מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של סבא אליעזר במלחמת יום כיפור

סבא והנכד אורי בתכנית הקשר הרב דורי
סבא עם הצוות שלו
סבא מספר על הלחימה כמפקד טנק במלחמת יום הכיפורים

שמי אליעזר בריליאנט. נולדתי בשנת 1947 בקיבוץ שפיים. באותה שנה עדיין שלטו הבריטים בארץ ישראל, שנקראה אז פלסטינה, ולכן תעודת הלידה שלי היא באנגלית, עברית, ערבית והוצאה על ידי שלטון המנדט הבריטי.

אני כפעוט

בשנת 1965 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השיריון. במסגרת השירות, בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבה השתתפתי במסגרת חטיבה שבע בכיבוש מדבר סיני. בשנת 1968 השתחררתי מהצבא וחזרתי לקיבוץ שפיים. בשנת 1970 הכרתי את אשתי מריה ויחד יצאנו לחופשה שבמהלכה עבדתי ברצועת עזה ובסיני במטרה לאסוף כסף לטיול ארוך לאירופה. בשנת 1971 התחתנו ויצאנו לטיול של מספר חודשים לאירופה ולאחר מכן חזרנו לשפיים.

באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים והיא נושא הסיפור שלנו.

בתאריך 6.10.1973 שחל ביום כיפור, פרצה המלחמה. ביום שבת בבוקר ירדנו לים כמיטב המסורת. ירדנו סביב תשע, והתחלנו לראות מדי פעם מסוקים בשמים בקו החוף, ואי השקט שלי גדל. החלטנו לעלות יותר מוקדם מהצפוי – לקראת 12. כשעלינו מהים אמרתי: ״עוד מעט יבואו לגייס אותי, הולכת להיות מלחמה״. הדבר העיקרי שהעסיק אותי היה מי יטפל בכותנה באמצע הקטיף. הייתי אז מרכז ענף הכותנה.

הלכנו לחדר האוכל בשעה 12:00. אחרי האוכל ראיתי עוד כמה מכוניות על הכביש, ועוד כמה מסוקים, והבנתי בוודאות שתהיה מלחמה. בשלב כלשהו פתחנו את ערוץ ה-BBC  ושמענו שפרצו קרבות. עוד לפני ששמענו, כבר התארגנתי על בגדי עבודה, וסביב שעה שתיים וחצי נכנסתי לרכב העבודה עם דודי, שכן וחבר שעבד פעם בכותנה וחשבתי שלא יגייסו אותו, כדי לעשות לו חפיפה על קטיף הכותנה. בזמן שישבתי בתוך הרכב, הגיע רכב אחר לקיבוץ עם צו גיוס.

ברגע זה התחיל להיות לחץ. התחלתי להרגיש שיש בעיה, שאם פרצה מלחמה ואנו מאחרים, מה קורה שם. לי הייתה תחושה קשה של כישלון. חמיצות של הכישלון, בלי שהבנו מה קורה. אשתי הייתה מודאגת. אני לא הייתי מודאג ברמה האישית, זה לא הצליח גם בשלב זה להתחבר לי לחרדה אישית. עד שלבים מאוחרים לא היו לי מחשבות מה יקרה לי. חשבתי כל הזמן מה קורה לנו. לא לנו לגדוד או לחטיבה, אלא לנו – למדינה, שאנחנו בבעיה. אשתי הייתה היחידה שהייתה מודאגת באופן אישי.

הגענו לנתניה, כנראה שעם אותו רכב שאסף אותנו. מנתניה נסענו באוטובוס לבסיס בפילון, מעט דרומה מראש פינה, שם היה הבסיס של החטיבה. הגענו לבסיס, והיינו מראשוני המגיעים. חיילו אותנו, רשמו ונתנו לנו עוזי. עם המדים באתי מהבית (והם היו קרועים לי בישבן כל המלחמה). לא היו לנו טנקים, כי לקחו לנו אותם. נסענו עם אוטובוסים חזרה עד הבסיס שליד צומת גולני, מחנה נפתלי.

הייתה תחושת בלגאן. שיש בעיה ואי אפשר לעשות כלום. הגענו בחושך. הבסיס היה של חטיבה אחרת, ושלחו אותנו לקחת להם את הטנקים. אני זוכר את תחושת הבלגאן מתעצמת – לא היה עם מי לדבר, רוב הסגל של הבסיס לא היה שם, מחסני הזיווד היו נעולים ופרצנו אותם. בדיעבד גיליתי שבשביל להעמיס את התחמושת שלחו משאית עם מלגזות מקיבוץ מזרע, ממפעל המתכת שלהם (המג"ד יוסי עמיר שהיה ממזרע ארגן זאת). המילה הכי חזקה שאני זוכר משם זו בלגאן. היום משתמשים במילה כאוס. אפילו המג"ד נראה חסר אונים. אף אחד לא תפס פיקוד. הביאו לנו טירונים של גולני שיעזרו לנו. לקחתי פיקוד על מחלקה והנחיתי אותם כיצד לחמש את הטנקים. בשלב כלשהו נתנו הנחיה שיוצאים סביב שתיים בלילה. אמרתי למג"ד: "אין סיכוי שזה יהיה מוכן בשתיים בלילה, עזוב סיפורים, אנחנו לא מוכנים". הטנקים לא חומשו כמו שצריך. למשל, לא היו מקלעי מפקד. אחר כך כשעליתי להיות מפקד לא היה מקלע. הייתה תחושה שקורה משהו לא טוב "ושתפסו אותנו עם המכנסיים למטה". תחושת בהילות, חוסר אונים, ריחפו שמועות שהסורים פרצו ואין כוח שיעצור אותם ואנחנו לא יכולים לעזור.

