מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של יהודה קובלינסקי

סבא וסבתא מטיילים בחו"ל
סבא ביום חתונתו
מסלול חייו של סבי, יהודה קובלינסקי

שמי יהודה קובלינסקי, נולדתי בשנת 1944 בראשון לציון להוריי אסתר ויעקב, שניהם נולדו בפולין ובשנות השלושים עלו לארץ. צעירי העיירה טיקוצ'ין שממנה אבי עלה לארץ השתייכו ברובם לתנועת השומר הצעיר. אבי קיבל רישיון עלייה לארץ באמצעות השומר הצעיר, שיחד עם צעירים נוספים מהעיירה, עם עלייתם ארצה בשנת 1932 – שוכנו בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. אמי עלתה מהעיירה ויסוקי מזובייצק בשנת 1935 באמצעות נישואים פיקטיבים עם בן דודה מישראל, שבא במיוחד לפולין כדי להעלות אותה לארץ.

בראשון לציון למדתי בבית ספר חביב שהוא בית הספר העברי הראשון בארץ. בשנת 1953 (בהיותי בן 7) עברנו דירה מראשון לציון לרמת גן. ברמת גן אבי בנה בניין בן שני קומות, כאשר בקומה הראשונה הייתה המאפיה שלנו ובקומה השנייה דירת מגורים של משפחתי (הוריי אני ואחי). כל בני משפחתי (גם אמי וגם אחי) היו מעורבים במאפייה, גם ביצור המאפים וגם בחלוקת הלחם לחנויות.

בשנת 1957 עברתי ללמוד בתיכון אהל שם ברמת גן, שם למדתי במגמה מתמטית פיזיקלית ובסיום התיכון בשנת 1961 התגייסתי לצה"ל. בצה"ל סיימתי קורס מכי"ם (מפקדי כיתות) ושירתי כסמל במחלקת טירונים של חיל האוויר. אחרי שחרורי מהצבא התחלתי את לימודיי באוניברסיטה (שלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב) וסיימתי בחוגים כלכלה וסטטיסטיקה.

סבי במלחמת ששת הימים

בתקופת לימודי באוניברסיטה, בשנת 1967, השתתפתי במלחמת ששת הימים כחייל מילואים בתפקיד של מפקד זחל"ם (זחל משוריין). בתקופת ההמתנה לפני שהמלחמה התחילה, מיקמו אותנו בנחל פארן (מחשש שהמצרים יפלשו לנחל פארן במגמה לחתוך את הארץ ולנתק את אילת מישראל). לאחר כשלושה שבועות כשפרצה המלחמה דהרנו לכיוון סיני, כבשנו את כונתילה ולאחר מכן את נאחל. המלחמה התנהלה במקביל גם נגד סוריה וירדן. לאחר כיבוש נאחל העבירו את כל הכוח שלנו עם הכלים אל עטרות (ליד ירושלים) ושם הבטחנו את שדה התעופה.

במלחמת ששת הימים

בשנת 1966 אבי נפטר (בגיל 56) ממחלת סרטן. אני החלפתי את אבי בעבודה במאפייה במקביל ללימודים באוניברסיטה שאותה סיימתי בשנת 1968.  בשנת 1969 נישאתי לאשתי טובה וקנינו דירה בגבעתיים. בשנת 1971 נולדה בתי הבכורה טל (אמו של איל). בשנת 1972 מכרנו את המאפייה ועברתי לעבוד בבנק הפועלים בתור כלכלן במחלקת אשראי בהנה"ר. בשנת 1974 נולדה בתנו השנייה קרן ובשנת 1979  נולד בני הקטן סער. בשנת 1973 השתתפתי במלחמת יום הכיפורים. במלחמה גייסו אותנו אחרי שהמצרים הפתיעו אותנו וכבשו את התעלה. מיקמו אותנו במעברי הג`י -די כדי למנוע את התקדמות המצרים מהתעלה לכיוון פנים סיני. במלחמה זו הייתי מגויס חמישה חודשים מאוקטובר 1973 עד פברואר 1974

בשנת 1984 העתקנו את מקום מגורינו מגבעתיים להרצליה. בהרצליה שלושת הילדים סיימו את לימודיהם בעממי ותיכון ולאחר מכן בשירות הצבאי ובלימודים אקדמיים. בשנת 2003 פרשתי פרישה מוקדמת מבנק הפועלים ויצאתי לגמלאות. אשתי טובה יצאה במקביל לגמלאות (ממשרד החינוך) ומאז אנו מעבירים את זמננו בהשתתפות בהרצאות, טיולים בארץ ובחו"ל וכן התעסקות עם תשעה נכדים.

