מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפוריה של סבתא ריקי

סבתא ריקי ונכדתה מאיה בזמן הפרוייקט.
סבתא ריקי ואני מאיה בזמן כשהייתי קטנה.
הורי חיו ביירים, מרכז תימן

הורי חיו ביירים, מרכז תימן, משם הם הלכו ברגל לעדן, ומשם חצו את הים לכיוון אתיופיה באנייה, עקב מצוקה כלכלית וחיפוש אחר פרנסה. ושם, נולדתי, באתיופיה שבאפריקה, למשפחת עוקשי בתאריך 1949414. אתיופיה נקראה אז חבש והייתה מושבה בשליטת איטליה, זו הייתה ארץ מעברים למהגרים יהודים שהגיעו מתימן, חצו את מפרץ עדן ונחתו בעיר אסמרה בין היתר גם למצוא פרנסה.

בתעודת הזהות אבי התעקש שיכתבו ארץ מוצא: תימן כדי שלא יהיה ספק ביהדות.

אנחנו גרנו כ- 13 שנה בעיר אסמרה (שם נולדתי, חודש לפני העלייה). בשנת 1949, עלינו יחד עם קהילה יהודית-תימנית גדולה וכל המשפחה שמנתה את אבא ייחיא עוקשי, אמא חביבה עוקשי, (האח הבכור נפטר בתימן כשאבא השאיר את אמא בתימן ונסע לחפש פרנסה באתיופיה. הילד יצא החוצה להרים, חזר הביתה התמוטט ונפטר. לא ידעו ממה, יכול להיות שהקיש אותו נחש. הוא נפטר בגיל 6-7, ועל הנושא הזה הוטל טאבו, לא ממש דיברו על זה…

האח השני, ציון נולד בשנת  1946בחבש, היום הוא גר בכפר אדומים.

מרגלית (ז"ל) האחות השלישית, נולדה בשנת 1948 בחבש (בשנה שבה מדינת ישראל קיבלה עצמאות) ונפטרה בשנת 2006 מטביעה בתל אביב…

אחריה אני נולדתי (גם בחבש).

ובהמשך (לאחר העלייה) נולדו גם:

רחל, האחות החמישית, נולדה בשנת 1954 בבית שאן, בחדר חשוך בבית (אומרים שבגלל זה יצאה הכי כהה) גרה כיום בטירת יהודה.

האחות השישית, אסתר נולדה בשנת 1956, גרה כיום ביהוד.

זו תמונה של אמי, אחיותיי ושלי עם שמלות חדשות שאבי תפר

 

העלייה שבה עלינו נקראה "מרבד הקסמים". נחתנו היישר למעברת עולים לתקופה קצרה ומשם נשלחנו לבית שאן, עיירה שננטשה על ידי הערבים לאחר מלחמת השחרור. עיירה הבנויה מאבן בזלת, חצרות ענקיות מוקפות חומה ללא שירותים, חשמל, מים… נאלצנו לחפור בורות באדמה לניקוז שירותים, השתמשנו בפנסים, פתיליות, פרימוסים וקיבלנו מיטות מהסוכנות.

לא רחוק מאתנו שכנה לה עיר רומאית ענקית, עם אמפיתיאטרון מהגדולים בארץ, תיירים זרמו לשם ואנחנו היינו מתנדבים להראות להם את האזור, והם היו מצ'פרים אותנו.

אבי מצא עבודה בשמירה במושבים הסמוכים וגם לפעמים עבודה בחקלאות וכל עבודה מזדמנת, כדי לפרנס אותנו.

כשעלינו לארץ, אמי הגיעה בחלקה משותקת, היא לא יכלה לטפל בנו ואבי היה עובד כל היום. מהסיבות האלה החליטו מהרווחה לשלוח אותי ואת אחותי למוסד בכפר יחזקאל ליד עפולה (את אחי, ציון שלחו ללימודים בפנימייה), המטפלות היו דוברות צרפתית ומהן למדנו את השפה. כשחזרתי הביתה, הלכתי לגן ואחותי לכיתה א'. הייתי מאוד קשורה לאחותי ולא רציתי שתעזוב אותי, ולכן נאלצו להשאירה איתי בגן לעוד שנה. וכך היינו יחד עד כיתה ח'.

בבית שאן גרנו עד שהייתי בת 11, נאלצנו לעזוב אותה מכיוון שחיי הקהילה התימנית הצטמצמו ונותרו מעט מאוד משפחות תימניות, ובבית הכנסת כבר לא היה מניין. בעצת חברים ובהמלצתם עברנו לנווה נאמן שבהוד השרון. למדנו בבית הספר בגני צבי, והיינו מחכים להסעות יום-יום. למסיבת הסיום של כיתה ח' לא היה לנו מה ללבוש בגלל המצב הכלכלי הקשה. אז אחותי מרגלית, גילתה תושייה ונסעה לפתח תקווה לחנות בגדים. היא סיכמה עם המוכר שהיא לוקחת שתי חולצות ושתי חצאיות בהקפה (האיש ההוא צדיק גדול שהסכים). עד היום אין לי מושג איך החזירה לו. היינו עובדות מדי פעם בחקלאות ובכל עבודה מזדמנת, כנראה מתוך זה…

אחותי הגדולה, מרגלית, הצליחה מאוד בלימודים. היא קיבלה סטיפנדיה (מלגה), ואני לא. הוחלט שהיא ממשיכה ללמוד ואני יוצאת לעבודה, וכך היה. היה לי קשה לקבל את זה שכל בוקר אני יוצאת לעבודה ואחותי ללימודים, לבסוף בגלל אבי, שהיה צריך לשלם את חלקו בשכר הלימודים ולא עשה זאת אחותי פרשה.

