מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי ילדות בכל מיני צבעים

ציור של סבתי מילדותה
ציור של סבתי לכבוד מדינת ישראל בת השמונה
אוסף סיפורי ילדות בליווי ציורים

למל

כשהייתי ילדה למדתי בירושלים, בבית ספר למל, על שם איש אציל ששמו למל, שככל הנראה נידב את הכסף לבנות את בית הספר. בית הספר היה רק של בנות. לא היו שם בנים, אך הוא לא היה בית ספר דתי. ואני דווקא מאוד אהבתי את זה. כי אחר כך, כשהלכתי לתיכון, הייתי בכיתות מעורבות של בנים ובנות וחשבתי תמיד שבנות לבד הן יותר יצירתיות, ויותר נחמדות אחת אל השנייה. אני אהבתי את זה, שזה בית ספר רק של בנות.

 חרם על בתיה

הייתה לי חברה בשם בתיה. בשכונה היו הרבה ילדים, אבל הילדה הזו – יום אחד, לא יודעת מדוע – החליטו לעשות עליה חרם. כולנו, כל השכנים, גרנו בבתים שפונים למרכז הרחוב. והילדים היו הולכים ברחוב וצועקים "חרם על בתיה! חרם על בתיה!" זה היה נורא. היה אז חופש גדול. נורא כאב לי הלב עליה. ואני החלטתי: אני אהיה חברה שלה. ובאתי אליה הביתה כל יום, והיינו משחקות יחד. חופש גדול שלם. ואחר כך כבר שכחו מהחרם. אני לא יודעת מה קרה, אבל היא הייתה חברה טובה שלי עד שהתחתנתי, והלכתי למקום אחד, והיא לאחר, וכבר נותקו הקשרים בינינו, אבל היינו חברות ממש טובות. ואני הסכמתי להיות חברה שלה למרות שכולם עשו עליה חרם.

עקרת הבית

אימא שלי, בלה, הייתה בשלנית נורא טובה. היא ידעה להכין אוכל מאוד מאוד טעים, והיא ידעה לאפות עוגות מדהימות. אבל אני דווקא לא הייתי אוכלת כל כך הרבה עוגות. כשהייתי בתיכון כל החברות היו באות אלי והייתי מגישה להן עוגות, והן היו אומרות לי, איך את לא זוללת כל היום כאלה עוגות טעימות? כי אני לא הרבתי באכילתן.

היינו אוכלים בשר פעם בשבוע ביום שבת, כי הבשר היה נורא יקר, ואנחנו לא היינו משפחה נורא עשירה. את החלבונים היינו מקבלים בשאר ימי השבוע מביצים ומגבינות.

הכפר השוודי

אימא שלי עבדה במקום שנקרא 'הכפר השוודי'. הכפר השוודי הוא מוסד לילדים מפגרים. כלומר, ילדים שנולדו עם פיגור שכלי ולא מסוגלים ללכת לבית ספר רגיל, וחלקם יושבים גם בכיסא גלגלים ולא מסוגלים ללכת. כל מיני ילדים עם בעיות, חריגים. בשבת ההורים של הילדים היו באים לקחת אותם הביתה, אבל היו הורים שלא באו. היו הורים שאולי לא היה להם זמן באותה שבת, או אולי לא יכלו, בגלל כל מיני סיבות. ואז אמי, בהתנדבות, היא לא קיבלה על זה כסף, הייתה לוקחת ילד אחר מבין הילדים שהוריהם לא הגיעו, אלינו הביתה. הוא היה עושה אתנו את השבת, ומאז התרגלתי להתייחס גם לילדים חריגים ולחיות בחברתם, ושלעולם אל תפנה עורף לאדם השונה או החריג, או הבודד, או הדחוי על ידי החברה.

אקורדיון

אותי ואת אחותי ורדה ואחי פינה (פנחס), רצו לשלוח ללמוד לנגן. אבל לא היה מספיק כסף, כי זה היה מאוד יקר. לא כמו היום… אז הורי אספו אגורה לאגורה, אבל זה לא היה מספיק כדי לשלוח גם אותי וגם את ורדה באותו הזמן. יכלה רק אחת. אז קודם ורדה הלכה, ולמדה שנתיים, ואני חיכיתי שנתיים ללמוד! היא למדה על אקורדיון. וכשהיא גמרה ללמוד אחרי שנתיים, היא הפסיקה ורשמו אותי.