למרות כל זאת התארגנה הפלוגה בהרכב חלקי, כשמונה טנקים, הצוות שלי היה בהרכבו המקורי. בין לבין ארגנתי למנחם מהקיבוץ שלי שהיה גם הוא בפלוגה אימון הסבה לשוט קל. אנחנו כבר היינו בטנקים מסוג של שוט קל, שעשו הסבה למנוע דיזל והילוכים חצי אוטומטים, ומנחם לא הכיר את זה כי הוא היה בארה"ב. עשיתי לו שיעור נהיגה, ישבתי על הכנף והדרכתי אותו בנסיעה סביב הימ"ח. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נהג בשוט קל. הסתכלנו בדאגה לכיוון צפון מזרח, אבל לא ראינו אש. לא היה פחד, רק תחושה שהעסק לא דופק.

יום ראשון 07.10.73

בין שלוש לארבע בבוקר התחלנו בנסיעה על הכביש, על הזחלים, ואז הגענו לצומת גולני. זכור לי שעמדתי ברמזור – אני לא בטוח שבאמת היה רמזור בשנת 1973. אינני זוכר אם עמדתי בהמתנה לרמזור או לתנועה שתחלוף. הדבר נחרט בראשי כתמונה ביזארית לחלוטין. לעמוד ולציית לחוקי התנועה עם טנק, לפנות בוקר בחושך מוחלט. הייתי עם ראש בחוץ, לידי נעצר אמבולנס עם כיתוב ׳שפיים׳. עשיתי לו סימנים, והוא לא הגיב לי. בדיעבד נודע לי שגייסו אמבולנסים מכל מיני קיבוצים בשביל לפנות אנשים מרמת הגולן. משם ירדנו לטבריה. עברנו ברחובות של טבריה לאורך הכנרת, כשכל האנשים יצאו לרחוב, בקריאות שמחה, זרקו עלינו סוכריות, ומחאו כפיים – ואני חשבתי "מה המטומטמים האלו כל כך שמחים – הם לא מבינים מה עומד לקרות". עלינו מטבריה צפונה, המשכנו לכיוון כפר נחום. התחיל לעלות האור על רמת הגולן, האור שלפני זריחה. שמיים מכחילים בכחול יפהפה. אמרתי לצוות: "תראו איזה יופי של שמים".

זמן קצר לאחר שחצינו את הירדן על גשר אריק קיבלנו הוראה בקשר לסגור מדפים. וזה היה שוק. לסגור מדפים זה אומר כניסה לקרב. "ליד הכנרת?!", "הסורים כבר פה?" נכנס לתודעה שהמצב נורא. המח"ט והכוח שלו לא היו איתנו, הם הגיעו מפילון, ירדו מכיוון אלמגור והצטרפו אלינו אחר כך. בסך הכול, כל הגדוד המוקטן וכוח המח"ט היו כ-25 טנקים. הפלוגה שלי הייתה עם שמונה טנקים (כך בדיעבד ע"פ דברי המ"פ יצחקי). הכוח הגדודי פגש את כוח המח"ט מעט אחרי גשר אריק. לא הכרתי את המסלול הזה, אבל מבעד לפריסקופים ראיתי שעברנו את החווה של קצ'ה, קצת לפני המפלים של יהודייה. היום אני יודע איפה זה היה, אז לא ראיתי הרבה. המשכנו עוד פרק זמן מסוים אחרי החווה של קצ'ה.

בערך בשבע בבוקר, ככל הנראה, הייתה ההיתקלות הראשונה. תחילת קרב, מבעד לפריסקופים של הנהג ראיתי טנקים סורים מטווחים קצרים, ירי, צעקות בקשר, טנק ישראלי נפגע בחזית התובה ומיד מתחיל לזרום דלק מתחתית התובה. לא היה זמן לחשוב, רק לנסוע ע"פ הפקודות ("קדימה, אחורה, ימין, שמאל"). ע"פ דיווחי התותחן בקשר פגענו באותו זמן בארבעה טנקים. הזיכרון העיקרי הוא התדהמה מהמרחקים הקצרים שבהם ראיתי את הטנקים הסורים.

טנק המ"פ לידי, אני מסתכל עליו, ובאותה שנייה, פגיעה של פגז בכיפת המפקד, צעקתי בקשר "יצחקי הלך". כעבור מספר שניות, כמו בסרט מצויר, יצחקי הוציא את ראשו מבעד לצריח במבט מבולבל ללא פגיעה.  בשיחה לאחר שנים, הסביר יצחקי שהעדיף לצפות עם המשקפת המותקנת בכיפת המפקד, "משקפת 10", מאשר להשתמש במשקפת הידנית ולכן באותה שנייה של הפגיעה "ירד למטה".

