מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של סבא שמואל

סבא שמואל על שירותו הצבאי והשתתפותו במלחמות

שמי הוא שמואל גרופי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי.

קראו לי בשם זה מכיוון ששמואל זה שמו של האל, הורי היו דתיים והיה חשוב להם שזה יהיה שם עם קשר ליהדות. נולדתי בארץ ישראל במחנה עולים ליהודי תימן ורומניה אשר היה בעין שמר. במחנה העולים גרנו באוהלים. לאבי קראו שלום ז"ל ולאמי קראו מזל ז"ל. יש לי 7 אחים ששמם: עובדיה, דוד, שושנה, חנה, שלום, יוסי ויונה. הורי עלו לארץ מתימן בשנת 1950. לעלייה זו קראו "מרבד הקסמים". כאשר הורי ירדו מהמטוס נלקחה אחותי לבדיקה רפואית, לאחר מספר ימים אמי בקשה לדעת מה קורה עם הילדה שנלקחה ומסרו לה שהילדה נפטרה.  הורי ביקשו לראות את תעודת הפטירה ולדעת את מיקום הקבר אך לא קיבלו שום תשובה. לאחר מאמצים רבים ונשנים לא נמצאה אחותי הגדולה עד עצם היום הזה.

לאחר שגרנו במחנה העולים עין שמר עברנו לגור בקריית עקרון. הורי קנו בית קטן של שני חדרים, כדי להגדיל את הבית אבי ייצר בלוקים לבדו והוסיף עוד שני חדרים. בילדותי גרנו ברחוב ללא כבישים וללא תאורת רחוב והזמנים הללו היו קשים להליכה לגן. יום אחד בדרכי לגן שקעתי בבוץ ולא יכולתי לשחרר את רגליי מהבוץ, עד אשר שכנתי מריטה שמעה את זעקותיי ושחררה אותי מן הבוץ. היא לקחה אותי לביתה, רחצה אותי, החליפה לי בגדים ונתנה לי לאכול עד אשר אמי הגיעה ולקחה אותי הביתה.

בביתנו בשנות החמישים לא היה חשמל וגז ואמי נאלצה לבשל בפתיליה שעובדת על נפט. את הכביסה אמי הייתה מכבסת ביד עם מים וסבון וכדי לייבשה היא הייתה מדליקה את הפרימוס ושמה את הכביסה הרטובה עליו עד שהוא רותח. מאחר ולא היה חשמל נאלצנו להדליק עששית בבית כדי להאיר את החדרים. היה לנו מקרר ללא חשמל ובגלל זה נאלצנו לקנות קרח בתא ההקפאה מידי יום מידי חנווני אשר היה מגיע עם עגלת קרח. קראו לו "מוישלה בעל הקרח", גם יתר מוצרי המזון הגיעו באותה הדרך. זכור לי שהיה עובר מישהו עם עגלה מיוחדת שבה היו כדי-חלב ובתוכם הייתה גלידה, שהטעם שלה זכור לי עד היום. המאכלים העיקריים שהיו אצלנו בבית היו מאכלים תימניים, במיוחד מרק תימני עם עוף וחילבה, אך בשבילי אמי הייתה מכינה פירה ושניצל. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד ב"מ.ע.צ" אשר בשנות ה-50 הם היו אחראים על בניית הכבישים בארץ ישראל.

בשכונה שלי גרנו משפחות מכל העדות: בולגרים, רומנים ותימניים וכך נחשפנו לכל מיני מאכלים ותרבויות. למרות שהורי היו גרים בארץ ישראל, הם לבשו בגדים מסורתיים אשר הם הביאו איתם מתימן. מדי שישי ושבת כל המשפחה הייתה נפגשת עם שכנים ובני משפחה נוספים כל פעם בביתו של מישהו אחר מהחברים, במפגש היו שרים כולם שירים מפיו של שלום שבזי.

