מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של רחל פחימה: ממרוקו לארץ ישראל

יובל ודוד פחימה (בני ונכדתי)
הכפר בו נולדה סבתא רחל
בתור ילדים ויהודים בארץ זרה תמיד חלמנו על עלייה לארץ ישראל

שמי יובל פחימה. בעבודתי בתכנית הקשר הרב דורי, החלטתי לכתוב על סיפור חייה של סבתא שלי מצד אבא – סבתא רחל פחימה. את החומר והמידע לעבודה אספתי באמצעות שיחות שקיימתי עם סבתא שלי, בהשתתפות של אבא שלי דוד, שסייע בתרגום של חלק מהחומרים שסבתא העבירה לי. לצערי, בגלל המהירות בה עלתה המשפחה למרוקו כמו גם היעדר טכנולוגיה באותם ימים, כמעט ואין תמונות שיכולות לספר הסיפור, למעט חפצים מסוימים שהעלו לארץ, וסיפורים של סבתא ויתר המשפחה.

מקום הולדתה של סבתא רחל  

סבתא רחל נולדה בשנת 1942 בחבל ארץ "תא'ומה", אזור "דגנה לארבע". הכפר שוכן ממזרח לעיר מרקש שבמרוקו. סבתא רחל נולדה למשפחת יפרח. להורים של סבתא רחל (סבא רבא וסבתא רבתא שלי) קוראים יהודה ואסתר יפרח ז"ל. סבתא נולדה למשפחה של שמונה אחים ואחיות והיא הרביעית מבין הילדים. הם היו שלושה אחים: עמרם יפרח ז"ל, דני יפרח, חנניה יפרח, וחמש אחיות: סעדה עמר, חביבה פרץ ז"ל, רחל פחימה, מזל פרץ ויפה יפרח.

סבתא סיפרה: " מאחר ונולדתי בכפר קטן ולא מוכר במרוקו, ובתקופה בה לא הופקו תעודת זהות לבני משפחה, אין לי תאריך לידה מדויק כפי שנהוג היום. נולדתי בבית של אימא שלי, המיילדת שלי הייתה דודה שלי אסתר ז"ל (אחות של אבא יהודה ז"ל) וקרובת המשפחה עבישה מלכה ז"ל. המאפיין המרכזי בשנת הלידה שלי היה שנת בצורת קשה מאוד, שנה שאופיינה ברעב קשה בעוני רב, חוסר במזון ומעל הכל במוות של מספר גדול של ילדים ואנשים רבים כתוצאה מהרעב ומחלות. לשנה הזו קראו בשם "עם דלגלה" (שנת הבצורת).

הבית שנולדתי בו נבנה מבוץ. באזור בו נולדתי לא היו מוצרי בנייה והתושבים במקום מצאו פתרון של בנייה באמצעות אדמה ומים שהיו באזור והיוו את חומרי הבסיס לכל הבנייה באזור. האזור בו נולדתי היה כאמור בקרבת העיר מרקש, אזור מדברי חם ויבש, מזג האוויר מזכיר במעט את האקלים בישראל – חם מאוד בחודשי הקיץ המעלות עשויות להגיע ל- 40 מעלות. האזור בו נולדתי וגדלתי בו ממוקם לרגלי הרי האטלס (ממערב), הרים גבוהים ומושלגים מאוד בחורף. מאחר וצבע האדמה היה חום כהה, הבית שלי גם היה בצבע כהה מאוד, שיטת בנייה זו יצרה בנייה של בית שהצליח במעט לבודד מהחום שבחוץ."

השכנים המוסלמים

סבתא ממשיכה לספר: "באזור בו נולדתי חיו משפחות רבות של מוסלמים. חשוב לי לציין כי קשרי העבודה והחיים בין היהודים למוסלמים באזור היו חיים של כבוד והערכה. חיים של סיוע הדדי ,הרבה מסחר שעבר בין היהודים למוסלמים. זכורה לי במיוחד התקופה בחג הפסח, עת יצא החג והחלו חגיגות המימונה. בזמן זה נהגו השכנים המוסלמים שלנו להביא לנו קמח ונענע כדי שנפתח את החגיגות ונתחיל להכין את "המופלטה" המסורתית כמו גם חגיגות צאת חג הפסח.