הזיכרון הבא הוא שאנחנו נפגענו סביב עשר, אחרי כשלוש שעות לחימה. הרגשתי פגיעה בטנק שלנו. הפגיעה זעזעה את כל הטנק. שאלתי מה קורה בקשר הפנים, והתותחן ענה שהמפקד נפגע. נסעתי אחורה ועצרתי , תא הנהג התמלא עשן. פתחתי את המדפים של תא הנהג וראיתי שדברים בוערים, ביניהם הברזנט של כיסוי התותח. טיפסתי על הצריח, ואין מפקד. אני מסתכל פנימה ורואה את שני אנשי הצוות המומים בתוך הטנק. הם ישבו קפואים. שאלתי "איפה גבי?" (המפקד). ענו שהוא נפצע וקפץ מהטנק. היינו שלושה והטנק בוער. התעלמתי מהמתרחש סביב, ביקשתי כפפות, קרעתי בידיים את הברזנטים וזרקתי את רשת ההסוואה, לקחתי ג'ריקן מים וכיביתי את האש. לטנק עצמו לא הייתה פגיעה משמעותית. פגיעה שטחית שרק גרמה לבערה. הטנק נראה תקין.

היינו בדילמה – מה עושים? הייתה אלטרנטיבה "ההגיונית" להתפנות אחורה, להמתין לקבלת פקודות, והשלמת צוות. אבל החלטנו "שיש מלחמה וצריך להציל את עם ישראל". לכן, נישאר עם יתר הכוח, אבל מגמה אחת אחורה ונראה כיצד יתפתחו הדברים. לא הייתה תחושה של יד מכוונת. היינו צריכים להחליט לבד. מי שכיוון את הטנק בשלב זה היה חנן, שהיה תותחן. בשלב כלשהו העסק קצת נרגע, התקדמנו שניים-שלושה קילומטר צפונית מזרחית במקביל לכביש ועמדנו עם יתר הכוח. ראינו פגיעה בטנק שלנו במרחק של קילומטר וחצי מערבית מאתנו. ראינו שמישהו בורח מהטנק בריצה. עשינו סימנים שיבוא אלינו, נתנו לו לשתות, הרגענו אותו ושאלנו אותו: "מה התפקיד שלך?". הוא ענה: "נהג", ומיד אמרנו: "אתה הנהג שלנו", ואני הפכתי למפקד. מרגע זה, כשהשלמנו את הצוות, אמרנו: "אנחנו חזרה בעסק". לא הייתה לי משקפת, כי המשקפת נלקחה עם המפקד. והדבר היחיד שהיה זו משקפת עשר שצריכים לרדת בשבילה לתוך הצריח ולצודד את הכיפה. לא היו פקודות מסודרות למיטב זכרוני. ראינו קבוצה של טנקים וחברנו אליהם. אני זוכר לפחות פעם אחת שירינו והטנק הסורי העלה עשן וחשבנו שפגענו. אח"כ הבנו שמדובר במיסוך עשן של הטנק, דבר שלא הכרנו קודם.

לקראת ערב ראינו את המראה המדהים של סקייהוקים מטילים פצצות על ריכוזים של הצבא הסורי באזור חושניה ומולם אש הנ"מ. הסקייהוקים מבצעים לולאה, ובנסיקה משליכים את הפצצות. בכל יעף כזה השמיים התמלאו באלפי נקודות כסף ואחר כך בפטריות שחורות של הפיצוצים. הסתכלנו בהשתאות והחזקנו אצבעות לטייסים. לקראת חושך חזרנו לכביש, ליד הגשר האירי. שם התחמשנו והביאו תחמושת ודלק. הייתה לנו בעיה לפתוח את ארגזי התחמושת, הם היו ארוזים בסרטי מתכת, ולא היה עם מה לחתוך אותם, השתמשנו בלומים בכדי לקרוע אותם. כמו כן, כחלק מהבלגן, הגיעה אלינו תחמושת של תותחי ארטילריה. אכלנו ארוחה ראשונה מאז שבת בצהריים: סרדינים ומציות. אינני זוכר פקודות, אני לא זוכר שמישהו אמר באופן מסודר מה לעשות.

הדבר המדהים הוא שברגע שירד החושך נפסקה הלחימה והשתרר שקט מוחלט.

יום שני 08.10.73

מוקדם בבוקר עלינו לעמדות, בערך באותו מקום בו היינו ביום הקודם, כל אחד לעצמו. השטח מורכב מגבעות מתונות וערוצים. פתאום אני רואה טנק סורי מולי במרחק של כ-150 מטר. הטנק היה ללא תנועה והצוות השליך תרמילים ריקים מהצריח (הסבר: בחלק מהטנקים הרוסיים התרמילים הריקים מתפזרים על רצפת הצריח ומונעים ירי מהתותח). תגובת הטנק הסורי להופעתי הייתה אש מקלעים לכיווני. מרוב תדהמה אמרתי לתותחן: "יו, הוא ירה עלי עם מקלע!", בתגובה התותחן ירה עליו חזרה עם מקלע. צעקתי לו: "חמור, תירה עליו עם תותח!". התותחן ירה ופגע. המראה היה "פסיכי" לחלוטין, שני טנקים במרחק של 150 מטר, מנהלים דו קרב מקלעים.