חבריי לילדות היו שכניי וגם חבריי לבית הספר, המשחקים ששיחקנו בהם היו כדורגל, בייסבול, גולות ולפעמים היינו משחקים גם מחניים עם הבנות. לבית הספר אשר למדתי בו בילדותי קראו "אוהל מאיר". כל בוקר היינו נאלצים להגיע מוקדם כדי להתפלל לפני תחילת הלימודים. בזמנו לא הייתה הסעה ונאלצנו ללכת ברגל בזמנים קשים, כך שהיו ימים שהייתי מגיע לבית ספר רטוב עד לשד עצמותי. בכיתות לא היה מזגן וכך היינו נאלצים ללמוד בקור עז. היחסים שלנו עם המורים היו מלאי הערכה וכבוד, המשמעת הייתה מאוד נוקשה והעונש היה עוד יותר נוקשה, המורים היו מצליפים בנו עם מקל בידיים. בזמנו לא הייתה תלבושת אחידה בבית הספר. היו לנו טיולים במסגרת בית הספר, וכן גם מסיבות היו לנו כגון: מסיבות פורים ומסיבות חנוכה. באחת ממסיבות הפורים התחפשתי לגורילה וזכיתי במקום הראשון. הייתה לי מחנכת שמאוד הערכתי, קראו לה נינה. באחד מהימים עשינו מסיבת-איחוד של כל הכיתה עם המחנכת נינה, זה היה מפגש מאוד מרגש. אני הכי התרגשתי מזה שהיא זכרה אותי, מהסיבה שלפעמים היא הייתה מעלה אותי לבמה בבית הספר ומראה לכולם איך אני מגיע לבית הספר מסודר ונקי. המקצועות שהכי אהבתי היו מתמטיקה וידיעת הארץ. בבית הספר היה לנו חדר אוכל. בילדותי הכי אהבתי לאכול מרק צח, היו לנו ממתקים והממתק שהכי אהבתי זה ליקריץ. תנועת הנוער שבה הייתי הייתה "הנוער העובד והלומד", התלבושת של התנועה הייתה חולצה כחולה וסרט אדום.

הפגישה עם סבתא

בשנת 1974 סבא שלי שמואל הכיר את סבתא אילנה במסגרת עבודתם אצל קבלן בנייה. סבא שלי היה מנהל עבודה וסבתא שלי עבדה במחלקת הנהלת חשבונות. בהתחלה הפגישות ביניהם היו בסתר, וזאת בגלל שאבא של סבתא שלי היה מאוד שמרני והוא לא היה מסכים לבנות שלו לצאת מהבית בערב. לאחר זמן מה סבתא שלי הכירה את סבא שלי למשפחה שלה ואז הם כבר היו יכולים לצאת מבלי שסבתא שלי הייתה צריכה  לברוח מהבית. מקומות הבילוי שהם היו מבלים בהם היו הקולנוע (סרטים), מסעדות וסתם לטייל בכל מיני מקומות בארץ.

כעבור שנה במאי שנת 1975 הם התחתנו בחתונה צנועה, ובאפריל 1976 נולד הבן הראשון שלהם – אבא שלי אסף. באוגוסט שנת 1977 נולד הבן השני שלהם, דוד שלי אריאל. באוגוסט שנת 1984 הגיעה הבת הקטנה, דודה שלי רעות. היחסים בין סבא שלי וההורים שלו היו פתוחים והם יכלו לדבר על כל נושא, ההורים היו מעורבים מאוד בחייהם של הילדים. כמשפחה הם היו נוהגים בכל ימי שישי לעשות קידוש כל המשפחה, הם אהבו מאוד לטייל בפרדסים אשר היו נמצאים באזור מגוריהם.

שירות צבאי

סבא מספר: "כאשר סיימתי את הלימודים לא היה לי ספק שאני אלך ליחידה מובחרת וכך עשיתי. התגייסתי לסיירת "שקד" שזו הייתה אחת היחידות המובחרות בצה"ל. את הטירונות ביצענו בתוך סיירת שקד והיא ארכה כארבע חודשים. זו הייתה טירונות קשה. התחלנו כשבעים טירונים וסיימנו כעשרים ושמונה טירונים. לאחר הטירונות עברנו הכשרה הנקראת 'אימון הלוחם 'ומיד הצטרפנו לפלוגה מבצעית. אני נשלחתי לפלוגה א' שעשתה סיורים בגזרת תעלת סואץ. אלה היו סיורים מסוכנים, מאחר ולאורך כל הציר היו לנו מארבים מצד המצרים וכן מוקשים. בנוסף לכך היו יורים עלינו מהצד השני מכל כלי הנשק. זכור לי שמטוסים צללו וירו עלינו בפגזים ובמקלעים. למזלנו הם החטיאו את המטרה ואנחנו ניצלנו. סיור כזה היה מתחיל בחמש בבוקר ונגמר בתשע בערב, זו הייתה שליחות גדולה למען המוצבים שהיו לאורך התעלה שחיכו לאספקת מצרכים. ביחידה היינו ארבע פלוגות שמידי שלושה חודשים היינו מחליפים את מקום הפעילות שלנו. ובכך סיימתי שלוש שנות שירות עם סיפוק והנאה גדולה למרות כל הסיכונים.