זכרונות ילדות

בתקופת בית הספר העממי החברים הטובים שלי היו גדעון רייספלד ז"ל, רפי פיש, דויד ברנבוים ואחרים. משחקי הילדות היו בעיקר כדורגל, סטנגה, פינג פונג, ג'ולות, סימני דרך, שוטרים וגנבים, שחמט, משחקי קופסה (קלפים) וטיולי אופניים. בבית ספר התיכון היינו מקבלים המון שיעורי בית והייתה משמעת מאוד חזקה. הייתה לנו תלבושת אחידה (מכנסים וחולצה חאקי, או חולצה לבנה , כובע מצחייה עם עם כיסוי עורף וסמל בית הספר רקום, וכן גם סמל בית ספר ממתכת על צווארון החולצה). למורים לא היינו קוראים בשמות אלא "המורה" וכאשר המורה היה נכנס/ת לכיתה כל התלמידים היו צריכים לקום. בזמן התיכון הייתה לנו פעילות בגדנ"ע שבה עשינו שיעורי שדאות, מתקנים כמו טיפוס על חבל, קפיצה על יריעה, הליכת זיקית, הקמת מאהלים, מסעות בטבע וטיולים (כמו מסע מים התיכון לים הכינרת, או מסע מקיבוץ נען לירושלים או השתתפות בצעדת ארבעת הימים). בכיתה י במסגרת גדנ"ע יצאנו למחנה ג'ליל (היום גלילות) למסגרת של עשרה ימי אימונים. בכיתה י"א יצאנו לשירות לאומי בקיבוץ מחניים שבו שובצנו בעבודת פלחה. המורה בתיכון שהכי אהבתי היה חיים אבירי המורה למתמטיקה שהטביע בנו אהבה למקצוע ובאותה תקופה ספרי המתמטיקה שחיבר היו מוכרים לרב התלמידים בארץ.

זכרונות החל משנות העשרים

התקופה שלאחר תום השירות הצבאי (פברואר 1964) עד למועד תחילת שנת הלימודים האקדמיים הייתה מוקדשת לבילויים עם החברים, המון טיולים בארץ, מסיבות סלוניות ופיקניקים. בשנות ה-60 היו מעט מאוד מכוניות פרטיות. בין חברי אני הייתי כמעט היחיד שהייתה לו מכונית (של אבי) וזה איפשר לנו לנסוע למסיבות בערים אחרות מרמת גן, כמו תל אביב, ראשון לציון, נתניה, וכו'. בשבתות החברים הקרובים היו באים אלי בשמחה והיינו נוסעים לים בטנטורה, או לסידני עלי (בהרצליה) או נבי רובין בראשון לציון.

במקביל לכל הכיופים עזרתי המון בעסק של אבי (מאפיית לחם שהייתה ממוקמת מתחת למקום מגוריי). כל העבודות לעשיית לחמים, לחמניות וחלות ולפעמים גם בחלוקת לחמים לחנויות. בסוף אותה שנה – ספטמבר שנת 1964, נגמרה ה'קייטנה' והתחילו הלימודים האקדמיים באוניברסיטה (כלכלה וסטטיסטיקה). בשנת הלימודים השלישית אבי נפטר ממחלה. מיד אחר כך מילאתי את תפקידו במאפייה וזאת במקביל ללימודי השנה האחרונה באוניברסיטה. בשנת 1968 גמרתי בהצלחה אתה הלימודים ועקב אילוצים כלכליים המשכתי לעבוד במאפייה עד שנת 1972. בשנה זו מכרנו את המאפייה ועברתי לעבוד בבנק פועלים עבודה שנמשכה מעל שלושים שנה.