בהמשך הייתי בעמדה, בשיפוע של גבעה ולא ראיתי ממנה כוחות אויב. במקום לטפס עם הטנק נעמדתי על הצריח וראיתי אנטנה מבצבצת בתוך העשב במורד הגבעה. נכנסתי פנימה, וכיוונתי את הנהג להתקדם לאט, ולתותחן הוריתי להנמיך על פי ההתקדמות. ברגע שראיתי את האנטנה אמרתי לו לשים את הצלב על האנטנה. אמרתי לו: ״ברגע שתראה את הכיפה שלו, אתה יורה״. ממרחק של 200 מטר. הוא ירה ירייה אחת, ואז אמרתי לו אחורה, כשהלב שלי דופק ואני מתנשם. בהמשך היום היה בעיקר ירי שלנו לכיוון צפון מזרח, די ספוראדי. הייתה לי תחושה שאני לא בשום מסגרת. כל אחד עושה מה שנראה לו. בערב חנינו ליד הכביש, באותו חניון, ליד הגשר האירי.

יום שלישי 09.10.73

בבוקר הגענו לצומת ציר הנפט עם ציר יהודיה לכיוון חושניה וניהלנו חילופי אש עם שמש בעיניים מול טנקים סורים בחושניה. היינו ארבעה טנקים בפיקודו של יצחקי. מכשיר הקשר בטנק שלי לא פעל. מפקד הטנק השכן נפגע, הטנק עצמו לא נפגע. ירדנו למדרון אחורי, הורדתי את המפקד הפצוע מהטנק. בגלל שמכשיר הקשר שלי לא פעל עליתי על הטנק שמפקדו נפצע. הצוות שלי, שמנה שלושה, התפנה לאחור ולא פגשתי אותם שנית עד סיום המלחמה.

נשארנו שלושה טנקים בפלוגה: יצחקי, זאב, ואני. נענו לאורך ציר הנפט לכיוון נפח, צפון מערב. שני האחרים נעו משני צידי הכביש ואני נסעתי על הכביש שהיה גבוה יותר. במרחק קצר מהצומת ראיתי לפתע שלושה טנקים סורים נעים במדפים סגורים בטור, במרחק של מאות מטרים בודדים בצד ימין שלי לכיוון שמאל בניצב לכיוון התנועה שלנו. נתתי פקודת אש, אני זוכר עד היום שלהפתעתי נתתי את הפקודה בקול רגוע מבלי להרים את קולי, כמו בתרגיל . הצבתי את התותחן על הטנק האחרון, "אש" על השני "אש" על הראשון "אש" וירדנו בלב הולם לשטח נמוך. אין לי מושג מה עשו הטנקים שלידי. בהמשך ירדה עלינו הפגזה כבדה והתכנסנו בתוך הטנק. התותחן רצה להשתין בצורה נואשת וניסה בכוח לצאת, אמרתי שאין אפשרות והעברתי לו ארגז פעולה ריק. מרוב מתח לא הצליח, ביקשתי מהטען שישיר לו, וכך באמצע ההפגזה, הטען שר והתותחן משתין.

מאוחר יותר, בהמשך היום, עשינו איגוף וירינו על חושניה. מהפלוגה רק יצחקי ואני נותרנו. הטנק של זאב פרס זחל או נתקע באופן כלשהו. בעודי צופה לכיוון האויב, ראיתי הבהק של ירי בצבע ירוק זרחני ונקודה שחורה שמתקרבת לכיווני, ופתאום הבנתי שזהו פגז שעומד לפגוע בי. צללתי לתוך הצריח, הפגז עבר מעלי ונחת אחרי הטנק. ירדתי למדרון אחורי, יצחקי שאל אותי מדוע אינני עולה לעמדת אש, עניתי לו שאנו מטווחים ושלא יעלה. למרות זאת יצחקי עלה לעמדה, ומיד חטף פגז במדפים של תא הנהג. הכרתי את הנהג וידעתי שיש לו פחד ממקומות סגורים, ובאימונים הוא אף פעם לא סגר מדפים, אלא עשה זאת רק במלחמה. ירדתי מהטנק והלכתי לראות מה איתו. ראיתי שהפגז פגע בצירי המדפים וממש הלחים אותם ולכן לא ניתן היה לפתוח את המדפים ביד. חזרתי לטנק שלי, לקחתי לום גדול, ואיתו פתחתי את תא הנהג, הנהג שנפצע בידו ישב אחוז הלם. שלפתי אותו מהתא ודאגתי לפינויו. באותה הזדמנות כתבתי במהירות מכתב קצר לאשתי ודחפתי אותו לחולצתו. המכתב הגיע ליעדו!

יצחקי לקח לי את הצוות ואת הטנק. אני לקחתי את הטנק הפגוע של יצחקי וחזרתי איתו לחניון.

יום רביעי 10.10.73

כל יום רביעי חיכיתי לקבל טנק חלופי והשלמה לצוות. בלילה השלמתי את הצוות ואמרו לי שיש לנו טנק בשלבי תיקון סופיים בציר הנפט לכיוון נפח. נסענו עם הזחל"ם של החוליה הטכנית כשלושה ק"מ מהצומת לכיוון נפח. הטנק שקיבלתי הושבת כתוצאה מפריסת זחל וע"פ מכשירי הקשר שהיו מותקנים, היה שייך במקור למפקד בכיר. ארגנו את הטנק והמתנו לבוקר.