חברות בילדות

לאור העובדה כי נולדתי בכפר קטן, מטבע הדברים החברים שלי היו בדרך כלל בני משפחה הקרובה בנים ,בנות ובני דודים שלי. כך שגדלתי במעין כפר משפחתי סגור. חברות הילדות שאיתן גדלתי הן: 1 .חדווה פחימה (אחות של בעלי) 2 .תמר עמר ז"ל (חברה טובה שלי שהייתה גם שכנתי במושב זנוח בישראל) 3 .מרים דרעי ז"ל 4 .מסעודה עמר ז"ל 5 .חדווה אלמליח 6 .עמרם מלכה ז"ל – היה החבר ילדות שלי (בעלה של מרים דרעי ז"ל).

משחקים בילדותי

את משחקי הילדות שלנו בנינו /יצרנו ממוצרים ו/או מרכיבי מזון שהיו לנו באזור. שני המשחקים הזכורים לי במיוחד בילדותי הם: 1. "גוגואים": משחק זה היה אגוזים ששימשו לנו כמשחק גולות, המשחק שוחק בצורה שיש חמישה אגוזים בידי שחקן, משליכים אותם לרצפה ואז השחקן שבתורו, מנסה לפגוע באגוז אחר באמצעות אגוז שלו, בשימוש באצבע ככלי ירי. 2.משחק בנייה בבוץ: במשחק זה היינו מערבבים אדמה ומים ומזה היה יוצא בוץ, חומר שדומה בתכונותיו לחומר המשמש ליצירה כיום. מהבוץ שנוצר הכנו צורות ומוצרים כמו: מזלגות, צלחות, לבבות, עיגולים דמויות של חיות ועוד. משחק זה ארך זמן רב וכלל תחרות מי בונה מהר יותר ומעל הכל, מי בנה את המוצר היפה ביותר . 3.משחקי בנים: הבנים נדרשו ללמוד תורה עם הרב בחדר מספר שעות ביום, ואחרי שסיימו את שיעור התורה היו מצטרפים אל הבנות לשחק אתנו.

סדר היום בחיי במרוקו

את סדר היום התחלנו עת התעוררנו באור ראשון, בקיץ קמנו מוקדם יחסית, בחורף מאוחר יותר. לאחר שארגנו את הבית ישבנו לשתות תה ולאכול ארוחת בוקר שאימא שלי אסתר ז"ל הייתה מכינה (מופלטה/ ספינג' / לחם מארוחת הערב). ואז התחיל היום שלי מחוץ לבית, משחקים, הסתובבות ועזרה לאימא שלי. בצהריים נפגשנו כל המשפחה לארוחת צהרים ואז מנוחה קלה/ משחקים. לקראת הערב נפגשנו כל המשפחה שוב לארוחת ערב, עת חזרו הגברים מבית הכנסת אחרי תפילת ערב. בסיום ארוחת ערב התארגנו לשינה. בזמנו השינה הייתה במרוכז כולם בחדר אחד, פרסנו מזרנים על הרצפה, וכולם ישנו ביחד. גם שלב זה היה עם לא מעט בדיחות וצחוק משותף. שעת השינה הייתה מוקדמת יחסית, מאחר ולא היה לנו טלוויזיה/ מתנ"ס/ מחשב ועוד הרבה דברים טובים שיש בימים אלו. כך שאת הזמן העברנו בעבודות בית, משחקים מאולתרים אוכל ושתייה.

מים 

1 .מים לשתייה ובישול: מים לצריכה יומית שאבנו ממעיין בקרבת הכפר. את המים ששאבנו הכנסנו לתוך כדים מיוחדים מחימר. בכל בוקר שאבנו את כמות המים הנדרשת לאותו יום.

2 .מקלחות: מאחר ובכפר לא היו מים זורמים התקלחנו אחת לשבוע, בדרך כלל בימי שישי לקראת שבת. את המקלחת ביצענו במעיין מסוים בכפר שבו התקלחנו ביחד, נשים  גברים לחוד. כדי לשמור על שיער אסוף ונקי אחרי המקלחת, אימא שלי מרחה לי שמן מיוחד על השיער ששמר על צורת השיער כצמה לזמן רב.

