מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי סבא

ילדותו של סבא עמוס לבנשטיין בחיפה

סבי, עמוס לבנשטיין, נולד בחיפה בשנת 1935, הבכור מבין ארבעה ילדים.
באותה תקופה המשפחה התגוררה על הכרמל, שבאותה תקופה כמעט ולא היה מיושב.
בשנת 1946 החלה בניית ביתו החדש של סבי בשדרות יצחק בחיפה. סבי ואחיו יורם היו מבקרים תכופות באתר הבנייה ומתפעלים מהפיצוצים שהיו מבצעים בזמן החפירה ליסודות הבית. כאשר אבק השריפה היה מוכנס לחור שחצבו בסלע, היו מדליקים את הפתיל והיו צועקים בקול "ברוד!". כולם היו מתרחקים ומחפשים מחסה, אז נשמע פיצוץ אדיר שהיה מעיף אבנים לכל עבר. בנית הבית הסתימה בשנת 1948. בשנה זו חגג סבי את חגיגת בר המצווה שלו בביתו החדש.העוצר -"זכור לי היטב העוצר שהיה מוטל לסירוגין בחיפה. אסור היה לנו לצאת לרחוב, החיילים הבריטים שנקראו ה"כלניות", עברו במשוריינים ברחובות ופקדו עלינו להפסיק לשחק וללכת הביתה".
1947, מסייעים למאמץ המלחמתי – "לא רחוק מביתנו היה מחנה צבאי בריטי בו התגוררו בעיקר קצינים בריטים. אינני זוכר בוודאות, אולם, בשלב מסוים חבריי ואני גילינו שבחלקו האחורי של הבית, בו התגוררו הקצינים, היה מחסן שאכסנו בו ציוד צבאי. במחסן היה חלון קטן אליו לא יכולנו להגיע כי אם בעזרת "סולם גנבים". וכך….. היינו שלושה חברים עוברים דרך חור בגדר ומגיעים למחסן שהיה סמוך לגדר. שניים מאיתנו היו עוזרים לשלישי ומרימים אותו שיוכל להיכנס למחסן.במחסן גילינו "אוצרות"- תרמילי צד ותרמילי גב גדולים וקטנים, חגורות צבאיות "פאוצ'ים". כך הוצאנו "שלל רב". את כל מה "שהשאלנו" חלקנו בין החברים. 
כמובן, "שהשווצנו" בתרמילים ובחגורות לחבר'ה בצופים – בפעולות ובמחנות כאחד.
עם פרוץ מלחמת השחרור פנו חיילי "חטיבת כרמלי", שחנו ליד ביתנו, ושאלו האם יש ברשותנו ציוד צבאי?. שמחנו להעביר להם את רוב הציוד ובכך הרגשנו שאנחנו תורמים "למאמץ הצבאי". לא כן?!
חטיבת כרמלי – מול ביתנו במגרש גדול וריק ניצבה "חטיבת כרמלי". סבי, אחיו יורם וחברים מהשכונה התחברו לחיילי החטיבה, היו מבלים במאהל את כל השעות הפנויות שלהם. החיילים הטילו עליהם לסדר רימוני יד ותחמושת קלה בארגזים.
בתמונה רואים את סבי בגיל 12 מסייע לחטיבת כרמלי.
סוף סוף…סוף המנדט הבריטי – "ביום סיום המנדט 14 למאי 1948 הלכנו לרחוב פנורמה, על מנת לצפות באניות המלחמה הבריטיות מתארגנות ליציאה מן הארץ. לאחר מכן, חגגנו את סיום המנדט והקשבנו להכרזת הקמת המדינה ברדיו. בתום השידור יצאו כולם לרחובות בשירה בריקודים".
איסוף בולים – יום לאחר הכרזת המדינה ב 16 למאי 1948 הוציאו את הבולים ומעטפת היום הראשון של הדואר העברי. סבי ואחיו יורם אספו בולים, רצו מוקדם בבוקר בכדי לעמוד בתור בסניף הדואר במרכז הכרמל , על מנת להיות בין הראשונים לזכות בבולים החדשים.
מלחמת השחרור – סבתא וסבא רבא שלי היו בכוננות מלאה לקראת מלחמת השחרור שפרצה וסבתא רבתא שלי, מרים, התנדבה במד"א והדריכה נשים במתן עזרה ראשונה. בנוסף לכך, היא שימשה כאחות בחדר ניתוח בבית החולים שנפתח על הר הכרמל.
סבא רבא שלי, לושה (אריה) שמשרדו היה בעיר התחתית בחיפה, היה יורד למשרד ולפגישות במפקדת "ההגנה", בזמן שנערכו קרבות על כיבוש העיר חיפה.
הלימודים בפרוץ מלחמת השחרור – כשפרצה מלחמת השחרור והסורים תקפו ישובים בעמק הירדן, הוחלט להוציא את הילדים והמבוגרים מהקיבוצים ומהמושבים ולהביאם לחיפה ולישובים נוספים בשפלת החוף. הילדים שהגיעו לחיפה שוכנו במלונות, בבתי הספר, במנזר ובשכונת בת גלים. כ- 8000 ילדים העתיקו את מקום מגוריהם במהלך אותה תקופה.
חמורי מחמד – לאחר כיבוש הכפר "טירה" בדרום חיפה ובריחת התושבים, בעלי חיים בהם חמורים, סוסים ופרות נפוצו לכל עבר. חלקם הגיעו לכרמל שהיה בחלקו הגדול לא בנוי ומלא בשדות מרעה. "היינו ארבעה חברים, תפסנו חמישה חמורים, אותם החזקנו במערה שהייתה בקצה החצר של חברי דן ארמן, אחר- כך העברנו אותם למחסן בבית החדש, בשדרות יצחק. בילינו שעות רבות וימים רבים ברכיבה על החמורים ברחבי הכרמל , דהרנו כ"קאובויים" במערב הפרוע."בתצלום אני מצולם חובש כובע "טמבל", מאחר והתביישתי להיראות עם קרחת שהייתה לי, בעקבות ניתוח שעברתי כתוצאה מנפילה ובעיטה שחטפתי בראש".
שעורי חקלאות בבית הספר – לאור התפוסה הגדולה בבתי הספר, התלמידים החיפאים חויבו ללמוד בשתי משמרות. סבי למד אחר הצהרים בבית הספר "הריאלי" בהדר הכרמל. עקב מחסור במזון התווספו לתוכנית הלימודים שעורים בחקלאות, בהם לימדו את סבי כיצד לגדל ירקות. (עודדו את התושבים לגדל ירקות בגינת הבית). עניין החקלאות קסם לסבי, הוא גייס את אחיו יורם והכין ערוגות לגידול ירקות בגינת הבית.
 