בכל הימים ליווה אותנו המראה של מטוסי חיל האוויר הנפגעים. רביעייה הטסה מזרחה ולאחר מספר דקות חוזרים שניים או שלושה. מטוס בוער חוזר מערבה, מטוס המטפס לגובה ואחריו רודפים שלושה טילים ואנו מחזיקים לו אצבעות: "ברח", מה שלא עזר לו, והוא מתפוצץ באוויר.

יום חמישי 11.10.73

באור ראשון התקשרתי לסיירת הגדודית בכדי שיובילו אותי לגדוד, לא הייתה לי מפה ולא ידעתי היכן הגדוד ומה מצב הכוחות והיכן הסורים. ענו שיבואו, אך לא הגיעו. החלטתי לא להמתין יותר, לנוע מזרחה ולמצוא את הכוחות שלנו ולהצטרף אליהם. בדיעבד אני יודע שבשלב זה כבר לא היו יותר כוחות סורים בתחום "קו סגול", אבל באותו זמן הנחתי שיש כוחות כאלו. נתתי פקודת תזוזה ולתדהמתי הצוות – בתירוצים שונים – סירב. נדהמתי מכך שאנשים מסרבים להצטרף למלחמה, מבחינתי זה היה המובן מאליו, שכל מי שיכול צריך וחייב לעשות זאת, על המחיר אפילו לא חשבתי. הרגש החרוט בראשי מאותם רגעים הוא של עירוב של תדהמה, עלבון, וכעס קר. הודעתי להם: "יש לכם שלוש דקות להחליט, או שאתם באים איתי, או שאתם עפים מהטנק". ענו לי שהם מסרבים. לקחתי את הציוד של כל אחד מהם זרקתי מהטנק ואמרתי להם: "עופו לי מהעיניים, אם לא, אני יורה בכם". הם ירדו מהטנק. נכנסתי לתא הנהג והתחלתי לנהוג על ציר הנפט לכיוון מזרח. נסעתי לבדי כשמונה ק"מ וראיתי מימין לציר כוח של צנטריונים שהיה באזור גשור הישנה. ירדתי מהציר ופניתי לכיוון הכוח. כשהגעתי, בא מולי רב סרן מאובק, נראה עייף מאוד ובעיקר נדהם. התחיל לשאול למעשיי. חתכתי אותו ושאלתי מה תפקידו, ענה שהוא הסמג"ד. שאלתי: "אתה רוצה טנק תקין? אם כן, תארגן לי צוות." וכך היה. צורפתי לפלוגה שהמ"פ שלה היה יעקב קליין. אותו ואת הסמ"פ (איציק כהן ממחזור שלי) ואת אחד המט"קים הכרתי עוד מהסדיר. הגדוד היה 278 של החטיבה שהיה מסופח לחטיבה אחרת. עשיתי הכרה עם הצוות החדש, ארגנו את הטנק, מתיחת זחל, תיאום כוונות, ארגון התחמושת. לקראת צהרים נאמר לנו שהולכים לתקוף את השטח הסורי, לא זכורה לי קבוצת פקודות. נענו לכיוון קונטרה והגענו מדרום לכניסה לכביש קונטרה-דמשק, "ציר אמריקה".

המראה היה קשה. לאורך הכביש עד קצה קו הראיה – תמרות עשן, התפוצצויות, טנקים פגועים, טנקים בוערים והקשה מכל – טנקים החוזרים לכיווננו עמוסי פצועים, על הצריח, על הכנפיים. הצריחים אדומים!

אינני זוכר פחד, אבל תחושה מעיקה של "מה, עכשיו להיכנס לבלגאן הזה, כנגד כיוון התנועה?". התחלנו לנוע, חלק מהטנקים נעו בהיסוס, אמרתי לעצמי – ׳סע קדימה, כמה שיותר מהר ואל תרד מהכביש!׳. הנהג שלי הוריד את הרגל מהגז. אמרתי לו:" אתה רוצה לחיות?", תן גז!". קצת לפני חאן ארנבה פנינו מהציר הראשי ימינה לציר אחר לכיוון דרום. לאחר ק"מ או שנים נפתחה עלי אש נ"ט חזקה ממרחק קצר מצד ימין ממספר כלים, ממשהו שנראה כמו עמדה. יריתי ירי צד תוך כדי נסיעה מהירה כאשר אני מכוון את התותחן ע"פ עננת האבק שהתרוממה כתוצאה מהירי. הצלחתי לעבור ללא פגיעה. על פי מיטב זכרוני הייתי ראשון בטור. קיבלתי פקודה לחזור על עקבותיי, בינתיים התחיל להחשיך, חזרתי באותה דרך, נפתחה עלי אש מחדש כולל RPG שנראה בחושך כמו זיקוק "שרץ אליך". ״נגמרו המעיכים והחלולים״, הודיע לי הטען,עניתי לו:  "טען ח"ש". הלב מפרפר, אסור להראות זאת לצוות, הפקודות צריכות להיות רגועות. מצאתי את עצמי מבצע תרגולת בזוקה, יורד מהכביש, מסתער תוך כדי ירי על מקורות הירי. תפסתי את עצמי והוריתי לנהג לחזור לכביש.

