מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של סבא אלכס סיון

אני עם סבתא קטי וסבא אלכס
סבא וסבתא בחתונה
אולי קצת מוקדם מידי לסכם, אבל...

נולדתי בעיר הבירה של רומניה בוקרשט בשנת 1946 וגרנו עם הוריי, אוסקר ואלזה ואחותי, דינה, בבית סבא וסבתא, משה ודינה, בשכונה בה רוב הילדים לא היו יהודים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מסורתיים ועמידים יחסית מפני שלסבא שלי היה מפעל גדול ליצור מרכבות וכרכרות (בזמנים ההם כמעט ולא היו מכוניות). בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני לידתי, המשפחה סבלה מרדיפות ופוגרומים שבוצעו על ידי הרומנים.

בשנת 1961, לאחר בקשות רבות של הוריי (שסורבו מספר פעמים), הממשלה הרשתה לנו לצאת את רומניה אבל לא לנסוע ישירות לארץ ישראל. נסענו קודם לצרפת בה שהינו מספר חודשים אצל אחות אמי ורק בסוף השנה הגענו לארץ.

לאחר שנה בקיבוץ יקום וסיום התיכון, התגייסתי לחיל האוויר בו התחלתי קריירה צבאית בטייסות מסוקים, שנמשכה עשרים ואחת שנים.

במסגרת השירות טסתי על כמה סוגי מסוקים וביצעתי שירות מאוד מגוון ומעניין ביותר כמו חילוץ פצועים מתאונות, שדה קרב ואניות, הטסת כוחות בתרגילים ומלחמות, הטסת ציוד, הטסת אנשים חשובים מאוד כמו ראשי ממשלות, קצינים גבוהים ואורחים מחו"ל (בין המוכרים ביותר: לוי אשכול, גולדה מאיר, דוד בן גוריון, זלמן שזר, אפרים קציר, עזר ויצמן, יצחק רבין, משה דיין, שמעון פרס, דוד אלעזר, חיים בר לב, אריק שרון, נשיא צרפת פרנסוה מיטראן, שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר  וכו'…).

השתתפתי בכמה מלחמות: ששת הימים, מלחמות ההתשה, יום הכיפורים, שלום הגליל ומלחמת לבנון השנייה.

בזמן מלחמת ששת הימים, ביום הראשון, לקחתי חלק פעיל בקרבות מתחם אום כטף בסיני. המתחם היה הר מבוצר ביותר עם תותחים שחסמו את אחד הצעירים המרכזים בכניסה לחצי האי סיני. התותחים הסבו הרבה נזק לכוחות השריון שניסו לפרוץ לסיני. בחציו הראשון של הלילה הטסנו כוח צנחנים שכבש את המתחם ובחציו השני, פינינו לבתי חולים את אלו מהם שנפצעו.

למחרת הטסנו כוח צנחנים שהשתלט על שדה התעופה וחלקו העליון של מרחב שרם אל שייך, על האיים טירן וסנפיר ועל המייצרים. בקרבות לכיבוש רמת הגולן והחרמון, הובלתי מאות לוחמים ופיניתי עשרות פצועים, חלקם ישר מתוך האש.

במלחמת "יום הכיפורים" לחמתי בסיני, בקרבות על תעלת סואץ, בחווה הסינית, ברמת הגולן והחרמון. הובלנו כוחות וציוד ופינינו עשרות פצועים מאזורי הלחימה תוך כדי הפגזות כבדות והתחמקות מטילים. באחת הטיסות מעבר לתעלת סואץ הותקפנו על ידי שישה מטוסי מיג מצריים והתפתח בינינו קרב אוויר מלווה יריות, בגובה נמוך מאוד. בסופו של האירוע המפחיד הזה הצלחנו לצאת בשלום והשלמנו את המשימה המקורית.

השתתפתי גם במספר רב של מרדפים באזור הערבה, ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן ובאזור השומרון, בהיתקלויות עם מחבלים בארץ, בלבנון ובירדן. כמו כן לקחתי חלק בהרבה מבצעים מיוחדים מעבר לגבולות ישראל.

בין המלחמות, בין הפעולות המפורסמות בהן השתתפתי היו: פינוי ילדים הרוגים ופצועים מהאוטובוס שהותקף על ידי מחבלים באביבים שעל גבול הלבנון, הטסת הכוח שהשתלט על אוטובוס המחבלים בקו 300, חילוץ נפגעים מהתקפת המחבלים במעלות ועוד.

בשנים האחרונות של השירות, בנוסף לטיסות, הייתי אחראי על ההדרכה הטכנית של חיל האוויר בתחום המסוקים.