כשורדה הלכה ללמוד אקורדיון, גם חברה שלי אילנה למדה באותו הזמן. אילנה לא הייתה כל כך נחמדה, אבל גרה מולי, אז היינו משחקות. אותה שלחו ללמוד יחד עם ורדה. ואני חיכיתי שנתיים וכל כך רציתי ללמוד, שהשקעתי כל-כך בלימודי האקורדיון, עד שהשגתי אפילו אותה. כל זה קרה בכיתה ח'.

אהבתי מאוד לצייר:

תמונה 1

חן

אימא שלי, לפני שעבדה בכפר השוודי, עבדה בתור מטפלת של תינוקת. התינוקת גרה לא רחוק מאתנו, כמה דקות הליכה. אימא שלה הייתה מורה. אימא שלי קיבלה את משרת הטיפול בה כשהייתה התינוקת בת שלושה ימים בלבד. כשהתינוקת הזו הייתה בת שנה, ההורים שלה התגרשו. לאימא שלה לא היה הרבה סבלנות לטפל בה. אימא שלי טפלה בה עד הצהרים, עד אחת בערך, ואז אימא שלה הייתה צריכה לבוא הביתה, להיות איתה, אך היא לא חזרה. אימא שלי חיכתה וחיכתה, ובסוף אמרה, "אני לא יכולה לחכות כל כך הרבה זמן!" היא ארזה את התיק שלה, ארזה את התינוקת איתה, וחזרה יחד עם התינוקת אלינו הביתה.

אימא של התינוקת ראתה שהיא יכולה לאחר, ולא היה אכפת לה שניקח את התינוקת שלה אלינו עד הערב, אז רק בערב הייתה באה לקחת אותה. לאמי שולם השכר רק עד הצהרים, למרות שטיפלה בה במסירות בכל יום עד הערב. אבל הילדה הזו הייתה מקסימה. קראו לה חן. היא הייתה יפה, חכמה, והיא הייתה כל כך מוצלחת, שאימא שלי הייתה אומרת, "איפה ההורים שהתגרשו, שהם מפסידים כזה ילד?". זו הייתה ילדה משובבת נפש ממש. כשאימא שלי הייתה מביאה אותה, ואז אחרי הצהרים הייתה צריכה לנוח, התינוקת הייתה איתי, ואני הייתי מחזיקה אותה על הידיים, וזה היה מציף אותי אושר כזה! הייתי אומרת לאימא שלי, שחבל לי שהיא אינה אחותי ממש. כל כך אהבתי אותה. יום אחד האימא נסעה לחוץ לארץ ולקחה איתה את חן, וחן הייתה אז בת 4 בערך, ויותר לא ראינו אותה. עכשיו לבת שלי קוראים חן.

 

 

תמונה 2

רימון מתוק ומר

בדרך כלל חגגו את החגים בבית הספר, אבל פעם בא אלינו לכיתה אדם אחד מהסוכנות היהודית. הוא חיפש ילדים שישתתפו בטקס שיהיה בחצר הסוכנות היהודית בירושלים, זה מקום מאוד מכובד. והוא בחר דווקא אותי, לשמחתי הרבה. הלכתי ועשו לנו חזרות. זה היה טקס לקראת חג השבועות, וכולם צעדו עם טנא על הכתף הימנית. באו לשם ילדים מכל מיני בתי ספר, ואני הייתי נציגת בית הספר שלנו. בתוך הטנא שמו לנו רימונים. ואני הלכתי עם הטנא בגאווה, צועדת בראש מורם. כנראה הרימון שלי היה פתוח, כי הוא נזל וטפטף מיץ אדום מתקתק, ולרוע מזלי באו עם השמלות החגיגיות, והרימון נזל לי על השמלה, ועוד אמא שלי תמיד הייתה אומרת שצריך להיזהר מרימון, כי כתם של רימון לא יורד… ועוד יותר גרוע, היה צריך לבוא עם שמלות לבנות, ולא הייתה לי שמלה לבנה, אז הלוויתי מחברה… וככה הלכתי ולא הרגשתי שהרימון מטפטף לי על השמלה. באתי הביתה, ראיתי את הכתמים, וחשכו עיניי. התחלתי לבכות, אבל אמא שלי שפשפה ושפשפה וקרצפה וכיבסה וגיהצה והורידה את הכתמים ובסוף היה הכל בסדר. אבל הטקס ההוא נצרב בזיכרוני שכן כל כך שמחתי שאותי בחרו, מכל בית הספר, ולבסוף הוא נגמר במפח נפש.

