מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של שמואל שפיגלר

סבא שמואל ויאיר ביום המשפחה
שמואל שפיגלר בילדותו
סיפור חייו של שמואל שפיגלר, סבו של יאיר רובס

נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, בעיר ששמה זיטומיר, שבאוקראינה ברית המועצות דאז.

בעת לידתי נפלה פצצה על בית החולים וחצי ממנו נהרס.

אלו נתוני היסוד לסיפורי ומכאן שהוא גם לא שיגרתי.

ברור שלא היו לי בית, שכונה, חדר או מיטת תינוק …

גדלתי תוך כדי הבריחה וההימלטות של הוריי, כדי לשרוד ולהציל את המשפחה מידי הנאצים והרעב אשר שרר. המסע האין סופי הזה, הסתיים בתאריך 1.3.1949, עת עגנה האנייה עצמאות [לשעבר ספינת נהרות בשם פאן קרייק].

שני סיפורים שהם אבני היסוד בהישרדות של המשפחה בזכות הוריי אלכסנדר [סנדר] והנייה יסופרו להלן:

  1. אבי הצליח לשכנע קצין רוסי [יהודי], שהיה אחראי על רכבת צבאית של מאות קרונות, שהמציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם  ומלואו. הקצין נתן הוראה לשים קרשים בין שני קרונות ולשם העלו את כל המשפחה וכך במשך כשלושה שבועות או חודש נסענו ברכבת הזאת עד להרי אורל וכך הצלחנו להימלט מהנאצים.
  2. תוך כדי מסע, שהתנהל בדרך כלל בלילות, במהלך הימים היה אבי יוצא לחפש לחם, כדי לשרוד.

היה זה ביום חורפי ומושלג, אבי הגיע לכפר כדי לרכוש לחם, אבל האיכר לא רצה כסף, אלא דרש את מגפיו תמורת הלחם. כשראה את החותלות, דרש גם אותן אם הוא מעוניין בלחם. הדילמה היתה קשה! אבי בחר בלחם כי אשתו וילדיו זקוקים ללחם, אחרת יסבלו מרעב שהיווה באותה עת סכנת חיים.

כשבחוץ שלג וכפור, נאלץ אבי לגרור את עצמו לכוון הרכבת, שהיתה במרחק של כשני קילומטר, אך הקור מנע ממנו להתקדם כפי שחשב. הלחם, שהיה מוחבא במעילו נתן לו את המרץ להמשיך, אך הרכבת החלה לנוע וספק רב היה אם יצליח להגיע לרכבת, כשכל הילדים ומשפחתו מצויים בין שני קרונות.

למזלו הרב, אורך הרכבת של מאות הקרונות היתה לדבריו כחצי קילומטר וכך, באפיסת כוחות הצליחו החיילים לגרור אותו לתוך הקרון האחרון של הרכבת.

הדרמה בין הקרונות היתה בשיאה, שכן אימי חשבה שהוא לעולם לא יגיע! וכך במשך יומיים הוא גרר את עצמו בכל פעם שהרכבת היתה עוצרת לכוון המיקום של המשפחה בין הקרונות, כאשר אחד הדברים החשובים שהוא היה חייב להקפיד עליהם היה לשמור שלא ייוודע שיש לו כיכר לחם, כי אז היו הורגים אותו כי הצליח להשיג את אותה כיכר יקרה.

לאחר יומיים, עם רגליים קפואות, הוא התאחד עם המשפחה וזה למעשה הסיפור השני מתוך מאות אירועים, במהלך אותן שנים עד שהגענו לישראל.

וכאן מתחיל בעצם סיפור חיי השני, שיפורט בהמשך.

זכרונות ילדות

בית הספר אליו רשם אותי אבי, היה של החינוך העצמאי בשם "תלמוד תורה". בחדר אחד היו שלוש כיתות, כך שיצא שכיתה א' למדו עם כיתה ג' ביחד. כל המקצועות היו על בסיס דתי תורה, כתב רש"י, תלמוד, גמרא, דינים, תפילה וסיפורי רבנים. היו גם שיעורי חשבון, אבל לא מעבר לכך. אבל זה לא הפריע לנו לשחק כדורגל בהפסקות עם המורים.

החברים שלי היו מהשכונה.

נרשמנו לקבוצת הילדים של מכבי נתניה ולמרות ששיחקנו עם ברטים (כובעים), מנהל בית הספר החליט לסלק אותי ואת אחי הצעיר מבית ספר. למרות זאת, הצטרפתי לתנועת הנוער מכבי צעיר ומאוחר יותר הדרכתי.

מאחר והצטיינתי בלימודיי, הקפיצו אותי כיתה מכיתה ו' לכיתה ח' וכך, עברתי לבית ספר תחכמוני (ממלכתי דתי) והצעיר בבית ספר ממלכתי רגיל, שאפשר לו לשחק בשבת.

היחסים שלי עם המורים היו טובים והם אפשרו לי לכתוב את התעודות בסוף השנה, בגלל כתב היד היפה שהיה לי. לא היתה לנו תלבושת אחידה ולא זכור לי שבבית ספר עממי יצאתי אי פעם לטיול עם בית הספר. זכור לי שהמורים הרביצו לי עם סרגל ולפעמים "החטיפו" גם סטירות.

מיד אחרי הצבא, התחלתי לעבוד בבנק, וגם למדתי במכללה לבנקאות.

סבתא הייתה חברה שלי מגיל 16, ולאחר שהשתחררנו מהצבא, ההורים שלי ושל סבתא "לחצו" עלינו להתחתן וכך, כשסבתא בת 20 ואני בן 21, נערכה החתונה ברוב עם ושמחה רבה.

הריקודים של אותה עת, היו ריקודי "לחץ" (סלואו), רוקנרול, טוויסט, סמבה, צ'ה צ'ה צ'ה, פוקסטרוד וטנגו. הלהקה האהובה עליי היתה החיפושיות (ביטלס). סבתא ואני היינו בין 250,000 צעירים, שבאו להריע להם בניו יורק מתחת למלון שלהם. זו הייתה חגיגה שלא נשכח לעולם. הזמרים שמאוד אהבנו היו אלביס פרסלי ופט בון וכמובן פרנק סינטרה.

מסיבות ריקודים נערכו כל שבוע בבתים פרטיים. בילויים נוספים היו סרטים והצגות, בדרך כלל, בעיר הגדולה תל אביב.

באותו זמן, סבתא סיימה במדעי המדינה באוניברסיטת ירושלים והפכה למורה בתיכון. במקביל, אני למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב ובסיום לימודיי, התחלתי לעבוד כעורך דין ונולדו לנו 4 ילדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

עצמאות (אוניית מעפילים)
עצמאות הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה". הפליגה יחד עם אוניית המעפילים "קיבוץ גלויות" בהפלגה רבת מעפילים בדצמבר 1947 שכונתה פרשת הפאנים.

ציטוטים

”המסע האין סופי הזה, הסתיים בתאריך 1.3.1949, עת עגנה האנייה עצמאות, בחופי חיפה“