מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קוראים גד שחורי, אבל כולם קוראים לו גדי, הוא נולד ב- 21/11/1949 בבית חולים בעפולה.

לאבא שלו קראו ברוך, לאימו גניה, שניהם ניצולי שואה מפולין שבזמן השואה היו פרטיזנים ולחמו נגד הנאצים. לאחר המלחמה הם נפגשו והתחתנו. ב- 1945 נולדה להם ילדה בכורה העונה לשם פנינה, לאחר שנתיים, ב-1947 הם עלו לארץ ישראל, וב- 1949 סבא שלי נולד.

עד שהוא היה בן – 4 הם גרו בכפר ברוך, הם עברו לשנה לעפולה, ומאז ועד היום הוא גר בחיפה. בילדותו הוא אהב חיות, לטייל, לקרוא ספרים, לשחק עם חברים בשכונה וללכת לבית הספר, מכיתה ה' הוא היה פעיל והדריך בתנועת נוער. הילדות שלו הייתה טובה והוא מאוד אהב אותה. הוא שימר את אהבת החיות ועד היום אחד התחביבים הגדולים שלו הוא צפרות. הוא עדיין אוהב לטייל בטבע ומאוד אוהב לקרוא ספרות יפה. החלום שלו היה להיות סופר אך זה נשאר בגדר חלום.

בילדותו חגגו ימי הולדת בצורה כזאת שהיו מזמינים את הכיתה הביתה, מכינים כיבוד ומשחקים משחקי חברה בהתאם לגיל.

את החגים חגגו במסגרת משפחתית, אכלנו מאכלי חג ושרנו שירים מסורתיים. בחנוכה, כמובן, הם הדליקו נרות וסבתא גניה, אמא שלו הצטיינה בהכנת לביבות וסופגניות, בילדותו לא קנו סופגניות, הכינו לבד. את פורים חגגו בבית הספר ובתנועת הנוער, וב- ט"ו בשבט נטעו עצים.

כל שבת בבוקר אבא שלו (ברוך) היה מכין להם לביבות מקמח ולבן, היו אוכלים את הלביבות חמות וטריות עם גבינה מעורבבת עם שמנת – וזה היה "מעדן של בוקר שבת".  זה היה מאכל שאבא שלו אכל בילדותו בדרום פולין, שהיום זה צפון אוקראינה.

במהלך שירותו בצבא הוא השתתף במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה, בנוסף לכך הוא גם קיבל צל"ש כאות גבורה על תפקוד מלא בזמן קרב אש מטווח קרוב כשהוא פצוע.

במקביל ללימודיו באוניברסיטה לסטטיסטיקה וכלכלה הוא עבד כמאבטח בבנק.  לאחר סיום הלימודים הוא עבד ככלכלן בחברת חשמל במשך- 8 שנים, לאחר מכן הוא עבר לעבוד בתעשייה כמנהל כספים ואחר כך כמנכ"ל, ומגיל 48-66 הוא עבד כיועץ עסקי.

סיפור הגבורה שבגללו קיבל סבי צל"ש (ציון לשבח)

ב-2 ביולי 1968, בעוד מארב לילי רגיל, לאחר שגד שחורי וכוחו המתינו שעות ארוכות, בשעה אחת בערך גד קיבל דיווח מהמוצב שנשמעה תנועה חשודה ושהוא מתבקש לבדוק את זה. הוא בדק, ולא נמצא דבר, אך הוא וכוחו המשיכו לתצפת.

בשעה אחת ורבע בדיוק , מאיר, חייל אחר, קרא לו בטענה שראה דמויות יורדות בצלע ההר. כעבור כמה רגעים גם הוא קלט אותם. כשסובב את ראשו למארב הוא גילה שכולם כבר מוכנים לירי. עם נשק מוכן ביד, נותן לדמויות להתקדם לעברו, הוא וכל הכוח מכוונים את נשקיהם עם אצבע על ההדק, מחכים לפקודת "אש". הם גילו שקבוצת המחבלים מונה כ-12 איש, כשמחבלים הגיעו לנקודה המושלמת לירי לחץ גד על ההדק וצעק: "אש!"  בדקות הקרובות נערך קרב אש מטווח קרוב ביותר,

"הרגשתי שאני עף אחורה ומקבל מכה עצומה בבטן", מספר גד על פציעתו, למעשה, מלבד לוחם אחד, כל הכוח, כולל גד נפצע. מדי פעם נשמעו צעקות "גדי, נפצעתי", כשגד שם לב שרק חייל אחד בריא וממשיך ללחום לידו, הוא הורה לו כיצד לפעול בקרב. גד ועוד כמה חיילים פצועים המשיכו לירות.

בינתיים, גד מדמם ומרגיש שהוא לא יכול לזוז, הוא אמר לרמי, החייל הבריא שבמידה ויפסיק להגיב, שייקח פיקוד. פתאום עבר בינו לבין רמי רימון ונעצר מטר מאחוריהם. הוא צעק: "רמי, רימון!", אך כבר לא היה יכול לזוז. הוא חשב שזה הסוף, הוא ספר בלב באטיות, אחת… שתיים… שלוש… ארבע… אבל הרימון לא התפוצץ! כתגובה על הרימון החל הכוח במכת אש חזקה. הפצועים החלו לחבוש עצמם, והמגע עם המחבלים נותק. למחרת בבוקר הגיע רכב חילוץ למקום. הפצועים וביניהם גד פונו.

כחודשים ספורים לאחר מכן גד שחורי קיבל צל"ש על כך ש: "למרות פציעתו המשיך להפעיל את נשקו, לפקד על הכוח ולדאוג לטיפול בפצועים, תוך גילוי אומץ לב ותושייה", אמר אלוף פיקוד הצפון.

הזוית האישית

מתעד: נהניתי לדעת יותר על סבא גדי והתעניינתי לשמוע את סיפורו המותח והמרתק. מספר: שמחתי לספר ליותם את הסיפור שלי ולהיזכר בו.