משק חקלאי בבתינו בתקופת הצנע – "גידלנו בביתנו ירקות, ולא עבר זמן ושכנעתי את הוריי שנגדל גם תרנגולות וברווזים. אבי רכש סוללה לכ- 20 תרנגולת והיינו מזינים אותם בדורה, עלי תלתן ואספסת שהיינו מלקטים בשדה. בהמשך אבי רכש לבקשתי מדגרה קטנה שהייתה מחוממת בעזרת מנורת נפט. מפתיע, הא?!?!  "ביצי הברווזים שלנו בקעו ויצאו אפרוחים, אותם גידלנו בחדר ההסקה על מצע של נסורת מחוממים "באומנת"- מנורת נפט .
חגיגת הבר מצווה – "לחגיגת הבר מצווה ועלייה לתורה התכוננתי עם הרב גלזר, שגר בקומה השנייה בביתו של יואב כסלו בן דודי. הלימוד היה כרוך בלא מעט צחוק. קודם כל הייתי מגיע לשיעור, ע"י טיפוס על עץ שהיה קרוב למרפסת, של דירת הרב וקפיצה מהעץ למרפסת. בדרך כלל הייתי מקדים על מנת לשמוע ולצחוק מהשיעור והאימון, שהרב גלזר נתן לאחד מחבריי, שחגג את בר המצווה שלו שבוע קודם. כשהגיעה השבת בה עליתי לתורה, הייתי נרגש למרות שהנחתי תפילין ועליתי לתורה מספר פעמים במשך השבוע, שלפניי אותה שבת. קראתי בהצלחה ולמיטב ידעתי גם לא "זייפתי" בניגון. לאחר העלייה לתורה ניגשתי ליד ארון הקודש, שם עמד רב בית הכנסת, שברך אותי כאשר אני עומד מולו בפיק ברכיים. לאחר התפילה הוזמנו המתפללים לקומה התחתונה בבית הכנסת לכיבוד ושתייה. מבית הכנסת חזרנו לבתינו החדש לשם הוזמנו מכרים וחברים של הוריי . אחר הצהריים הוזמנו ילדי הכיתה וחבריי מהצופים."
ב-26 לאפריל 1949 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון על הנהגת צנע. הסיבה העיקרית למדיניות הקיצוב – קליטת העלייה ההמונית של עולים שהגיעו ממחנות העקורים וממדינות ערב. בתקופה זו הייתה סכנת רעב בגלל מלחמת העולם השנייה. הייתה הקצבה יומית לנפש של מוצרים כמו: ביצים, בשר, סוכר, קמח וכ"ד.
 
