מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של אסיר ציון יוצא אתיופיה גרמי מלקאי

גרמי מלקאי (ירמיהו מהרט) שימש כיושב ראש המועצה בכפרו באתיופיה

גרמי מלקאי (ירמיהו מהרט) שימש כיושב ראש המועצה בכפרו באתיופיה. בשנת 1979 גרמי החליט לצאת לסודן כדי לאמת את השמועות בדבר האפשרות לעלות לישראל דרך מדינה זו. הוא חזר לאתיופיה ועזב עם משפחתו במטרה לעלות ארצה. משהגיע לסודן בשנית, התבקש על ידי שליחי המוסד לפעול להעלאת יהודים. הוא נתפס, נכלא במשך שישה חודשים ועלה לישראל בשנת 1981.

גרמי מספר:

"שמי מהרי גרמי מלקאי מהרט, נולדתי באזור גונדר, במחוז גונדר באזור וולקאית בשכונת "בית ישראל". מצד אבא שלי קוראים לי מהרי, מצד אימא שלי קוראים לי גרמי.

בתור מתורגמן אני עוזר לשופט, לעורך דין, לתובע בתרגום. בשנת 1989 קיבלתי דיור קבע בקריית גת. אחרי שקיבלתי את הדיור קבע, הלכתי לירושלים, למדתי יהדות שנתיים. למדנו על הקמת מדינה, היסטוריה ויהדות. אחרי שסיימתי את הלימודים בירושלים חזרתי לקריית גת.

לפני הרבה שנים נציגים שלנו ניסו בכמה דרכים להגיע לישראל ולא הצליחו, בשנת 1974, היוזם הראשון היה ברוך טגניה והוא ידע והיכיר את הדרך לסודן. הייתה לו חווה בגבול והוא יודע את הדרך. הוא אמר להם שאפשר לצאת עכשיו, כי זה היה בחשאי, בסוד. ירדנו, התערבנו עם הנוצרים, עם הפליטים. בשנת 1982 לא לקחו אף ישראלי מפה. ירדו המון אתיופים עברים שלנו, סטודנטים, דוברי אנגלית, מאתיופיה לסודן. התחילו לעבוד איתם. אחרי זה העלו את האנשים שלנו, בעזרת הסטודנטים האלה. יש הרבה פעילים בתוך סודן, אני הראשון שהייתי פעיל בסודן. נאסרתי בשנת 1980 השתחררתי בשנת 1981.

בשנת 1984, אני חושב, מתו המון אנשים במחנה הפליטים בסודן, זה מקום מזוהם, חם, לא כמו באתיופיה. אתיופיה ירוקה, יש בה נהרות, יש אוויר נקי. האנשים שירדו ממקום גבוה וקריר ליובש וחום – במסע רגלי רבים מתו בדרך, גם בתוך מחנה הפליטים מתו אנשים. אחרי שמתו הרבה אנשים התחילו להעלות את אלא ששרדו. עד שנת 1986, אני חושב, אחרי זה הפסיקו דרך סודן.

האנדרטה הזאת היא לזכר הנספים בסודן. בכל שנה יש יום השנה לזכר של הנספים. ישם אנדרטה גם בירושלים וגם פה יש.

אתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שניספו בדרכם לישראל

האנשים שמאוד עזרו לנו, באותם הימים בסודן היו פרדה (אקלום), וובא גדמו, אדיסו מסלה. וובא עזר הרבה לפרדה. הוא זה שהעלה את אימא שלי ואת שאר בני משפחתי".

גרמי מספר על המעצר והחיים בכלא

"קודם כל, עצרו את החבר שלי. אחרי שעצרו אותו, אחרי חודש וחצי גם אני נעצרתי. אז, כשהבנו שעלו עלינו, פרדה חזר לישראל ואני נכנסתי לכלא. הכי קשה, כמו שאמרתי קודם, הייתי חודש ימים במאסר בעיירה בגדריף. לפני שהעבירו אותי לעיר הבירה. היה קשה. אין לך איפה לישון, כל לילה מביאים שיכורים, אנשים משוגעים. המקום היה צר. חודש ימים. זה היה קשה. קשה לתאר מה שעברתי. אין אוכל. אין כלום. אם אין לך משפחה שתביא לך אוכל, אתה יכול להישאר שבוע ימים בלי אוכל במעצר.

לי היה את הדוד שלי שטיפל בי. בן של דוד שלי היה מביא לי אוכל. בגדריף נתנו לו אלף ביר, שייתן שוחד למשטרה, כדי שישחררו אותי. הוא טיפל… באמת שהוא ביקש, ראיתי אותו, הוא בא לבקר אותי בכלא. היה מגיע נציג מטעם האתיופים, נוצרי, לבקר אותי ואז היו לוקחים אותי לחקירה.  כל פעם שהוא היגיע לבקר אותי, לוקחו אותי לחקירה. אבל לא הצליח להוציא אותי. כל זמן המעצר לא חשבתי על עצמי, דאגתי רק לאימא שלי כי היא תמיד הייתה בוכה בגללי, גרמתי לה לסבל וזה מה שכאב לי. גבר יכול להתמודד עם כל דבר. אתה צריך להיות חזק.

