מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של פרדי דוידוביץ

סבא פרדי והנכד ירדן בהכנת קולאז'
סבא פרדי והנכד ירדן
סיפור חייו של פרדי, סבא של ירדן הדס

שמי פרדי דוידוביץ, על שם סבתי פרידה. נולדתי בשנת 1937, בבסרביה (היום מולדובה), בעיר קישינב, שהייתה ועדיין עיר הבירה של בסרביה.

גרנו בבית משותף, בדירת ארבעה חדרים, באחד הרחובות הראשיים של העיר שלא הייתה שכונה יהודית.

שם אבי אברהם ושם אמי מניה. אבי היה סוחר ואמי היתה מורה למלאכת יד. אז הייתי הילד היחידי (אחי ואחותי נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה).

לאחר פרוץ המלחמה בשנת 39, כשהגרמנים התקרבו לבסרביה, אבי החליט לקחת את משפחתנו ולהתרחק לכיוון מזרח. הוריו, שלא הסכימו להצטרף למסע, נספו בשואה. אנחנו, אבי אמי ואני, הצלחנו לעלות על הרכבת האחרונה לכיוון מזרח.

בדרך הופצצנו על ידי הגרמנים. כל פעם, כשהייתה הפצצה, הרכבת עצרה, ירדנו ממנה ואבי נשכב עליי, כדי לגונן עליי מפני ההפצצות. נסענו מזרחה עד שהגענו לאוזבקיסטן.

הגענו לאוזבקיסטן. מישהו שם הלשין על אבי בגין פעילות ציונות. הוא נעצר, נשפט ונשלח למחנות עבודה.

כדי להתפרנס, אמי התחילה לעבוד בחנות לחם כמחלקת לחם. אני זוכר שהייתי רץ אליה, לחנות, כדי ללקט את שאריות הלחם על מנת להשביע את רעבוני.

אמי מכרה את כל רכושנו, ובמאמץ רב, בעזרת עורכי דין, שעלו "הון תועפות", הצליחה לשחרר את אבי, כשהיה על סף מוות.

חיינו כפליטים באוזבקיסטן עד סוף המלחמה – בשנת 1945. סיימתי שם כיתה א'.

בסיום המלחמה כל הפליטים, כמונו, הורשו לחזור לארץ מוצאם. הוחלט שרק שמי שנולד בפולין ייצא ראשון. אבי אמר לפקיד, שהוא יליד איזו שהיא עיר בבסרביה. הפקיד, בבורותו, חשב שהעיר נמצאת בפולין. טיפשות זו עזרה לנו לצאת בין הראשונים מאוזבקיסטן לפולין.

אבי נדר שאם ייצא חי מהמלחמה, ייקח את משפחתו וישתקע בפלשתינה.

המזון בפולין היה בצמצום. זכור לי שהתארגנה קבוצה של יהודים, שהחליטה לרכוש פרה, כדי שלילדים יהיה חלב. שאיפת אבי הייתה, כמו שאיפותיהם של שאר הפליטים, להגיע למערב. לברוח מ"הגוש" הקומוניסטי.

מפולין היה קשה להגיע למערב. האפשרות היחידה היתה דרך אוסטריה. כדי להגיע לאוסטריה היינו צריכים לעבור דרך צ'כוסלובקיה, שהייתה תחת הכיבוש הרוסי, לאחר המלחמה. באחת התחנות בצ'כוסלובקיה, כשהרכבת נעצרה, ניגשו אל כולנו כמה חיילים רוסיים, לברר מהיכן אנחנו. הצגנו את עצמינו כפליטים צ'כים. כמובן שאף שאחד מאתנו לא דיבר את השפה. לשם התקשרות בינינו, דיברנו יידיש ג'יבריש, דבר שעורר חשד אצל החיילים. אחד מהם החליט להביא אזרח צ'כי שידבר אתנו כדי לברר שאנו באמת פליטים צ'כים. כמובן שהאזרח לא הבין מילה והסביר לחיילים שהשפה שאנו מדברים אינה צ'כית. אחד החיילים התרגז עליו וגער בו, שהוא בעצמו אינו יודע צ'כית, כי איך ייתכן שהרבה אנשים מבינים אחד את השני והוא, כצ'כי, לא מצליח להבין.