3 .כביסה: במעיין שבכפר, היה מקום בו נפגשו נשות הכפר לטובת כביסה. המים זרמו בנחל ושם כבסנו את הבגדים שהבאנו אתנו. בדרך כלל אימא שלי סבתא רבתא אסתר יפרח ז"ל, הייתה מכבסת עבור כולנו. המים שזרמו אחרי שכבסנו את הבגדים, שימשו להשקיית השדות. יש לציין כי הנחלים והבאר שימשו יהודים וערבים כאחד.

הכנת אוכל 

הבישול היה אירוע מרכזי בחיינו. מאחר ותנורי גז או חשמל לא היו אז, אמצעי הבישול היה מדורה של עצים. במהלך השבוע הכנו אוכל בתנור העצים שהיה לנו בקרבת הבית, מבעירים מדורה באמצעות עצים שאספנו במהלך כל השבוע. התנור שימש להכנת לחמים, בישול ארוך. בסופי שבוע התנור שבו השתמשנו היה "פרנה". מאחר ושמרנו שבת משפחות רבות השתמשו באותו התנור: כל משפחה הביאה את סיר החמין שלה, הכנסנו אותו לתוך הפרנה החמה, סגרנו ואטמנו את התנור. בשבת אחרי התפילה כולם היו מגיעים ביחד ולוקחים כל אחד את הסיר שלו. הפרנה שימשה גם לבישול איטי וארוך לטובת חגים, או שמחות משפחתיות. את הארוחה הגשנו על שולחן נמוך שישב במרכז הבית. כולנו ישבנו על שטיח ואכלנו משולחן ביחד. שתיה חמה הייתה תה עם נענע /שיבה. אלכוהול היה רק עראק שנקרא במרוקאית "מאחייה" שהכנו לבד בבית מתהליך של אידויי תאנים. את היין לקידוש בדרך כלל קנינו במרקש.

פרנסה

בילדותי ההכנסה שהייתה למשפחה לצורך מחייה הייתה באמצעות גידולי שדה – בדרך כלל ירקות, ובעלי חיים (פרה/ כבשים /עופות) שגידלנו, ולאחר מכן מכרנו לאחרים. בכסף שהתקבל רכשנו מוצרים אחרים שהיינו זקוקים להם לשם מחייתנו. מאחר ולא היה לנו הרבה כסף, הסתפקנו במועט ובסה"כ היה לנו כל שרצינו. את הקניות אבא שלי (סבא רבא יהודה יפרח ז"ל) היה נוסע לעיר מרקש ושם קונה את המוצרים שצרכנו למחייתנו. כמו כן לאבא שלי הייתה חנות מכולת קטנה בה מכר מוצרים לצריכה פרטית (נרות /גפרורים/ כלים למטבח) ומעל הכל בדים שמהם תפרנו בגדים עבורנו. בתקופת מלחמת העולם השנייה היינו בתקופה קשה בחיינו בה לא הייתה לנו הכנסה ונדרשנו לסיוע. הסיוע הגיע דרך האמריקאים שתרמו לקהילות היהודים במרוקו בדים. את הבדים תפרנו עבורם, הוספנו כפתורים, רוכסנים, כיסים ועוד. את הבגדים המוכנים מכרנו בחזרה לאמריקאים ובתמורה קבלנו שכר עבודה. בכסף הזה השתמשנו לקניות של מוצרים עבורנו.

תאורה

בילדותי לא הייתה לנו תאורה רגילה, וחשמל זה דבר שבכלל לא הכרנו. את הבית הארנו באמצעות עששית. עששית היא כלי מיוחד שבקרקעית שלו אבנים, בתוכו שמן ובד/ פתיל, שהווה את בסיס התאורה. בכל יום לפני החשיכה הכנו את העששיות ללילה. ברגע שהשמן בעששית אזל, היה חושך וכולנו נכנסנו למיטה, לישון.

העלייה לארץ ישראל

בתור ילדים ויהודים בארץ זרה, תמיד חלמנו במשפחה על עלייה לארץ ישראל. בכל פעם הייתה סיבה אחרת בגינה לא עלינו. ההחלטה הסופית לעלייה לישראל, התקבלה ע"י אבא שלי (סבא רבא של יובל), בעת שביקר במרקש. אבא שלי נסע לערוך קניות מרוכזות, כפי שנהג מדי פעם. בפעם הזו, אבא שלי נחשף לנציגי סוכנות, כמו גם להרבה שמועות מצד הקהילה היהודית כי מדינת ישראל היא דבר מוגמר ויש לעלות וליישב אותה. זאת לאחר שעברנו תקופה קשה של רדיפה במרוקו בכלל, אצלנו פחות – אבל שמועות על פגיעה ביהודים הייתה כל הזמן. אני זוכרת שאבא שלי חזר מהקניות במרקש ביום שישי, במעמד זה הודיע לנו כי החליט לעלות לישראל באופן מיידי. כבר ביום ראשון בבוקר יצאנו לכיוון מרקש כדי להתחיל במסע הארוך לעלות לישראל. הופתענו מאוד מההחלטה של אבא שלי, ומצד שני הייתה בנו שמחה גדולה שסוף סוף אנו חוזרים לבית האמיתי שלנו.