אחרי שהגעתי לארץ, כאילו שכחתי הכל, אבל כשפגשתי את אמא, כמעט בכיתי, התרגשתי. יש לי תמונות. תמונה של הבת שלי כשקיבלה תואר, היא עורכת דין ואני מאוד גאה בה…."

התלמידות שביט אייזגי וספיר מור מקשיבות ומתעדות את סיפורו של גרמי

גרמי משתף את התלמידות בסיפורים מאלבום התמונות

זאת האחות הגדולה. זאת אימא שלי

תמונה  זו צולמה כשהייתי במילואים. עשיתי מילואים עשר שנים, משנת 1985 – 1995 

לסיפורו המלא של גרמי, המתועד בסרט:

סיפורו של אסיר ציון יוצא אתיופיה גרמי מלקאי (ירמיהו מהרט) בהפקת חניכי פרויקט 'אברה', באר שבע 2011: תכנית חברתית המפגישה אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה עם בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. התוכנית מאפשרת לאסירי ציון לספר את סיפורם ומעניקה לנוער את הזכות ליטול חלק בהפקת סרטים אודות פעילותם. בימוי ועריכה: דוד גברו. עמותת עצו"מ.

 

כל היהודים באתיופיה ממש היינו זקוקים לעלייה. היה לנו חזון ממש על הארץ, חשבנו שבירושלים הכל צנוע, הכל קדוש. הבחורות הולכות לבושות, הכל כשר. מצאנו אותה להפך. מאז שעליתי לארץ חזרתי לבקר באתיופיה, הייתי שם כ – 20 פעמים. לא הייתה לי עבודה קבועה, בכל עבודה אחרי שנה, או אחרי 9 חודשים, פיטרו אותי ואז הייתי נוסע לאתיופיה. אני יוצא לאתיופיה כל שנה. בשנתיים האחרונות לא יצאתי.

הזוית האישית

ג'רמי: המדינה שלנו באמת צמחה, גדלה והתפתחה. ממש הפריחו אותה במוח – היהודים. בנו אותה, ממש יפה, אני גאה. מבחינת היהדות, יש המון דברים באמת לא טובים, שלא צריכים להיות בירושלים. התקווה שלנו הייתה שהילדים שלנו יתקדמו. זו התקווה שלנו. חלק קטן התגשם, אבל בגדול, עוד לא. יש כמה צעירים ששותים, משתוללים, ממש כואב לי…. כואב לי לראות את  אותם הצעירים שזרוקים.

המסר שלי לכם, הצעירים, תדאגו לחברים שלכם, שיחזרו למסלולם וילמדו. אנחנו, ההורים, נשמח. כמו שאמרתי לכם קודם, אני גאה בבת שלי הגדולה היא עורכת דין. יש גאווה, מצד אחד ויש גם ייאוש.

ספיר מור: תעדנו את סיפורו של ג'רמי שהיה אסיר ציון באתיופיה ועזר ליהודים רבים לעלות לארץ, למרות כל הקשיים. סיפורו מביא לנו נקודת מבט שונה, מעניינת, אחרת על זיקתם של יהודים לארץ ישראל.

תלמידה הצלמת: היה שווה ומשתלם להגיע, שמחנו לשמוע את סיפורו של ג'רמי. היה לי מאוד כיף להיות הצלמת. ג'רמי הוא איש מדהים. למדתי ממנו הרבה. בן אדם עם אופי מדהים שימשיך ויעשה הרבה דברים טובים למדינה.

מילון

ברוך טגניה
ברוך טגניה (1944 - 27 בדצמבר 2010) היה פעיל מרכזי למען עליית ביתא ישראל. נולד ב-1944 בכפר ווזבה שבמחוז בגמדר שבאתיופיה וגדל אצל הוריי אמו. ב-1955 נבחר יחד עם עוד חמישה עשרה נערים על ידי יונה בוגלה והרב שמואל בארי ללמוד בכפר בתיה. זמן קצר לאחר מכאן נשלחה הקבוצה לאדיס אבבה להתארגנות ושם שהה אצל בן דודו, תדסה יעקב. כעבור חצי שנה נסעה הקבוצה לאסמרה בנסיעה שנמשכה שלושה ימים ובלוית תאמרת עמנואל. הקבוצה פגשה ברב בארי וטסה לאתונה ומשם לישראל. הקבוצה הגיעה לישראל באוקטובר 1956 ונשלחה לכפר בתיה. במהלך שהותה בכפר בתיה הקבוצה הוכשרה כדי לשמש מורים לקהילתם וזכתה למעקב של הנשיא, יצחק בן-צבי.

ציטוטים

”המסר שלי לכם, הצעירים, תדאגו לחברים שלכם, שיחזרו למסלולם וילמדו.“