מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של אחד מהעם…

סבא יעקב ועידו
סבא יעקב בילדותו
עלייה, ילדות, נערות, מלחמות ישראל והקמת בית בישראל

נולדתי בבצרה שבעירק לאבא נאג'י ולאמא נזימה ולשני אחי זמיר הבכור והסנדוויץ' משה. אני הייתי הקטן מבין אחי.

אבי נאג'י

אבי נולד למשפחת סוחרים עשירה להוריו ציון ולולו. משפחתו של סבי ציון, הייתה משפחה עשירה כל משפחתו ואחיו היגרו מעירק לצרפת ונספו בשואה. כך שסבי נשאר לבד בעיר. וכמובן שגם הוא עסק במסחר. אחיו של אבי נהרג בתאונת דרכים שבוע לפני חתונתו כך שאבי נשאר נצר אחרון ממשפחת עבודי. אבי וסבי עבדו יחד במסחר הייתה להם חנות בדים וחנות צורפים. לאחר שסבי נפטר, אבי המשיך לעבוד במסחר הייתה לו חנות בדים חנות לחלקי חילוף והוא היה בעלים של משאית. מבחינה חברתית אבי היה מקובל בקהילה והיו לו קשרים עם השלטונות ובמיוחד עם מפקד המשטרה. סבתי לולו הייתה עקרת בית אחיה יעקב חי שעל שמו אני נקרא, היה מראשי הקהילה והוא הוסמך ע"י השלטונות להיות המגשר בסכסוכים בין בני הקהילה ופסקי הדין שלו והיו מקובלים על השלטונות.

אמי נזימה

גם אמי נזימה נולדה למשפחת סוחרים עשירה. לאמי שלשה אחים גדולים ממנה ושתי אחיות גדולות ממנה. סבי ציון זילכה היה סוחר והוא הכניס את בניו לעסקיו איתו, הוא נשא לאישה את סבתי טופחה כשהייתה בגיל 12. אמי לעומת זאת נישאה לאבי בגיל מאוד מאוחר יחסית (24).

ככה חיים העשירים

אבי ואמי התחתנו ברוב פאר והדר חתונתם נמשכה שבעה ימים של משתאות (משתה ברבים) ואז אמי עברה לגור עם אבי שלו היה בית מידות (בית גדול) עם 16 חדרים וחצר פנימית. החדר הראשון ליד הכניסה, היה שייך לשלושת המשרתים שביצעו את כל עבודות הבית חוץ מבישול. הבית של אבי לא היה בית דתי אלה מסורתי. ראשון נולד אחי הבכור זמיר, שנה אחריו נולד אחי האמצעי משה ושנתיים אחריו נולדתי אני יעקב. לכל ילד הייתה אומנת יהודייה שטיפלה בו. דודי יעקב חי אח של סבתי (שעל שמו אני נקרא) היה מראשי הקהילה היהודית בבצרה והייתה לו סמכות שיפוט והוא שפט את חברי הקהילה היהודית. לכל ילד ענדו צמיד עם פעמונים מזהב שהוצמד לרגלו כדי שיוכלו לזהות איפה הוא נמצא בכל רגע. המצב בעירק בימים אלה היה מאוד גרוע ומסוכן ליהודים. היו פרעות, המוסלמים רצחו, פרעו ושדדו רכוש יהודי בכל פעם שהתגברו הפרעות היו נשלחים שלושה שוטרים חמושים לעמוד ולשמור על הבית שלנו. וזאת בזכות הקשרים המיוחדים של אבי עם מפקד המשטרה.

אני ומשפחתי בעירק

עולים עולים

לאחר קום המדינה הרשו שלטונות עירק ליהודים לעזוב את ארצם בתנאי שיוותרו על האזרחות ושישאירו בעירק את כל רכושם חוץ מבגדים וחמישים דינר. יהודים חששו שזו מזימה של השלטונות כדי לזהות את היהודים שלא נאמנים לעירק, ולהענישם. ראשונים הסכימו לעזוב את עירק יהודי בצרה העניים. אבי החליט שהוא עוזב את עירק והוא היה יהודי מספר 60 שהביע נכונות לעזוב את בצרה עירק. הוא היה בין הראשונים מהאליטה (העשירון העליון) שהסכים לתנאים שהציבו שלטונות עירק.

היהודים שעיר לעזאזל

במקביל, גם משפחתה של אמי עלתה ארצה למעט שני אחים הבכור שהיה בעל משפחה והצעיר שהיה רווק שנשארו לנהל את עסקי המשפחה. האח השלישי היגר עם משפחתו ללונדון. לימים העלילו העירקים על דודי נאג'י זילכה, אח של אמי אשמה שהיה ראש ארגון מחתרת שפעלה לטובת ישראל. הוא נתלה בכיכר העיר למצהלות ההמונים. ביחד איתו נתלו עוד עשרה יהודים באותה אשמה. והם נקראו עשרת הרוגי מלכות. את דודי השני שנשאר בעירק הבריח "המוסד" ארצה.