סבא בצבא

 

לאחר הפרישה לגמלאות, הוצע לי תפקיד אזרחי מעניין ומאתגר לא פחות ויצאתי לשליחות לחו"ל מטעם ה"ג'וינט". ה"ג'וינט" הוא ארגון יהודי אמריקאי האוסף כספים מיהודים עמידים בארה"ב ומסייע ליהודים נזקקים בכל העולם כולל בישראל. במשך חמש עשרה שנים שימשתי בתפקיד מנכ"ל הפדרציה של כל הקהילות היהודיות ברומניה וכך נוצר סגירת מעגל נוסף: הייתה לי הזכות לשרת את עמי במקום בו נולדתי.

במסגרת התפקיד, קישרתי בין ארגון ה"ג'וינט" לבין היהודים המקומיים והעברנו סיוע רפואי, דתי וחומרי (ביגוד, תרופות ומזון) לנזקקי הקהילות וכל זה בחינם.

הפרויקטים החשובים שלנו כללו חלוקת מזון (גם לאנשים שלא מסוגלים לצאת מביתם), טיפול רפואי שוטף, ניתוחי עיניים לסובלים ממחלת הקטרקט והגלאוקומה, חלוקת בגדים ולא פחות חשוב מכך, טיפוליי שיניים על מנת שהיהודים הנצרכים יוכלו לאכול את האוכל שקיבלו.

במקביל לחיי המקצועיים ולמרות שנעדרתי מהבית הרבה זמן, מסתבר שהיו לי גם חיי משפחה מאושרים עם זוגתי האהובה קטי. הולדנו שתי בנות (גל ועירית) שבירכו אותנו בשישה נכדים: עידו, עדי, ייהלי, אורי, יעל ועמרי.

את אשתי הכרתי בשנת 1962. גם היא הייתה עולה חדשה מטרנסילבניה (רומניה) ונפגשנו במסיבה בחולון.

קטי היא בת יחידה להורים שעברו את השואה. לפני המלחמה הוריה היו נשואים לבני זוג אחרים ולאביה היו שני ילדים (רובי וג'יורי)  שנספו במחנות ההשמדה ביחד עם כל בני המשפחה (סבים, סבתות, אמא, אחים, דודים ודודות).

אשתי ואני היינו חברים שש שנים ונישאנו בשתיים עשרה ליוני 1968, בדיוק שנה מסיום מלחמת ששת הימים.

סבא וסבתא בצעירותם

 

סיפורה של סבתא קטי

אני ילידת 1947 ועליתי לארץ בתחילת שנת 1962. נולדתי להורים ניצולי שואה (פאול ואדית) ששוחררו ממחנות הריכוז וההשמדה:

אמי ממחנה דכאו שליד העיר מינכן שבגרמניה ואבי לאחר תקופה באושוויץ הועבר למחנה מטהאוזן בו עבד בעבודת כפייה במפעל ליצור מטוסים.

לאחר שחרורם מהמחנות חזרו לעיר הולדתם (אורדאה שברומניה). אבי הוא ניצול יחיד מכל משפחתו ואמי איבדה את כל משפחתה חוץ מאח אחד, פישטה.

לאחר כשנה אחרי שנפגשו, הוריי התחתנו.

סבתא ואימא שלה

סבתא ואבא שלה

 

אני נולדתי וגדלתי בין ילדים שכולם היו בנים לניצולי שואה. מכיוון שכמעט ולא היו לאף אחד סבים וסבתות, דודים ודודות, הניצולים "הרכיבו" סוג של משפחות מלאכותיות. המשפחה שלי כללה חמישה זוגות הורים להם נולדו עשרה ילדים. לכולנו היה רק סבא אחד ששרד את השואה. השאיפה של כולנו הייתה לעלות למדינת ישראל החדשה, דבר שהתגשם רק ב- 1962.

לאחר כמה חודשים, במסגרת "עליית הנוער" עברתי לקיבוץ גבעת השלושה, שם במשך שנה למדתי עברית.

אחרי הקיבוץ חזרתי לחולון שם הוריי קנו דירה קטנה וסיימתי את לימודי בתיכון "קוגל".

התגייסתי לצה"ל ושירתי במעבדת הצילום של משרד הביטחון.

בשנת 1968 התחתנתי עם אלכס ומשם סיפורינו מתחברים.

כעת, עם הפנים לעתיד, עם חיוך גדול ועם אופטימיות, לא נותר לנו אלא לצפות לבוא הנינים…

 

הזוית האישית

סבא וסבתא: נהנינו מאוד מזמן האיכות שבילינו בשש עיניים עם נכדתנו ואנו מקווים שהסיפורים שלנו הועילו להעשרת הידע שלה (ובעתיד גם לילדיה) על משפחתנו.

יעל: היה לי כיף גדול לשהות ביחידות עם סבא וסבתא שלי וללמוד מהם דברים חדשים ומעניינים. אני מקווה שהם ממש נהנו מתכנית הקשר הרב דורי כמו שאני נהניתי!!!

מילון

ג'וינט (AJDC)
ארגון יהודי אמריקאי לתמיכה ביהודים נזקקים בכל העולם

ציטוטים

”עם הפנים לעתיד, עם חיוך גדול ועם אופטימיות, לא נותר לנו אלה לצפות לבוא הנינים“