מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי סבא

אני וסבא בבת המצווה שלי
אני וסבי
האוטו הראשון שלי

לסבא שלי קוראים יעקוב.

סבא שלי נולד במומבי שבהודו ב-11.3.1948

הוא עלה לארץ כשהיה בן 22 כך שהסיפור עדיין קרה בהודו.

סבא שלי סיפר את הסיפור במילים שלו מהצד שלו.

שהייתי בן עשרים בערך, התקבלתי לעבוד במשרדי הנדסה, ושם עשינו פרוייקטים רבים שהייתי צריך לנסוע מעיר לעיר.

בגלל שהייתי נוסע הרבה וזה לא היה נוח לנסוע כל הזמן עם מוניות, העבודה ביקשה שאני אעשה רישיון והם יתנו לי אוטו.

חשוב לציין שפעם למי שהיה רישיון ורכב היה נחשב עשיר מאוד.

בגלל שבהודו יש תחבורה קשה וצפופה, ההורים שלי פחדו שאני אעשה רישיון, אז לא סיפרתי להם.

הלכתי ללמוד נהיגה, ועברתי בטסט הראשון (עדיין לא סיפרתי להורים שלי).

נתנו לי רכב מהעבודה, ונסעתי חודשיים בלי שהמשפחה שלי ידעו, כי פחדתי לספר להם וגם רציתי לעשות להם הפתעה!

בסופו של דבר, יום אחד באתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה לקנות נעליים, אז ירדנו למטה ואמא שלי חשבה שניסע במונית.

ואז באתי ליד האוטו שלי ואמרתי לה: ״אמא זה האוטו שלי ועשיתי רישיון, אני רוצה להסיע אותך״.  היא התרגשה, ואפילו בכתה, ושאלה שאלות כמו מאיפה הבאתי את האוטו (באותו הזמן היה רק לעשירים אוטו), ואיך עשיתי רישיון, ולמה לא סיפרתי לה.

עניתי לה על כל השאלות, ולבסוף היא עלתה על האוטו ונסענו בכיף!

״זה דבר שבחיים אני לא אשכח״ אמר סבא שלי.

הזוית האישית

נועה וסבא יעקב תיעדו יחד את סיפורו החביב של סבא.

מילון

מומבאי
העיר הגדולה ביותר בהודו, המרכז המוניציפלי השני בהודו ואחת מחמש הערים הגדולות בעולם.

ציטוטים

”״זה דבר שבחיים אני לא ישכח״ סבא שלי אמר“