מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי סבתא אורה ברגמן

תמונה מבת המצווה של גאיה
תמונת ילדות
סבתות מספרות סיפורים מימי המלחמות

נולדתי בישראל כשנה לאחר קום המדינה, דור חמישי ליהודים שעלו מהעיירה סלנט שבליטה והתיישבו בירושלים,  בת להורים צעירים שהאמינו, או שקיוו, שעם קום המדינה תם עידן המלחמות בארץ ישראל. גדלתי על סיפורים של סבתא, שבגרה תחת השלטון הטורקי,  ושל הורים שגדלו תחת השלטון האנגלי. הם תמיד סיפרו לי על הקושי בלחיות תחת שלטון זר וכמה טוב שנולדתי למדינה עברית.

סבתי סיפרה לי על התורכים ששלטו בארץ. על הניסיונות שלהם לגייס את הבחורים היהודים בארץ ישראל לצבא התורכי, ועל הדרכים בהן נקטו היהודים על מנת לחמוק מהשירות בצבא התורכי, ולא להלחם במלחמות שאינן שלהם. אמי סיפרה לי על חיפושים שהאנגלים היו מבצעים בבתים על מנת למצוא נשק, על העוצר שהיו עושים בשעות הערב ומודיעים שלאף אחד אסור לצאת מהבית אחרי שעה שבע בערב, ועל המחסומים שהאנגלים היו מציבים באמצע העיר שמחלקים אותה לשני חלקים ולאנשים אסור היה לעבור מצד לצד.

הסיפור שהכי זכור לי הוא סיפור הנישואים של הוריי. הם קבעו להתחתן ביום שלישי בשעה שבע בערב, בבוקר אותו יום מתחו האנגלים גדר תיל לאורך הרחוב שהפריד בין הבית של אבי לבין הבית של אמי. אבי ניגש לשוטר האנגלי שעמד במחסום וביקש לאפשר לו ולמשפחתו לעבור לצד השני כיוון שהוא אמור להתחתן באותו ערב אך לא אישרו לו.

אימא שלי מאוד לא רצתה לדחות את החתונה והחליטה לנסות את מזלה. היא ניגשה בפרצוף עצוב לחייל אנגלי שעמד במחסום, סיפרה לו על החתונה שאמורה להתקיים בערב וביקשה בתחינה לשחרר את משפחת החתן. כשראתה שהחייל האנגלי לא משתכנע הבינה שהיא צריכה לשנות טקטיקה והחליטה לבדות סיפור. היא הסבירה לאנגלי שלפי חוקי היהדות חתונה אסור לה להדחות ואם לא תינשא היום, אסור יהיה לה להתחתן עם החתן הזה יותר לעולם והיא תצטרך למצוא חתן אחר. האנגלי נדהם ואמר לה שחוקי היהדות מאוד קשים וטיפשיים, ומתוך רחמים הוא הסכים להעביר רק את החתן (אבא שלי) ואת אימו (סבתא שלי) לצד של הכלה. שאר משפחתו של החתן נשארה בצד השני. נערכה חופה בחצר הבית של סבתי עם מספר קטן של אורחים. יומיים לאחר החתונה, משנפתח המחסום, לבשו כל בני המשפחה את בגדי החתונה והתייצבו לתמונה משפחתית.

חתונת הורי

בשנת 1948 בזמן מלחמת השחרור, נולד אחי הבכור בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. כשאמא הייתה בחדר הלידה התחילה הפגזה והמיילדת בקשה לרדת איתה למקלט להמשיך שם את הלידה. אמא סירבה ללדת במקלט עם כל החולים והמבקרים ואמרה למיילדת "תרדי את, אני אלד כאן בעצמי, אני יודעת מה צריך לעשות, כבר ראיתי נשים ערביות יולדות לבדן". המיילדת בחרה להישאר איתה. היא יילדה את התינוק שיצא כשהוא מחזיק את היד צמוד לרקה בצורה שמזכירה הצדעה. המיילדת החזיקה את התינוק ואמרה "נולד בן והוא יגאל את המדינה". קראו לו יגאל.

כמו שכבר אמרתי אני נולדתי בשנת 1949 למדינה עברית, מלחמת השחרור כבר הסתיימה. בירושלים הייתה חומה שחילקה את העיר לשני חלקים, ירושלים המערבית (היהודית) וירושלים המזרחית (הערבית). גרתי בשכונת אחווה שהייתה אחת מהשכונות הותיקות בירושלים. שורה ארוכה של בתים נמוכים מחוברים ביניהם, כפי שבנו עם היציאה מהחומות, וקרובה לעיר המזרחית. לפעמים, בלי שההורים ידעו, היינו הולכים לגדר לראות את הילדים הערבים במזרח העיר שהביטו בנו מהצד שלהם.

בית ילדותי

בשכונה גרו חילונים וחרדים, צברים ועולים חדשים, בני עדות אשכנז ובני עדות המזרח, (תימנים, בוכרים וצפון אפריקאים), וכולם חברים. הבתים היו קטנים, בכל דירה חדר אחד או שניים, בחלק מהם מטבח משותף ושירותים בחצר. את ילדותנו בילינו בחוץ, אפשר היה לקפוץ בחבל ברחוב או לשחק סטנגה עם כדור קטן בין שתי מדרכות. אוטובוסים עברו רק ברחוב הראשי של השכונה. מכונית פרטית לא הייתה לאף אחד. לשנים הראשונות של ילדותי קראו "תקופת הצנע", לא היה הרבה אוכל בארץ ולכל משפחה הייתה הקצבה חודשית של אוכל שיכולים היו לקנות. הייתה לנו ילדות מאוד מאושרת.