מטבע הדברים ובגלל הנחיצות של לצאת לדרך במהירות, לא הספקנו להיפרד בצורה מכובדת מהשכנים שלנו, כמו גם לא הספקנו למכור את כל הרכוש המועט שהיה לנו. כל אחד מאתנו אסף מעט בגדים, תכשיטים ופריטים מיוחדים שרצינו לקחת אתנו למזכרת. במרקש שהינו כשלושה חודשים, בתקופה זו התנהלו במעין מחנה של עולים והמתנו לשלב של העלייה. הזמן עבר מצד אחד בחשש שלא נצליח לעלות ו/או נפגע ע"י המוסלמים. מצד שני הציפייה לעלות ישראל ולחיות בבית אבותינו עליה חלמנו כל השנים הביאה עימה מצב רוח מרומם וצפייה להגיע לארץ אבותינו. ואז מגיעה ההחלטה שעלינו לצאת לדרך. בשלב זה עזבנו את מרקש החלנו בנסיעה לעיר קזבלנקה. בקזבלנקה עלינו לאוניה "קוטוביה" איתה הפלגנו לחיפה. בהפלגה נכחו יהודים רבים שעזבו את בתיהם ברחבי מרוקו. ההפלגה עברה בסה"כ בטוב ונוח, בין היתר בזכות תקופת הקיץ. ואז הגענו למדינת ישראל.

התיישבות בארץ ישראל

למדינת ישראל הגענו בשנת 1956, עת עגנו בנמל חיפה. העגינה בנמל חיפה לוותה בהתרגשות רבה כמו גם בכי מהול בשמחה רבה. מחד הודינו לקב"ה שהגענו בשלום למדינת אבותינו, מאידך ההבנה שאנחנו בלי כלום, והגענו למדינה בתחילת דרכה, מחייב אותנו לבנות הכל מאפס.

אחרי התארגנות של מספר ימים במחנה עולים, העלו אותנו על רכבים כדי ליישב את מושב זנוח, מושב באזור בית שמש. אחרי נסיעה של מספר שעות הגענו למושב זנוח, מושב במועצה האזורית מטה יהודה. מושב זה יושב בתחילה על ידי יהודים מתימן, אך בגלל פעילות חבלנית של תקיפת יהודים ע"י פדאיון (מחבלים פלשתינים שפעלו למנוע יישוב האזור ביהודים) העולים מתימן נטשו את המושב. הסוכנות החליטה ליישב בשנית את המושב על ידי העולים שהגיעו זה עתה ממרוקו. למזלנו הגענו למושב בחבל ארץ נעים וטוב, כאשר יש בו תנאים בסיסיים למחייה. במושב היו בתי אבן שננטשו כאמור על ידי עולים מתימן. הסוכנות יישבה אותנו בבתים אלו. בגדול, כל תושבי הכפר שחיינו בו במרוקו הגענו יחד ויישבנו את מושב זנוח. בהמשך הגיעו עוד עולים חדשים שעלו מאזורים אחרים במרוקו, כך שהמושב שמר על צביון מרוקאי. ההבנה של ההנהגה והסוכנות באותם ימים הייתה, כי היכולת ליישב הארץ באזורים אלו, שהיו רחוקים מכל ישוב מסודר וקרובים עד מאוד לישובים של ערבים פלשתינאים, תתאפשר רק אם יהיה קשר טוב (ועדיף קשר משפחתי) בין התושבים.