השתתפות בשלוש מלחמות

המלחמה הראשונה הייתה בעודני חייל בסדיר וקראו לה "מלחמת ההתשה". היא התנהלה בעיקר ברצועה ובסיני והיא ארכה כאלף ימים. הסיורים היו לאורך כל הגזרות בסיני, בבקעה וברצועת עזה. לצערי בתקופת הסדיר היו לנו מספר חללים שנהרגו במהלך המלחמה הזאת, וכולם חרוטים בזיכרוני. המלחמה השנייה הייתי במסגרת מילואים וקראו לה "מלחמת שלום הגליל", היא התרחשה בעקבות ירי על יישובי הצפון ללא הרף. תפקידנו במלחמה היה להוביל את כל הכוחות לתוך לבנון, מאחר והטנקים והכלים הכבדים לא היו מסוגלים לנווט, אנו היינו פלוגת הסיור של כל החטיבה ובכך היינו פותחים את צירי התנועה לכולם. למלחמה השלישית קראו "מלחמת יום כיפור", זו הייתה מלחמה קשה מאוד. לאחר שהמלחמה הסתיימה הייתי בהלם קרב בערך כשנה. המלחמה החלה בצהריי יום כיפור בהפגזות על ישראל בכל הגזרות. מיד הבנתי שאני אמור להתכונן לגיוס, מיד עליתי על מדים וישר עליתי לאוטובוס ליחידה. את המלחמה התחלנו בנסיעה על ג'יפים לכיוון סיני. אנחנו היינו פלוגת סיור של חטיבה 500, המטרה שלנו הייתה להכניס כל בוקר את פלוגת הטנקים לעמדות אש. מדי פעם היינו נזעקים לחלץ נפגעים מתוך הטנק הבוער. אלו היו מחזות קשים למראה, שבו נאלצנו להוציא חיילים מתוך הטנקים ללא חלקי גוף. היו מקרים שבו נזעקנו לטנק בוער שבו חיילים זעקו לעזרה אך לא יכולנו להגיע עקב התפוצצות של התחמושת שהייתה בטנק. המלחמה הייתה בתחילתה בבלימת המצרים שחצו את קו בר לב ואנו התמקמנו באזור שנקרא ציר עכביש וטרטור, אלו היו הצירים שבהם היינו מובילים את הטנקים לעמדות אש. זה היה למעשה תפקידנו כל בוקר החל משעה חמש ועד שעות הערב המאוחרות. את קרב הבלימה ניהלנו מעמדת חולשה, עקב כמות החיילים המעטים שנשארנו איתה בגלל האבדות הגדולות שהיו לנו.

לאחר כשבועיים ביוזמת אריק שרון החלה התנהלות של זירה קשה והיא צליחת התעלה אל הצד המצרי. למקום הזה קראו ראש גשר שבו הכוחות שלנו נעו אל הצד השני. באותה עת המצרים הפגיזו את כוחותינו באש חזקה כולל מטוסים שצללו לעברינו. המעבר אל הצד השני היה קשה מאוד והייתה לחימה קשה עם אבדות גדולות. לאחר שחצינו את התעלה תפקידנו היה לפתוח צירי תנועה לכוחות הכבדים. לאחר מספר ימים הצלחנו לכתר את הארמיה השלישית של המצרים ובכך למעשה הסתיימה הלחימה.

הזוית האישית

הנכד סער: אני וסבא מאוד נהנינו לעבוד ביחד ועבדנו בשיתוף פעולה. אני מאחל לסבא שלי בריאות ואושר.

מילון

חנווני
בעל מכולת

שׁוּשׁ
שׁוּשׁ, הקרוי גם שׂוּשׂ, במבליק, לקריץ, ליקריש, ליקריץ', ליקוריש או רגליס, הוא ממתק שמכינים מתמצית שורשי הצמח שׁוּשׁ קרח (ששמו "לקריץ" בגרמנית או "ליקוריש" באנגלית), ובדרך כלל גם משמן או תמצית אניס. מקורו של הממתק במנהג ללעוס את השורש המתוק של הצמח. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”התגייסתי לסיירת "שקד" שזו הייתה אחת היחידות המובחרות בצה"ל“