דודי נאג'י שנתלה בכיכר העיר

ילדות בישראל

משפחתי עלתה לישראל בשנת 1950 כשאני הייתי בגיל עשרה חודשים. אחרי שההורים השאירו את כל רכושם בעירק והורשו לקחת איתם רק חמישים דינר (כחמשת אלפים ₪) הם עלו על מטוס שנחת בקפריסין, ומשם הגיעו לישראל. בישראל הפנו אותם לשער העלייה שם גרנו באוהלים. שאלתי את אמי מה האירוע שהיה לה הכי קשה לעבור בקליטה. (האם זה שריססו אותם ב- DDT) היא סיפרה לי שהכי קשה לה היה שנתנו לה סחבה ודלי והיא הייתה צריכה לשטוף את רצפת האוהל דבר שלא חוותה כל חייה. התקיימנו מקצבה של חצי מלפפון וחצי ביצה לכל אחד ביום.

בילדותי

אבי הוציא אותנו משער העלייה לנתניה וגרנו דירה עם משפחות אחיותיו. המשפחה מנתה חמש נפשות וכולנו גרנו בחדר אחד. גרנו ברחוב שער הגיא שלאורכו התקינו את התחנה המרכזית של האוטובוסים בנתניה ממולנו היה קולנוע השרון שהיה המרכז התרבותי של העיר. בשכונה זו עברה עלינו הילדות שהייתה מדהימה. כילד הייתי חולה אסטמה. למדתי בבית ספר "איתמר" ובגיל 14 עברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בחדרה. עם סיום לימודי התיכון התגייסתי לצבא לגרעין נח"ל לקיבוץ משאבי שדה. התגייסתי לצבא עם כושר מוגבל (כ"מ) עם פרופיל 45 בהמשך השירות רציתי לשרת בנצחנים ביחד עם הגרעין שלי ולכן ביקשתי בוועדה הרפואית להעלות את הפרופיל ל-97 בוועדה ישבו שלושה רופאים שהסתכלו עלי כמו משוגע והם הסבירו לי שהם יושבים שם שלושה חודשים וכל מי שבא ביקש להוריד פרופיל, להזכירכם הימים ימי מלחמת ההתשה.

אני ואחיי בארץ

אני בבית הספר

אני במלחמת ההתשה

חיי אזרחות

למדתי באוניברסיטת תל אביב. ביולוגיה לתואר ראשון בגיל 23 התחתנתי לאשתי איילת שתחייה. נולדו לנו שלוש ילדים: עינב הבכורה כיום סמנכ"ל כספים בחברה שמפתחת מוצר חקלאי, תומר האמצעי כיום חבר בדרור ישראל (הבוגרים של הנוער העובד). דרור ישראל עוסקת בקידום החברה בישראל והדר הקטנה כיום רופאה כירורגית  בבית חולים העמק. נולדו לנו שבעה נכדים ובניהם נכדנו האהוב עידו. לימים כיהנתי במשך 10 שנים כחבר מועצה בעיר הוד השרון ומתוכם שנתיים כסגן ראש העיר.

גלגולו של חפץ – ג'ניג'יל

שם החפץ: ג'ניג'יל. ארץ יצור: עירק. שנת יצור: 1946. החפץ יוצר מזהב והוא נמצא כרגע בבעלותי. החפץ נוצר ע"י אבי ששימש את כל ילדי המשפחה. החפץ יוצר בצורת צמיד עם פעמונים שאותו היו עונדים לרגלי התינוקות. וכשהתינוקות התרחקו צלצלו העמונים והיה אפשר לזהות את מיקום הילד. החפץ עבר מאחי הגדול לאחי הבינוני ולאחר מכן אלי והוא שמור אצלי עד היום. לחפץ יש ערך סנטימנטלי כיוון שהוא מזכיר לי את משפחתי ואת צורת החיים שהייתה נהוגה בעירק.

ג'ניג'יל

 

 

הזוית האישית

עידו הנכד: היה לי כיף לבוא עם סבא למפגשים, לכתוב, ולבלות זמן איכות ביחד. לצחוק לדבר ללמוד על סבא ועל תולדות הארץ. אז תודה לסבי שנתן לי את האפשרות להשתתף בתוכנית זו.

סבא יעקב: שמחתי להגיע למפגשים עם הקבוצה. מעבר לקשר שהתחזק ביני לבין עידו, נהניתי לשמוע את הסיפורים של החברים לקבוצה.

מילון

אליטה
העשירון העליון

דינר
מטבע עירקי

ציטוטים

”"רק על עצמי לספר ידעתי,צר עולמי כעולם נמלה רב וכבד מכתפי הדלה". “