הייתי בת שבע, תלמידה בבית ספר יסודי על שם למל בירושלים, בשנת 1956, כשפרצה מלחמה, קראו לה "מבצע סיני". עדיין לא הבנתי מה זו מלחמה, אבל אני זוכרת שאבי הלך למלחמה, אמי ואחי ואני קנינו בריסטולים שחורים והדבקנו על החלונות כי צריכה להיות "האפלה". כששאלתי למה אנחנו מדביקים בריסטולים שחורים על החלונות הסבירו לי שבלילה כשמטוס מצרי עובר ורואה אורות הטייס מזהה שיש עיר ומפציץ אותה והבריסטולים השחורים מונעים מהאורות שאנו מדליקים בלילה להיראות מהחלון וככה לא ידעו שיש עיר ולא יפציצו אותנו. מאוד התרגשתי, והרגשתי שאני תורמת למאמץ המלחמתי.

בית ספר למל

כשהייתי בכיתה יב', פרצה מלחמת ששת הימים. כאן כבר ממש הבנתי מה זו מלחמה, ושמדינה עברית היא לא דבר מובן מאליו. קוריוז קטן ממלחמת ששת הימים: ב 5 ביוני בשעה 8 בבוקר התייצבתי בבית הספר למבחן בגרות בספרות בעל פה. כבר בבוקר פרצה מלחמה בסיני אבל עדיין לא בירושלים. קיבלתי מהבוחנת את דף השאלות, הוקצבו לי עשר דקות לחשוב על התשובות שאני רוצה  לתת ואז נשמעה שריקה חזקה במשרוקית ושמענו את מנהל בית הספר צועק "כולם לרדת למקלטים". אני הייתי הראשונה לרדת, בעיקר כי לא התכוננתי מספיק למבחן ולא ממש יכולתי לענות על השאלות שקבלתי. בירידה למקלט פגשתי את חברותיי לכיתה שראו את השאלות שקיבלתי ומיד נחלצו לעזרתי ונתנו לי את כל התשובות. כשהגיעה הבוחנת למקלט היא שאלה אותי אם אני רוצה להבחן במקלט. אני חייבת להודות שזה היה מפתה, כי כבר היו לי כל התשובות, אבל הבנתי מיד שזו לא הדרך לעבור את הבגרויות. סיפרתי לה על שיחותיי עם חברותיי בדרך למקלט והחלטנו בחיוך שאבחן אחרי המלחמה.

ואז הגיעה מלחמת יום כיפור באוקטובר שנת 73. כבר סיימתי את לימודי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בכלכלה וסטטיסטיקה. עבדתי כמנתחת מערכות מחשב במרכז למיכון משרדי שבמשרד האוצר בירושלים. העבודה הייתה מאוד מעניינת וחדשנית, למחשב את משרדי הממשלה שעד אז עבדו ידנית, אבל מאורעות מלחמת יום הכיפורים גרמו לי להבין שמה שכרגע בחשיבות עליונה הוא לדאוג לחיילים ששמרו על חיינו בזמן המלחמה. פניתי לבית החולים הדסה שבירושלים והצעתי את עזרתי בטיפול בפצועים. גייסתי כמה חברות שהתנדבו גם הן לעזור ובילינו את ארבעת החודשים שאחרי המלחמה בעזרה בטיפול בפצועים. בעבודה הבינו את חשיבות ההתנדבות ואפשרו לנו בחלק מהזמן לעבוד בלילות ולהיות במשך היום בבית החולים. המתנדבים בעיקר דאגו לרווחת החיילים הפצועים ולמצב רוחם. כשלא יכלו לרדת מהמיטות הקראנו להם ספרים, השמענו להם שירים והכי חשוב, הקשבנו להם וניסינו לעודד אותם. כשמצבם קצת השתפר נהגנו לערוך להם מסיבות במחלקות עם משחקים ריקודים וכיבוד. את מי שכבר יכול היה לצאת לחופשה הסענו הביתה לביקור, וכשאפשר היה הוצאנו חייל פצוע לסרט בערב או לטיול קצר בעיר. הטיפול בפצועים לא היה קל, פיזית ובעיקר נפשית, אבל הסיפוק היה עצום. חזרתי לעבודה מלאה רק כשאחרון החיילים שבטיפולי עזב את בית החולים.

כשהגיעו מכתבי התודה מהחיילים שהחלימו, היה לי לגמרי ברור שהתודה מגיעה להם, תודה על מה שעשו בקרב ותודה שנתנו לי את ההזדמנות המבורכת לעזור ולתרום.

הייתי מאוד רוצה להאמין, או לקוות, כמו הורי בצעירותם, שעבורכם נכדי, מלחמות תהיינה רק "סיפורים שסיפרה לי סבתא".

הזוית האישית

סבתא אורה: היה לי עונג גדול לראות את הצימאון של גאיה להקשיב וללמוד עוד ועוד פרטים על המשפחה.

גאיה: היה לי כיף גדול לשבת עם סבתא, להחכים ולשמוע איך חיו בעבר. למדתי על סיפורי המשפחה הרבה מעבר למה שמופיע בסיפור.

מילון

עוצר
הוראה של גוף בעל סמכות שאוסרת על תנועה של אנשים ברחובות.

האפלה
החשכה של אזור מגורים בזמן מלחמה.

ציטוטים

”"תודה שנתנו לי את ההזדמנות המבורכת לעזור ולתרום". “