מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי ילדות

ציפי, משה ואריאל במפגש הקשר הרב דורי
איך חולף לו רץ הזמן.. ציפי ומשה חתן וכלה
ילדות רגילה ביפו

סבא שלי, משה, שיתף אותי בכמה מסיפורי ילדותו ביפו. להלן סיפורו:

"להורים שלי לא היה כסף, הם באו אחרי מלחמת העולם השנייה באונייה "אלטלנה" וכל הרכוש והכסף שלהם נשאר באירופה. אבא שלי גויס מיד עם הגיעו ארצה לצבא, וברגע ששוחרר מהצבא בשנת 1950, הוא התחתן עם אמא שלי, אירקה. בתור משוחרר מהצבא הוא קיבל חדר ומטבחון כדירה למגורים ביפו. לדירה הצטרפה גם אחותו של אבא שלי ובעלה, כלומר הם גרו בחדר אחד שתי משפחות.

כיוון שאבא שלי עלה באלטלנה ולא היה לו "פנקס אדום" (של חברי ההסתדרות) היה לו קושי רב במציאת עבודה. בתור פרנסה הוא חפר בורות ניקוז (ג'ורות) וסבתא שלי לא עבדה.

אני נולדתי ב1952. אבי הרחיב את ביתם ביפו ובנה במו ידיו חדר נוסף ושירותים. הייתה לי ילדות מאושרת. מכיוון שבבית לא היה מקום לשחק וגם לא את האמצעים, רוב הזמן בילינו מחוץ לבית, במשחקים שונים כמו כדורגל, מחבואים, ג'ולים וכד'.

יפו עיר הולדתי הייתה מורכבת מערב רב של גלויות, שבאו לאחר השואה והתיישבו בה. כמו כן התגוררו בה גם ערבים שנשארו ביפו לאחר מלחמת יום העצמאות ולא ברחו ממנה. מפגש בין הילדים בני הגלויות השונות והערבים היו מאד מיוחדים ושונים. כל משפחה הביאה את המנהגים שלה מארץ מוצאה, את התרבות שלה ואת המאכלים שלה וביחד עם המנהגים והתרבות הערבית, של בני המקום, נוצר "פסיפס" מעניין מאד שבתוכו גדלתי.

לאחר ארבע שנים נולד אחי, אברהם (רמי) ואז הורי הרחיבו את הבית והוסיפו חדר נוסף.

ב1958 בגיל 6 עליתי לכיתה א' ולמדתי ב"משמרת שנייה". כיוון שלא היה מספיק מקום בבית הספר לכל הילדים ביחד, חלק למדו מהשעה שמונה עד שתיים עשרה וחלק למדו משתיים עשרה עד שלוש בצהריים, במשמרת שנייה.

כאמור, מרבית ילדותי עברה ברחוב עם חברים כשבמוקד היה המגרש של מכבי יפו בכדורגל. זו גם הייתה הקבוצה שאותה אהדתי כל ימי. אני זוכר שמכיוון שלא היה לנו מספיק כסף, היינו "מתפלחים", כלומר נכנסים למגרש ללא כרטיס. נהגנו להתפלח בהזדמנויות שונות. למשל, הייתי מצטרף לבן אדם מבוגר, בתור הילד שלו ועל הכרטיס שלו הייתי נכנס. לפעמים קפצנו מעל הגדר או שנכנסנו בתור עוזר לרוכל (מוכר אוכל).

כשהייתי באמצע כיתה ג' עברנו לגור ברמת גן, ועד סוף השנה הייתי נוסע וחוזר לבד באוטובוס מרמת גן לבית הספר שביפו. ברמת גן גרנו ברווחה גדולה יותר. למרות שגם אז רוב חיינו התנהלו ברחוב.

בהגיענו לרמת גן התחלתי ללמוד לנגן על אקורדיון, במשך שנתיים לפני כל שיעור אמא שלי והמורה היו רודפות אחרי במגרש הכדורגל להביא אותי לשיעור ולא תמיד בהצלחה. למרות זאת הייתי תלמיד טוב בנגינת אקורדיון, ואפילו זכיתי להיות נגן מצטיין בקונסרבטוריון "אנזאגי".

בשנת 1966 סיימתי את בית הספר היסודי ועברתי לתיכון "אוהל שם" ברמת גן, בתיכון החזקתי מעמד רק שנתיים, אך שם הכרתי לראשונה את חברתי, ציפי, שלימים תהיה בת זוגתי. למרות שביקשו ממני לחזור לבית הספר לאחר "שזרקו" אותי ממנו המשכתי ללמוד בבית ספר פרטי עד להשלמת בחינות הבגרות.

בהיותי בשנה הראשונה בבית הספר התיכון פרצה מלחמת ששת הימים ואנו כתלמידים גויסנו והוצבנו בבית החולים "תל השומר", עזרנו לשאת פצועים שהגיעו מהחזית במסוקים לחדרי המיון  ובכך עזרנו למאמץ המלחמתי של המדינה. דבר נוסף שאני זוכר מאותה מלחמה זה את אנשי הג"א (הגנה מרחבית) עוברים ברחובות וצועקים לכבות את האורות, על מנת שמטוסי אויב לא יזהו ערים ובתים ויפציצו מהאוויר.

דבר נוסף שאני זוכר מתקופת הילדות ברמת גן הוא שגרנו בקומה שלישית. היה לנו בבית חתול בשם יוסף, שהיה עולה מהרחוב לביתנו לא דרך חדר המדרגות, אלא דרך העץ שצמח בחזית הבניין. היינו מוציאים לו קרש גיהוץ, כמעיין קשר מחבר בין העץ למרפסת, דרכה הוא נכנס לביתנו.

לסיכום, למרות שגדלנו בתקופת הצנע ואחריה ולא היה כסף בבית, הילדות שלי הייתה מאושרת ומלאת חוויות ולמרות שזרקו אותי מבית ספרי האהוב סיימתי את לימודי ההנדסה בטכניון בחיפה בשנת 1979."

הזוית האישית

הסב, משה: המפגשים של הקשר הרב דורי הסבו לי נחת גדולה מאד. המפגש הבלתי אמצעי עם הנכד שלי והנכדים האחרים בכיתתו נתן לי את האפשרות לספר את סיפורי האישי וגם לשמוע סיפורים של סבים וסבתות אחרים. הייתי שמח מאד אם היה אפשר להמשיך את התהליך ולתת לי את האפשרות לעשות זאת גם עם נכדתי שבכיתות הנמוכות יותר בחוב"ב".

אריאל:  גם אני שמחתי מאד שבית הספר הזמין את הסבים וסבתות למפגש המרגש והמעצים הזה. נהניתי מזמן האיכות שהיה לי אתם, אני מרגיש שהתקרבתי אליהם יותר בעקבות התכנית.

מילון

ג'ורות
בורות

ציטוטים

”בהיותי בבית הספר התיכוני פרצה מלחמת ששת הימים וכתלמידים גויסנו והוצבנו בבית החולים "תל השומר"“