קיבלנו פגיעה בחזית התובה. הטנק מזדעזע, הבזק אש, הכול מתפקד, כולם בסדר, הצלחנו לעבור בשלום. אספתי בדרך צוות שהטנק שלו נפגע, הם היו מבוהלים וניסו להדחק בכוח לצריח. מנעתי זאת מהם והוריתי להם להיכנס לסל הצריח. לאחר מכן הגענו חזרה לציר הראשי ולקראת חשיכה עמד שם זחל"מ. ביקשתי ממפקד הזחל"מ לקחת את אנשי הצוות הנוספים. בדיעבד התברר שמפקד הזחל"מ היה חברי הטוב ביותר, דודי, אותו חבר שרציתי להדריך אותו על קטיף הכותנה שהיה שייך לגדוד צנחנים במילואים. לאחר סיום האירוע אמר לי התותחן: "היית גזעי", מחמאה שאני לוקח אותה עד היום, והושיט לי סיגריה דולקת.

המשכנו עוד מרחק קצר עד לאחר חאן ארנבה, פנינו ימינה ועצרנו לחניית לילה (ככל הנראה בצומת מעץ). הייתי הטנק הקיצוני לכיוון צפון. לא רחוק ממני עמדה פלוגת שרמנים. עמדנו עם מנועים מדוממים. התחלתי לשמוע קולות טנקים נעים מצפון לכיוון שלנו. על פי הקול של המנועים זיהיתי שאלו טנקים סורים. הנעתי את הטנק, ואמרתי לנהג – ״כוון למפגש בין הכביש לשמיים. חכה לטנק הראשון שיגיע, ברגע שהוא על קו רקיע רשאי לירות.״

שנייה לפני שאני עומד לירות, השרמנים ירו ולא פגעו ואז הופיע הטנק במלוא תפארתו. יריתי, והוא נדלק מיד, עלו שתי להבות אדירות מהפתחים. לאור הלהבות ראיתי את אנשי הצוות מנסים להיחלץ, ולפי מיטב זכרוני לא יריתי בהם. לאחר מכן הגיע אלי מישהו, שלמיטב זכרוני הציג עצמו כמח"ט, שאל אותי ׳מי מה למה׳ – אמרתי את דעתי המלומדת, מה כדאי לעשות עם הטנקים שאולי יגיעו, ואז שמעתי את כל העצות יורדות אלי בצורת פקודה בשרשרת הפיקוד (כזכור היו לי מכשירי קשר שאפשרו לי להאזין עד לרמת החטיבה). הצוות התגלגל מצחוק, ואז אמרתי להם – "הנה ההוכחה שהעולם עגול".

בבוקר ראינו שאלו היו שלושה טנקים. שני הטנקים האחרים ננטשו לאחר שהטנק המוביל נפגע. בזמן שחנינו הגיעו לכל טנק צוותים מגדוד הצנחנים בכדי לשמור על הטנק ולאפשר לנו לישון קצת. שאלתי אותם מהיכן הם וכנ"ל הם אותי. כאשר שמעו שאני משפיים, אמרו שנמצא איתם בחור משפיים בשם דודי שהלך לשמור על טנק שכן. עד לאותו רגע לא חשבתי על הבית – מה קרה לחברי, למכרי – כלום. הייתי עסוק בלחימה ובהישרדות ופתאום הבזק, מכל האנשים בעולם, חברי הטוב ביותר חי והוא לידי. "השמים נפתחו, יש תקווה", רציתי לחבק אותו, לא ניתן היה, מי שהיה יורד מהטנק היו יורים בו.

יום שישי 12.10.73

בבקר התחלנו לנוע בכיוון מזרח, כל שאני זוכר הוא חילופי אש בודדים עם טנקים סורים תוך כדי תנועה. בסביבות הצהריים התחילה דהירה על הכביש לכיוון צפון מזרח. נאמר לנו שאנו במתקפה על מחנות כנכר. בשעות אחר הצהרים, לאחר שהגענו ליד תל מרעי, התקבלה פקודת עצירה. דוממנו מנועים והמתנו. בזמן העצירה נרדמתי וכך גם הצוות. התעוררתי. חושך, שקט מוחלט אין אף אחד מסביבי, לא היה לי מושג מה קורה. מה שהיה מדהים היה השקט. לא ידעתי שניתנה פקודה לחזור כתוצאה מחדירת הכוח העיראקי. בניגוד לנוהל, לא בוצעה הבדיקה שכולם קיבלו ואישרו את הפקודה לנוע חזרה. התקשרתי לפלוגה בכדי לאתר את מקומם ולחבור אליהם, כנראה שבגלל הבהלה ששררה סירבו למסור את מקומם. הדבר היחידי שידעתי באותו זמן הוא הכיוון שממנו באתי. פקדתי על הנהג להסתובב ונסעתי לכיוון מערב במלוא המהירות. לאחר כמה ק"מ (יתכן שכשמונה) ראיתי טור טנקים שפניו מערבה. עצרתי ועמדתי מאחורי הטנק האחרון, אף אחד לא הרגיש שהגעתי. טיפסתי על הטנק מאחור, טפחתי על כתפו של המפקד ושאלתי מה התדר שלו, העברתי לתדר והודעתי למ"פ שאני מצטרף אליו. עד היום אין לי מושג מי הייתה הפלוגה. המשכתי עם הפלוגה עד אזור תל שער ושם עצרנו ודוממנו כאשר אני הטנק הקיצוני. נשארתי ער, לפתע אני שומע ממרחק לא גדול דיבור בערבית שנשמע לי על פי הטון והצליל כמו פקודת אש. הערתי את התותחן, כיוונתי אותו לכיוון הקול ואמרתי לו שלדעתי מיד יפתחו באש וברגע שיראה הבהק, שיירה לכיוון. לאחר מספר שניות שמעתי התנעה של טנק ומיד ירי, גם אני יריתי, שנינו החטאנו והטנק הסורי נעלם בחשיכה. כנראה שיתר הפלוגה ישנה, מכיוון שהמ"פ התקשר ושאל מדוע יריתי. התנצלתי שהערתי אותו "פשוט היה טנק סורי שירה". בהמשך התחלנו לתחמש ולתדלק. באמצע התדלוק ירדה עלינו הפגזה כבדה. נשמע צעקה: "לנתק את המכליות ולהתפזר".  באותו לילה באמצע כל המהומה, מצאתי את הפלוגה שלי (פלוגת קליין). אינני זוכר כיצד.