מחלת שיתוק ילדים-פוליו – לפני 1949 הופיעו מקרים בודדים של מחלת שיתוק ילדים. ב1949 המחלה הפכה למגפה של ממש. סבתא רבתא שלי, מרים לבנשטיין, נרתמה מיד לעזור בטיפול בחולים והקימה את סניף "אילנשיל" פוליו שהפך ברבות הימים ל-"אילן". סבתא רבתא שלי הייתה נושאת בידיה ומסיעה ילדים חולים לטיפולים במכוניתה, מביתם לבית החולים ובחזרה. היא ריכזה את הפעילות בעזרת נשים נוספות שעזרו בטיפול וגיוס כספים. סבתא רבתא שלי המשיכה בפעילותה וניהלה את סניף "איל"ן" בחיפה במשך 50 שנה .
 
מעברת "שער העלייה" בחיפה – סבתא רבתא שלי סייעה לעולים חדשים שהגיעו לנמל חיפה במהלך השנים 1948-1949 והועברו ישירות למחנה שער העלייה במערב חיפה. בתקופה זו הועברו כ-200,000 עולים חדשים למעברה. התנאים במעברה היו קשיים ביותר, העולים גרו באוהלים ובצריפים עשויים מפח גלי. היה חוסר במצרכים, בשמיכות, ובמוצרים שונים. סבא רבא שלי, לושה, וסבתא רבתא שלי, מרים, אספו בביתם מצרכים ומוצרים שונים עבור העולים. סבי התלווה לאמו מספר פעמים בביקוריה במעברה כאשר נסעה למסור את המוצרים שנאספו.
 
המעבר לבית הספר החקלאי פרדס חנה – בסוף שנת הלימודים ב-1948 "הוצע" להורי סבי, להעביר את בנם, כמובן את סבי, מבית הספר "הריאלי" לבית הספר החקלאי פרדס חנה. הסיבה העיקרית "להמלצה" של מנהל בית הספר מר כרוך, הייתה "ההצטיינות" בלימודים של סבי מצד אחד ומצד שני האהבה שלו לחקלאות. בראייה לאחור הלימודים והשהייה במשך 5 שנים בפנימייה היו שנים יפות בחייו של סבי. "השנה הראשונה בבית הספר הייתה שנה לא קלה, חיים של אליף כאשר ה-"הייניקים" (כיתה ה') הם בחורים ובחורות שחזרו ללימודים לאחר שהשתתפו במלחמת השחרור. היה לנו רספקט עצום לבוגרים שקבלו פריווילגיות מיוחדות שאף אחד אחר לא קיבל, גם לא לאחר מכן. כ"אליפים" היינו צריכים להישמע לכל ההוראות של הבוגרים מאתנו. אפשר לומר בוודאות שבבית הספר למדנו מה היא משמעת, סדר ומוסר עבודה.
 
סבא עמוס: נהניתי לשבת עם ירון ולהיזכר בימים עברו. במהלך המפגשים חזרתי וחשבתי כמה דברים שונים בחייו של ירון בהשוואה לחיי בגילו. נראה לי שהילדות שלי ושל חבריי הייתה שונה מאוד מהדברים שמעסיקים ומעניינים את ירון וחבריו. בילדותי לא היותה טלוויזיה , מחשבים , במקום זאת בילינו , כילדים, את רוב זמננו הפנוי מחוץ לבית ומעולם לא היה לנו משעמם.
 
ירון: מאוד נהניתי לעבוד עם סבי שהיה צריך לקום כל בוקר בחמש בכדי להגיע בזמן למפגש המשותף, היה מאוד מעניין לשמוע את סיפוריו של סבי, למרות חילוקי הדעות בינינו, ידענו למצוא את "שביל הזהב " (או העוגות שטל מביאה). למדתי על בר המצווה של סבי, על ילדותו, על איך שהיה שובב עם אחיו, ועל רוח ההתנדבות שאפיינה את משפחתו של סבי.

מילון

איל"ן
איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים - נוסד בשנת 1952 ומטפל באלפי ילדים ובוגרים, בעלי מוגבלויות פיזיות, הסובלים מנכויות פיזיות מוטוריות כתוצאה ממחלות שריר ועצב שונות כגון שיתוק ילדים, שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות נוספות.

ציטוטים

”ביצי הברווזים שלנו בקעו ויצאו אפרוחים, אותם גידלנו בחדר ההסקה מחוממים "באומנת"- מנורת נפט “