חלבן

פעם, בתקופתי, היה חלבן. לא היה חלב בסופר בקרטונים או בשקיות. היה חלבן. החלבן היה בא על סוס ועגלה, והיה לו כד גדול ממתכת, וביד היה לו ספל עם ידית, גם כן ממתכת, והוא היה מודד ושופך מהכד אל הכלי. אני זוכרת, שאימא שלי פתחה את הדלת, והחלבן עמד בחוץ, החזיק את הספל הגדול ומדד לה את הכמות שרצתה. היא באה עם סיר והוא שפך לה את תכולתו לתוך הסיר.

פורים- מלכת הלילה, חייל בטנק, וגם צייר מוכשר

בחג פורים, זה לא היה כמו היום, שקונים תחפושת בחנות. לא היה אז תחפושות. היינו מכינים לבד את התחפושות. ורדה אחותי ואני היינו ממש יצירתיות. לא להאמין מה שעשינו. כשהגיע פורים כבר חודש קודם לכן היינו חושבות למה כדאי להתחפש והיינו מתחילות לתכנן איך להכין את התחפושת. היה חג אחד שבו התחפשתי למלכת הלילה. לבשתי חצאית שחורה עם גרביון שחור, וכל שאר הבגדים בשחור. וקניתי בחנות כוכבים מנייר בצבע זהב וכסף, שהדבקנו אותם על הבגדים. והכנתי כתר עם ירח, והיה לי שרביט עם כוכב גדול, וזו הייתה מלכת הלילה.

ורדה בכלל הגדילה לעשות. ורדה הייתה חייבת להתחפש ל"חייל נוסע בתוך טנק". היא הלכה לנגר, ולקחה קרשים לבנות את הטנק, וחיברה אותם עם מסמרים. אבא שלי עזר, כי הוא היה נגר. היא הדביקה מעל קרטונים, עמדה בפנים והחזיקה את ה"טנק" בשתי ידיה, ולבשה חולצת חאקי, וכובע של חיילים. אני לא יודעת איך היא נכנסה עם זה לבית ספר (הטנק היה באורך שני מטר ובגובה מטר וחצי), אבל היא באמת הלכה כמו "חייל נוסע בתוך טנק".

כמעט בכל עיר בערך, היה מצעד. היו עושים עדלידע. (עד לא ידע). כל הכיתות, בכל בתי הספר. הכיתה שלי הייתה בראשותו של הצייר והמורה שלנו לציור יונה מך, והתחפשה לציירים. הוא היה צועד ראשון, הולך בראש, והוא גם לימד אותנו איך מתלבש צייר. עם כובע ברט, פלטה וציור גדול שכל אחד צייר.

תמונה 3

הזוית האישית

סבתא יהודית: התכנית חיזקה את הקשר עם נכדתי תמר. סיפרתי לה דברים שאפילו לבתי לא סיפרתי. שמחתי להיווכח שהיא מעוניינת מאד לשמוע על מאורעות הילדות שלי.

הנכדה תמר: הסיפורים ריתקו אותי, ושתינו צחקנו בשעשוע על מאורעות ילדותה. אמנם לא הייתה איזו מלחמה נוראה ומסעירה, אך הסיפורים הקטנים והמשעשעים לא שיעממו אותי לרגע. היה כיף לשבת עם סבתי ולהקשיב, ונהניתי מאוד.

מילון

למל
בית הספר למל הוא בית ספר שהוקם בירושלים בשנת 1856 על ידי משפחת למל האמידה מאוסטריה במטרה לעזור לתושבי "היישוב הישן" בירושלים. בית הספר הוקם בתחילה ברובע היהודי בעיר העתיקה, אך עבר למבנה קבע בשכונת זיכרון משה בשנת 1903. בית הספר הוקם לזכר שמעון אדלר למל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לעולם אל תפנה עורף לאדם השונה או החריג, או הבודד, או הדחוי על ידי החברה“

הקשר הרב דורי