שבת 13.10.73

עמדנו מתחת לתל שער בשעת בוקר מוקדמת כחלק מכוח שהכין מארב לכוח העיראקי. הכוחות שלנו היו מסודרים במעין ח׳ שהעיראקים נכנסו לתוכה וספגו אש מכל הכיוונים. ע"פ זכרוני הכוח העיראקי מנה למעלה ממאה טנקים וספג עשרות נפגעים ונסוג בסופו של דבר.

לאחר מכן נענו מזרחה וחנינו באזור שמערבי לקו התילים. החלטתי שעושים "ארוחה חגיגית": ארוחת שבת, מתרחצים ומצחצחים שיניים. השאלתי ממישהו מראה – ובפעם ראשונה הסתכלתי על הפנים שלי. הן היו שחורות לחלוטין, כמו שמאפרים אנשים לבנים להיות כהי עור. הסתכלתי באחד הפריסקופים ונדהמתי איך אני נראה. פרסנו משהו על הפלטות, פתחנו קופסאות שימורים, ולראשונה לאחר שמונה ימים רחצתי את הפנים, צחצחתי שיניים וחלצתי נעלים, השאלתי גרביים נקיות (מעולם לא החזרתי). מכנסים לא היו להחלפה ונשארתי עם החור בישבן.

פתאום הגיע מכיוון התלים טנק חילוץ סורי שטעה בדרך, עם מכונאים ואנשים עליו. אני אמרתי לעצמי שאני לא מתכוון לירות כי כל האוכל והדברים שארגנתי יעופו לי מהפלטות, "שמישהו אחר יירה". זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי להתפרק. בלילה הגיעו אלי אותם שני צנחנים, וחברי דודי? לטנק אחר.

ראשון/שני 14/15.10.73

באחד הבקרים תקפו אותנו שני מטוסי סוחוי שבאו בגיחה נמוכה עד שממש ראיתי את בטנם חולפת מעלי. דרכתי את מקלע המפקד וחיכיתי לגיחה נוספת, המטוס חזר ומילא את הכוונת. ברגע שהתכוונתי לירות, נגמ"ש לידי ירה צרור קצר, המטוס פלט עשן שחור והתרסק לידינו, איזו אכזבה!

את פרטי מה שקרה בהמשך אותם יומיים אינני זוכר. מה שזכור לי הוא בליל קרבות, בעיקר עם העיראקים.

יום שלישי 16.10.73

שעות אחר הצהרים המאוחרות, הסתערות על אחד התילים, אני מרגיש פגיעה בעורף ובצלעות כמו מכת קראטה, צנחתי לתוך הצריח, יתכן שמישהו ירה מאחורי ח"ש והמנעלים פגעו בי. לא יכולתי להזיז את הראש, פחדתי שנפגעתי בחוט השדרה. לא חששתי להיהרג, חששתי להפוך לנכה. אחי הגדול נפגע בתאונה כשנה קודם לכן והפך לנכה וזה מה ששכנע אותי להתפנות ולנטוש את הצוות. הייתה חשכה, הגיע אמבולנס שלקח אותי לבית החולים בצפת.

אני לא זוכר את הדרך. הגעתי לבית החולים, בדקו וצילמו אותי. לא מצאו שום דבר. וזה הרגיע אותי קצת, אבל עדיין כאב מאוד והיה לי קשה להזיז את הראש. שמו לי סד תמיכה לצוואר. לפני מספר שנים עשיתי בדיקה שגרתית, בין השאר צילום צוואר. הטכנאי קרא לי בהתרגשות ושאל אותי האם הייתה לי תאונת דרכים קשה בעבר. עניתי שלא, ואז הראה לי שאחד הזיזים בחוליות הצוואר שבור!

מבית החולים טלפנתי הביתה לקיבוץ לטלפון היחיד שהיה. למרבה הפלא, אשתי שהייתה בסוף ההיריון הראשון, הייתה שם. שוחחתי אתה אבל לא העליתי בדעתי לנסוע הביתה, עדיין יש מלחמה וזקוקים לי. אחר כך התרחצתי בפעם הראשונה וקיבלתי בגדים נקיים. אחד הרופאים תרם לי זוג תחתונים נקיים, וישנתי לראשונה במיטה.