אירוע משמעותי במהלך החיים

לכל אחד במהלך חייו יש המון חוויות משמעותיות שמשאירות חותם ונשארות בתודעה לתמיד כמו בר- מצווה, סיום תיכון, גיוס לצבא, נישואין, לידת כל אחד מהילדים, נישואי הילדים ולידת נכדים. חוויות אלו בדרך כלל משותפות לכולם, אבל לי יש חוויה ייחודית בלתי נשכחת שאנסה כאן לתאר.

הורי עלו לארץ מפולין: אבא יעקב בשנת 1932 ואימא אסתר בשנת 1935, כעשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. במלחמה כל בני משפחתם שנשארו בעיירות בהן גרו – הושמדו. בעיירה טיקוצ'ין שממנה אבי הגיע, בתאריך 25.8.1941 כל קהילת העיירה (כ-2100 יהודים) כונסו בכיכר השוק שבמרכז העיירה והובלו במשאיות ליער לופוחובה שממול לעיירה, שם נורו והושלכו לשלושה בורות גדולים שנחפרו מראש.

בתאריך 5.9.2016, במלאות 75 שנה להשמדת הקהילה, התכנסו רוב הצאצאים של יהודי טיקוצ'ין מכל העולם (ישראל, אירופה, אמריקה ואוסטרליה) וערכנו ביער ליד בורות הקבורה טקס זיכרון המוני לנספי הקהילה. הטקס היה משולב עם כ-120 חיילי צה"ל שהשתלבו בטקס (עדים במדים). באותה הזדמנות ערכנו סיור בעיירה שנשארה על תילה ובקרנו בבית שבו אבי נולד והתגורר עם בני משפחתו, בבית הכנסת שמול הבית (שנבנה ב- 1642) שבו אבי עבר את טקסי הברית מילה, בר מצווה וראינו את כל המקומות שאבי בחייו סיפר עליהם ותיאר אותם כולל את נהר הנרווה שזרם בעיירה, ובו הם שחו וקפצו למימיו מגשר שהתנשא מעליו.

במסגרת אותו ביקור בפולין נסענו גם לעיירה ויסוקה- מזובייצק שממנה אמי עלתה לארץ . עיירה זו במלחמה נמחקה כליל ובמקומה נבנו בניינים גדולים וחדשים. הזיכרון היחיד שנשאר מהעיירה הוא בית הקברות היהודי עם שרידי מצבות מועטים ושהכתוביות בעברית עליהם כמעט ונמחקו.

שרידי המצבות מבית הקברות היהודי

הזוית האישית

איל: היה לי מאד כיף לעבוד עם סבא, אני למדתי המון ממנו ועל הסיפור שלו ואני חושב שזאת הייתה חוויה מעניינת ומרגשת.

סבא יהודה: תכנית הקשר הרב דורי שלי עם איל נכדי חשף בפניו המון פרטים היסטוריים ומשפחתיים שאף פעם לא הובאו לידיעתו. בסיפור שלי לאיל פרטתי אירוע משמעותי במהלך חיי, וזה היה ביקור בעיירות הולדתם של אבי ואמי, והבנת חלק מהסיפורים המעטים שהורי סיפרו על ילדותם. אם בבוא העת איל ירצה לדעת, לעקוב ולשחזר את ההיסטוריה המשפחתית שלו, העלאת זיכרונותיי תאפשר לו בקלות לדעת את כל הנתונים.

מילון

יריעה
פיסת בד ארוכה וגדולה

חיים אבירי
חיים אבירי (1920 - ינואר 2013) היה מורה למתמטיקה ומחבר ספרי לימוד בתחום זה. חיים אבירי קיבל תואר שני מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיו החל לעבוד בהוראת מתמטיקה בבתי ספר תיכוניים ובפרט "אהל שם" ברמת גן. אבירי מוכר בעיקר בשל ספרי הוראת המתמטיקה שכתב במשך עשרות שנים, ומאות אלפי תלמידי תיכון נעזרו בהם בלימודיהם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו ! השקעה בנכדים , תרחיב את דעתם ומורשתם “