עם סיום תהליך הקליטה בישראל והבנה ראשונית של האופציות שלנו למחיה, התחלנו בעידוד הסוכנות היהודית להקים משקים חקלאים. חלק מהתושבים החלו בגידול ירקות בשדות שהוקצו לתושבים. את הגידולים שלנו מכרנו לסוחרים בבית שמש כמו גם למתווכים שסחרו. תוך כדי התחלנו בהקמת ההנהגה של הישוב ובחירת נציגים לייצוג הצרכים והרצונות של התושבים. בהמשך הדרך עברנו למשקים שמגדלים עופות מטילות ביצים, וכך עם הזמן השתפר מצבנו.

לאחר כמה שנים, בהגיע סבתא שלי לגיל 18 התחתנה סבתא שלי עם סבא שלי, חנניה פחימה. החתונה נערכה במושב זנוח, בבית של ההורים של סבא חנניה. מספר חודשים לאחר נישואיה של סבא וסבתא שלי, החליט סבא שלי לעבור לגור בקריית גת, לאור הצעה שקיבל לעבודה מפרנסת וטובה יותר מהחלופות שעמדו לרשותו במושב. המעבר לקריית גת הסתיים אחרי כחצי שנה, סבתא שלי פשוט החליטה שלא נעים לה בקריית גת, והיא מבקשת לחזור ולחיות עם בני משפחתה במושב. לבסוף החליטו סבא וסבא שלי לבדוק אפשרות לעבור לגור בעיר רחובות באזור שנקרא "זרנוגה". הציעו להם לחיות באזור כפרי מתפתח בו יש פרדסים והסוכנות ביקשה ליישב כל יישוב ואזור שניתן לחיות בו כדי להחזיק בשטח רב ככל הניתן. גם כאן, הגעגועים כמו גם קשיי הקליטה, גברו. מה שהביא את סבא וסבתא שלי לחזור למושב.

מאז ועד היום, סבא וסבא שלי גרים במושב זנוח. ללא ספק יש להם יד בבניית ישוב בישראל. הם היו ממקימי המושב ובנו משק חקלאי שעסק בגידול עופות וירקות. סבא שלי עבד כרכז משק והיה אחראי לנפק את כל הצרכים של התושבים במושב כדי לגדל ולשווק הצרכים שלהם. סבתא שלי הייתה עקרת בית שדאגה לגידול אבא שלי כמו גם הדודים שלי, ובמקביל אחראית על גידול משק עופות שהיה לסבא וסבתא שלי."

 

הזוית האישית

יובל פחימה: אני שמחה להגיש עבודה זו. נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי. אמנם סבתא שלי רחל פחימה, שהיא אישה מבוגרת, לא יכלה להגיע לביה"ס בגדרה, אך הראיונות והשיחות שקיימתי איתה עזרו לי מאוד לכתוב ולהגיש עבודה זו. בתכנית הקשר הרב דורי נחשפתי להיכרות טובה יותר עם סבתא שלי, כמו גם למדתי הרבה על המשפחות של החברים שלי שהשתתפו איתי בתכנית. כמדינה בה יש תושבים שהגיעו ממדינות רבות בעולם, הצלחנו כל אחד בדרכו ומשפחתו להציג מנהגים, בגדים, מאכלים וסיפורים מיוחדים שכל אחד עבר בדרכו למדינת ישראל.

סבתא שלי היא אישה מיוחדת במינה, שעד היום הכרתי טוב את הפינוק, מאכלים, החום והאהבה שהרעיפה עלינו. אך היום למדתי על הדרך שעברה מאז הולדתה ועד ימים אלו. בעבודה נחשפתי לסיפורים שעד היום לא הכרתי , כמו משחקים, סדר יום של סבתא באותם הימים. מעל הכל – על הדרך הארוכה שעברה מהכפר שבו נולדה במרוקו ועד העלייה לישראל.

לסבתא האוהבת שלי רחל פחימה – תודה רבה ואני אוהבת אותך מאוד.

אני רוצה להודות גם לאבא שלי דוד, שהחליף את סבתא בפגישות בבית ספר כדי לסייע בהכנת העבודה.

מילון

הרי האטלס
הרי האטלס הם רכס הרים בצפון מערב יבשת אפריקה. ההרים משתרעים לאורך כ-2,400 קילומטרים, דרך שלוש מדינות המגרב: מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. הנקודה הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקאל, מדרום לעיר מרקש שבמרוקו - גובהה 4,167 מטר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חשוב לי לציין כי קשרי העבודה והחיים בין היהודים למוסלמים באזור היו חיים של כבוד והערכה“