יום רביעי 17.10.73

בבוקר ניגשתי למשרד צבאי שליד בית החולים. הפנו אותי לצריפין למיון מחודש, כי שם ארגנו כנראה את הצוותים של הטנקים. אני חושב שאמרתי להם שהם אידיוטים, לקחתי את הנייר, קרעתי אותו מולם וזרקתי לפח. יכולתי מאוד בקלות לנסוע הביתה, להיעלם, כפי שעשו לא מעט. אבל לא עלה על דעתי, כי יש מלחמה, ואיך אפשר לעשות דבר כזה. התחלתי לנסוע בחזרה בטרמפים לרמת הגולן ולמובלעת. ואז חטפתי שוק. זה היה קשה מאוד.

מוקדם בבוקר התחלתי לצאת. היה יום חורף יפה, שקט, רגוע. ציפורים מצייצות ועולם כמנהגו נוהג. נורמאלי לכאורה. ילדים הולכים לבית ספר. אנשים לבושים יפה, נוסעים במכוניות, חיילים נוסעים בטרמפים. בהמשך הדרך, כולל ברמת הגולן, יחידות חונות. אלפי חיילים יושבים ללא מעש, משחקים כדורגל, הרגשתי נורא. מבחינתי זה מצב ללא נשוא. חדרה למוחי ההבנה ששם "רחוק" יש כוח קטן שנלחם, ומאחור, עולם כמנהגו נוהג. התהפכו לי היוצרות – לאותו פרק זמן זה היה העולם הלא נורמאלי – כי העולם הנורמאלי שלי באותו זמן היה להיות במובלעת ולהילחם. הרצון שלי היה לעבור כמה שיותר מהר את העולם הזה ולחזור לחזית.

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות /יהודה עמיחי

ואתם שזוכרים רק פנים,

אל תשכחו את הידיים המושטות

ואת הרגלים הרצות בקלות

ואת המילים

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים

עוברת תמיד דרך גנים וחלונות

וילדים משחקים וכלב נובח

זכרו והזכירו לפרי שנשר

את העלים ואת הענף,

הזכירו לקוצים הקשים

שהיו רכים באביב,

ואל תשכחו שגם האגרוף

היה פעם יד פתוחה ואצבעות

הגעתי לחאן ארנבה. עמדתי על כביש, חיכיתי לטרמפ הבא בכדי לחזור לפלוגה שלי. בעוד אני ממתין הגיע מכיוון מזרח טנק שפניו מערבה ותותחו פגוע. לפתע הטנק עוצר מולי, הנהג פותח את המדפים, וצועק "אליעזר!" בהתלהבות. הנהג היה בן מחזור שלי מהסדיר, וגם השתייך לפלוגה המקורית, פלוגה ח'. ואז כל הצוות מתחיל לקרוא לי. מפקד הטנק היה הסמ"פ של פלוגה ח' ששלחו אותו לציר אחר. שלמה קליין. והתותחן היה התותחן שלי בצוות המקורי, חנן וולצקי וכך גם הטען. עליתי אליהם לצריח והתחבקנו והתנשקנו. הטנק עמד באמצע הצומת, וממש רקדנו מרוב שמחה על המפגש ובעיקר שנותרנו בחיים. אחרי שנרגעו הרוחות והתרגשות, ביררנו פרטים. הצוות שלי השתתף בפריצה, הטנק נפגע, והם חילצו את עצמם רגלית. קליין והנהג עלו בנפרד מהגדוד והצטרפו בהמשך לחטיבה 679. לאחר מכן, כולם נפגשו ויצרו צוות חדש שהשתתף בקרבות במובלעת. הסברתי לאן מועדות פני. שכנעו אותי להצטרף אליהם ואקבל צוות חדש. התחלנו לנסוע ותוך זמן קצר ראינו את הטנק המקורי שלנו שנפגע בפריצה בשלבי העמסה על מוביל. ביקשנו מהמובילים להפסיק את העמסה. טיפסנו על הטנק ולעיניהם הנדהמות כל אחד הוציא את הציוד האישי. לי הייתה מזוודה קטנה מהסוג שהיו מחלקים באל על שהכילה דברים בסיסים שאשתי הספיקה לשים. נישקתי את המזוודה, זאת הייתה מין סגירת מעגל. הגרביים שהיו בתוכה היו קרועות.

לא חזרתי יותר לחזית.

הצוות שלי (הרביעי) בסוף המלחמה

אליעזר בריליאנט בראיון אישי על מלחמת יום הכיפורים

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר ויצמן בכפר יהושע, התש״ף, בהנחיית המורה המובילה לביאה צנגוט.

אליעזר ברילאנט תרם סיפור נוסף למאגר: פורסט גאמפ

סבא אליעזר והנכד אורי על המתח

מילון

זִוּוּד
(צבא) חיבור מכשירים וציוד הדרושים באימון או פעולה צבאית לתיקי גב או על רק"מ. (ויקימילון)

סוּחוֹי
סוּחוֹי (ברוסית: Сухой) היא יצרנית מטוסים צבאיים ואזרחיים רוסית. מטוסי הסוחוי שימשו ועודם משמשים כעמוד השדרה בחילות האוויר של מדינות ברית המועצות לשעבר והמדינות להן סיפקה נשק במשך שנים רבות, כגון חילות האוויר של מדינות ערב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עוד מעט יבואו לגייס אותי, הולכת להיות מלחמה“

”זמן קצר לאחר שחצינו את הירדן קיבלנו הוראה בקשר לסגור מדפים, שמשמעה כניסה לקרב“

”הנה ההוכחה שהעולם עגול“