המשכנו בנסיעה והתחנה הבאה הייתה אוסטריה. שם פעלו שליחים מפלשתינה שהעבירו אותנו באופן לא חוקי למערב גרמניה. זכור לי שצעדנו כל הלילה בשלג ובקור, מסע מפרך, ובהיותי רק בן 8 היה לי קשה במיוחד. פיתחתי לי שיטה: כל פעם הייתי רץ מהר קדימה כדי להגיע לפני הקבוצה. הייתי מתיישב לנוח, וכשאחרון ההולכים היה מגיע, שוב הייתי רץ לפני הקבוצה וחוזר חלילה.

לאחר הצעידה, הגענו למערב גרמניה, לעיר מינכן. שם שכנו אותנו בשכונה שפונתה לפני כן מאזרחים גרמנים. שהינו בה עד שנת 1949.

היות ומטרת אבי, בתור ציוני כאמור, היה להגיע לפלשתינה, עלינו לארץ ישראל לאחר הכרזת המדינה בשנת 1949.

בשהותי בגרמניה, הוריי רצו שאלמד לנגן בכינור, שאבי רכש מפליט אחר. לימים התברר לנו שאותו יהודי ניגן עליו באחד ממחנות ההשמדה, בתזמורת שליוותה את היהודים לתאי הגזים. את הכינור הזה אני ואחי שיפצנו ותרמנו. ומאז הוא מסתובב בכל העולם עם כנרים ישראלים, שמנגנים עליו בימי זיכרון לשואה ולגבורה.

כשהגענו לארץ, השתכנו ברמת גן. סיימתי את כיתות ז' ו-ח' בבית ספר "יהלום".

כל חברי משנים אלו גרו בסביבתי הקרובה. המשמעת בבית הספר הייתה בערך כמו היום, לא היו לנו מסיבות, לא היו לנו טיולים ולא היו לנו תלבושות אחידות חוץ מאירועי חג בבית הספר.

לאחר סיום בית הספר היסודי, למדתי בבית הספר המקצועי "שבח" ענף טכנאות רכב.

לאחר 3 שנות לימוד, בבית הספר המקצועי "שבח", נסעתי לבלגיה ללימודי הנדסת טקסטיל. נאלצתי להפסיק את הלימודים לאחר שנתיים, כדי להתגייס לצה"ל (בהתאם לחוק גיוס חובה). ביום גיוסי פרצה מלחמת סיני בשנת 1956, השנה שבה עברתי את הטירונות. לאחר 3 שנות שירות בחיל השריון, טסתי  בחזרה להשלים את הלימודים בבלגיה. לאחר סיום לימודי וחזרתי ארצה, הצטרפתי למפעל שהקים אבי.

בשנים אלו כפי שזכור לי, רקדנו ריקודים סלוניים וריקודי עם. אהבתי במיוחד להקות צבאיות. הבידוריים העיקרים היו תאטרון, קולנוע ובמיוחד מסיבות סוף-שבוע עם חברים. לשם התקשרויות בין חברים פעמים אחדות היו טלפון, או קריאה אחד לשני באמצעות שריקת קטע מוזיקלי.

הכרויות בין בנים ובנות היו בדרך כלל במסיבות סופי שבוע. הכרתי את אשתי בשנת 1966, באמצעות  חברים, כשבאה לארץ בתור תיירת מארצות הברית. לאחר 3 חודשים, נישאנו ונולדו לנו שלושה ילדים: בן ושתי בנות, מהם יש לנו ארבעה נכדים.

היחסים עם הילדים היו מאופיינים בפתיחות וקרבה ולפעמים גם משמעת. עם הילדים טיילנו כל סוף שבוע כמשפחה חמה ואוהבת. בני הבכור יהונתן גר ברמת הגולן, חבר קיבוץ מיצר, חקלאי. ביתי האמצעית מיכל, בוגרת חינוך גופני, גרה לידנו באבן יהודה. ביתי הצעירה, נורית בוגרת קרימינולוגיה מאוניברסיטת "בר-אילן" וגרה בתל אביב.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מלחמת סיני
מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי.

ציטוטים

”היחסים עם הילדים היו מאופיינים בפתיחות וקרבה ולפעמים גם משמעת“