כבת שלוש החברים של אחותי היו מעמידים אותי על הגדר כדי שאדקלם ואשיר להם. לאה גולוביצקי למדה אותנו כתיבה תמה וכמעט לכולנו – 8 ילדים היה כתב דומה לשל לאה. ניסו להכריח אותנו לכתוב ביד ימין וכשהמורה – גננת בכיתה א' יצאה מהחדר הייתי מחליפה יד – בחזרה ליד שמאל.
היינו יוצאים מעבר לגדר לקטוף פרחים, שחקנו הרבה בחורשת האורנים שהייתה רחוקה מהמושב כחצי ק"מ וחשבתי שהיא יער ומשם יוצאים דובים. היינו משחקים קלאס, אלם סלם פץ', הקפות, ריכוז (מונופול), ריץ'- רץ' (סבלנות), מחבואים, סימן תרו-תרו, חמש אבנים, מתנדנדים עם קרש על חבית ועוד הרבה משחקים מהנים. דברנו רק עברית אבל השתרבבו מילים שעדיין לא היו בעברית כמו: פוסטה – דואר.
הבית היה בית של שני חדרים, חם ונעים וספרו לי המון סיפורים מעיתון "דבר לילדים". לנתי בחדר עם הוריי ואחיי ישנו בחדר השני. בית השימוש היה צריף עץ, שבעיני כילדה היה רחוק מן הבית, מושב עץ ומתחתיו "בור צליפה" די מגעיל.
את הבדידות הפיג הסוס "אדום" שהיה קשור בקרבת מקום והיה מציץ בין הסדקים שבין לוחות העץ. מי שהיה מגיע לקרבת בית השימוש, כדי לוודא שהוא לא תפוס היה צועק: "יש מישהו?".
בקיץ התרחצנו ברפת כיוון שבצינור שהיה גלוי על פני האדמה זרמו מים חמים. לברז המים שברפת חברו "טוש" ושם אחותי ואני היינו מתקלחות. הפרות השתתפו בחגיגה, לפעמים געו ולפעמים עשו את צרכיהן, אך לנו לא הפריעו. בחורף התרחצנו בבית בפיילה – גיגית גדולה אליה שפכו מים חמים שחוממו על פרימוס.
ב – 1948  פרצה מלחמת השחרור והערבים סביב מושב עטרות בו גרנו איימו להשמידנו. נאלצנו לנטוש את המושב  בו עברה עלי ילדותי. משקנו וביתנו נהרסו, מהבית לא נפרדתי וצעצועים ומזכרות לא לקחתי. עברנו להתגורר בירושלים אצל קרובת משפחה רחוקה.
באותה תקופה החל המצור על ירושלים והפגזות התותחים רעמו בעיר והפילו חללים רבים. ליד הבית בו התגוררנו נהרגו 11 אנשים שיצאו מהמקלט במוצאי שבת לשאוף אוויר. האירוע השפיע עליי מאוד, לנו לא היה מקלט, התחבאתי מתחת לשולחן במסדרון. גם אוכל ומים היו במשורה.
שרדנו את המצור ועברנו ליפו שנכבשה באותה תקופה, שם גרנו כשנה.
מאירועים אילו למדתי כי ניתן להתגבר על מצבים קשים ותמיד להמשיך הלאה. הוכיחו זאת הוריי שהיו מבוגרים ובכל זאת התחילו לבנות את ביתם ומשקם מחדש במושבה הטמפלרית וילהלמה – בני עטרות.
במושב החדש לא היה ביה"ס. ארגנו כמה רהיטים, נמצאה מורה ונפתח "בית ספר". בגלל מיעוט התלמידים צרפו אותי בכיתה ה' לכיתה ג' והמורה קפצה ודלגה מקבוצה לקבוצה.
התקופה הייתה תקופת הצנע – תקופה של קיצוב במוצרי מזון בסיסיים ובכל שאר המצרכים. מחברות גזרנו לשתיים ואפילו כתבנו על השוליים ובין השורות. ספרי לימוד היו משותפים, ספרי קריאה כלל לא היו. בבתים לא הייתה תאורה ונעזרנו במנורות נפט, ב"פנסים" ובלוקס – פנס משוכלל. רדיו וטלפונים לא היו בכלל, השתמשנו במגהצי פחמים והאוכל בושל על פתיליות ופרימוס. מחסור באוכל לא היה כיוון שהייתה תוצרת חקלאית.