אני עבדתי שנתיים כאופרית בבית של משפחה עם שתי בנות, לאחר מכן, יצאתי לעבוד בחוץ בכל עבודה מזדמנת, כדי לממן ולהשלים את לימודי התיכוניים. בהמשך למדתי הנהלת חשבונות. עבדתי בהנהלת חשבונות בתל אביב ובכפר הירוק, ובקונסרבטוריון בהרצליה.

עבדתי גם כמטפלת בילדים עד ליציאתי לפנסיה.

היום אני עוסקת בצורפות, מכינה תכשיטים חדשים ומעתיקה ישנים, אני עוסקת בעיקר בתכשיטים תימניים…

תערוכת תכשיטים שלי בסיום קורס הצורפות

ההיכרות עם בעלי, רפי מאושר

בגיל 20, באחת השבתות, הוזמנתי למסיבת יום הולדת של חברה. באותו הזמן התארחתי אצל בת דודתי ושאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי למסיבה שהתקיימה בשכונת התקווה, היא הסכימה, ונסענו. הגענו למקום מאוד קטן וצפוף ושם ישבו כמה גברים ובניהם בחור בשם רפי (רפאל), שחרחר, רזה וחמוד. הוא סקרן אותי, כי מאז ומתמיד אהבתי שחרחרים. ניגשתי אליו, דיברנו ואז קמנו ורקדנו ובסופה של אותה מסיבה קבענו להיפגש בבריכת גלית ביד אליהו לשחייה לילית. ומשם הכל התגלגל.

אחרי חצי שנה נפרדנו לכמה חודשים, וחזרנו, לכבוד אירוע זה רפי הזמין אותי למועדון לילה שנפתח בחצות, בבית לא הסכימו לנו שנצא ונחזור מאוחר. באותה תקופה לא גרתי בבית, גרתי בתל אביב, רציתי קצת חופשיות, וכשהחלטתי לחזור, אבי הציב לי תנאי: "אם את יוצאת, את חוזרת לא יאוחר מהשעה 23:00". ואז כשכולם הלכו לישון יצאתי דרך החלון שבחדר וחזרתי בשעה 2 בלילה. איך נכנסים הביתה?!

רפי הציע לי סולם גנבים, נכנסתי דרך החלון כמו שיצאתי, ופתאום שמעתי את אבי  מכחכח בגרונו, ומיד נכנסתי למיטה ,עם הבגדים. הוא הדליק את האור ואמר: "אני חייב לך משהו, שאת חוזרת מאוחר ולא עומדת בהסכמים??" לא עניתי והתחפרתי מתחת לשמיכה…

בגיל 23, שלוש שנים לאחר שהכרנו, רפי ואני התארסנו ולאחר מכן בשנת 1972 נישאנו. ילדתי את שלוש בנותיי בהרצליה.

הבכורה גלית (נקראה על שם הבריכה שבה קבענו את הדייט הראשון), יש לה שתי בנות, וכרגע היא גרה איתי ועם בעלי בביתנו.

השנייה, יפעת אמה, של מאיה ויש לה עוד שתי בנות.

השלישית, קרן שגם לה יש שלושה ילדים אחד מהם הוא נכדי היחיד… כל השאר בנות (בן פורת יוסף)

ואני סבתא מאושרת, בדיוק כמו שם משפחתי: "מאושר"

בתמונה אני עם בעלי ושמונת נכדי

האובדן הקשה

משפחתי ידעה שכול קשה, אחיו של בעלי, יוחנן מאושר ובעלה של אחותי מרגלית, זכריה ארזי נהרגו במלחמת יום הכיפורים, שניהם נקברו בבית קברות ארעי, יוחנן בבארי וזכריה במשמר הנגב.

זכריה הותיר מאחוריו אלמנה עם תאומים בני שש וילדה בת שנה. ולעומתו יוחנן שהיה רווק הותיר מאחוריו משפחה וחברים אבלים. לאחר שנה ביקשנו שיעבירו את שניהם לקבורה בקריית שאול, אחד ליד השני כדי להקל על המשפחות להגיע בטקסים ולהתאחד איתם.

זכריה ז"ל

  יוחנן ז"ל

 

הפנקס המוזר

זה הפנקס בן ה-73 שנים של אבי מתימן, בו רשם את תאריכי יום ההולדת… המוזר הוא שהתאריכים לא תואמים לאלו שאנחנו מכירים כיום…

הזוית האישית

סבתא: הפרויקט מאוד העשיר אותי ונתן לי הזדמנות יקרה מפז, להיות עם נכדתי היקרה מאיה ולספר לה את סיפוריי חוויותיי ועברי.

מאיה: נהניתי מאוד להקשיב לסיפוריה של סבתי, ללמוד על ילדותה ויותר מהכול נהניתי לבלות עם סבתי ולעבוד על שימור סיפוריה…

מילון

ג'עלה
פיצוחים תימניים: עטר (אפונה קלויה), אגוזים, שקדים, צימוקים ועוד...

פרימוסים
מתקן בישול וחימום הפועל על דלק נדיף בשיטת האידוי וללא פתילה, ולהפעלתו משתמשים במשאבה ליצירת לחץ.

ציטוטים

”"אם אין אני לי, מי לי?"“