בכיתה ז' ו – ח' העבירו אותי ואת שתי חברותיי לביה"ס "בית חינוך" ב' בתל אביב.
לכבוד בת המצווה שלי בביתי בוילהלמה הגיעו מתל אביב כל ילדי הכיתה והמחנך. חבריי טיילו במשק, ראו פרות, פרדה ולולים ונהנו מאוד מחיי המושב. הכיבוד היה מאוד צנוע – סוכריות טופי, ביסקוויטים ולשתייה מיץ פטל. החברים נהנו מאוד מבת המצווה המיוחדת. מהוריי קבלתי את השעון הראשון שלי.
בשנת 1952 התחלתי ללמוד בתיכון ברנר בפתח תקווה בו סיימתי את לימודיי במגמה ספרותית, נבחנתי וזכיתי בתעודת בגרות.
חבריי לכיתה היו ב"תנועה המאוחדת", גם אני וחברתי רותי הצטרפנו לתנועה. השתתפנו במחנות עבודה בקיבוצים ובטיולים ארוכים של שלושה ימים. העבודה בקיבוצים הייתה לא קלה אך החיים החברתיים חרי העבודה היו מהנים.ישנו באוהלים, שרנו מסביב למדורה, טיילנו בסביבה, רקדנו בחדר האוכל וכו'. בטיולים נשאנו על גבנו את כל הציוד שכלל אוכל, שמיכות ומימיה אחת ליום לשתייה.
עקב מות אימי באוגוסט 1957 נאלצתי לדחות את הצבא וללמוד בסמינר לוינסקי כדי להיות בבית. למדתי במגמה לטבע.
לצבא התגייסתי ב – 1959 כמורה לעברית ולהשכלת יסוד לחיילים. שרתתי כשנה בגדודים של גולני ואח"כ עברתי לביה"ס הצבאי "מרכוס", ביה"ס שהקנה לחיילים בחודשיים וחצי תעודה של ביה"ס יסודי. באחד הימים הגיעה לכיתתי כתבת של העיתון "דבר", ראיינה אותי וב – 31.8.1960 הופיעה הכתבה תחת הכותרת "צה"ל מלמד ומחנך" בציטוט מדבריי "אני מרגישה שאני מעלה אותם ומתעלה עימם".
בתקופה זו הכרתי את אלי ולאחר כשנה וחצי בצבא התחתנתי עם אלי בצר בוקס. עברנו לנצרת עילית אלי כמהנדס מים היה מראשוני העובדים במוביל הארצי. 10 שנים גרנו בנצרת עילית, ב – 1962 נולד אמיר, ב – 1965 נולד יורם וב – 1974 נולדה יפעת ולנו תשעה נכדים: לאמיר – עדי וניצן, ליורם – דנה, רועי, עדן ואופק וליפעת – גילי, יובל ורוני. אני שובעת נחת מכל משפחתי ומצטערת כי אלי שנפטר ב – 2011 לא ממשיך ליהנות ולבלות איתנו.

קישור לסיפור: "סיפורי סבתא רבקה בצר לנכדתה רוני נחום"

מילון

לוקס
פנס "משוכלל" שעובד על נפט

פיילה
גיגית גדולה ששמשה לרחצה וכביסה

פרדה
הכלאה של חמור וסוס

פרנה
שמיכת כיסוי עשויה מנוצות

פוסטה
דואר

פרימוס
מבער שעובד על נפט

כפייה
מטפחת לבנה שערבים נוהגים ללבוש

ארון אוויר
ארון שדפנותיו החיצוניות עשויות רשת, שדרכה עוברת הרוח ושומרת על מוצרי המזון, משמש כמקרר.

ציטוטים

”"אין דבר העומד בפני הרצון" - בחיי הבנתי שכמעט על כל הקשיים ניתן להתגבר.“

”"אם תרצו אין זו אגדה"“

הקשר הרב דורי