מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של קלרה שטטר

אני הילד עם השיער השחור. טקס יום המשפחה.
תמונה של סבתא עם הבובה שלה
קלרה שטטר

נולדתי בנובמבר 1940 בצ'רנוביץ, עיר שהייתה שייכת לברית המועצות והיום שייכת לאוקראינה. כשהמשפחות של הוריי הגיעו לצ'רנוביץ היא הייתה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי לכן הקהילה היהודית שמרה על השפה והתרבות הגרמנית ושפת האם שלי גרמנית. הסיפורים והאגדות עליהם גדלתי הם "אגדות האחים גרים", הדקלומים והשירים של המשוררים גטה ושילר.

ספר האגדות שממנו אמי הקריאה לי צרוב בזיכרוני כספר ענק עם תמונות צבעוניות.

את הבית שבו נולדתי אינני זוכרת כי גורשנו ממנו על ידי הגרמנים כשהייתי בת פחות מחצי שנה.

מסיפוריהם של הוריי אני יודעת שזאת  הייתה חווה שבה היו שלושה בתים. אחד מהם היה של סבי יוסף, הורי ופיליו דודי, בשני גר אחיו משה עם משפחתו: אשתו אנה ילדיו הסיו, אתי ובעלה מיכאל ובנם פולדי והבת הצעירה אלזה,  ובשלישי אחיו דוד ומשפחתו: אשתו הניה ושני בניו משה ואברהם.

בחווה גידלו פרות שהמליטו עגלים, תרנגולות, כלבים וסוס אציל של סבא יוסף.

בחווה התנהלו חיים מאושרים שנגדעו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתחילה, הגיעו לעיר קבוצות האיינזצגרופן שתפקידם היה להכין את הקרקע לפלישה הגדולה, הם אספו את הגברים והחרימו רכוש. כשעברה שמועה שהגרמנים מגיעים, הגברים במשפחתנו החליטו להסתתר וכך היה. הגרמנים הגיעו לחווה והחלו לאסוף ולגזול את הרכוש. כשניסו לרתום את הסוס של סבא הסוס התנגד, הם היכו אותו הוא זעק מרוב כאב אך המשיך להתנגד. סבי שמע את זעקות סוסו יצא ממחבואו ואמר לגרמנים: "הניחו לו אני אעזור לכם לרתום את הסוס". הגרמנים לקחו את הסוס יחד עם סבא ומאז הוא לא נראה.

הגרמנים אספו כ- 900 גברים ירו בהם וזרקו אותם לבור מחוץ לעיר. כחודש אחרי זה הוציאו הגרמנים את כל היהודים וריכזו אותם ברחוב אחד בעיר, שהפך לגטו.

לאמי היה כלב קטן בשם פיפי הוא היה קשור מאוד לאמי. בכל בוקר היה רץ מהבית לגטו לבדוק אם היא בסדר והיה חוזר לשמור על הבית. בוקר אחד הוא הגיע אך לא מצא אותנו, הוא חזר הביתה, ישב על מפתן הדלת ולא הסכים לקבל אוכל ומים מהשכנים האוקראינים ונפטר על המפתן, את זה סיפרו השכנים לאמי כשחזרנו מהגטו. באותו הבוקר ריכזו הגרמנים את רוב היהודים מהגטו והצעידו אותם לעבר נהר הדנייסטר כדי להעביר אותם ברפסודות לגדה השניה של הנהר לגדה הזאת קוראים טרנסניסטריה.

אבי קפץ על הרפסודה הראשונה כשהוא לחש לאמי שלא תדאג, כשהגיע לגדה השניה ניצל דקה שהשומרים לא שמו לב ורץ לעבר חורשת עצים. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע לבית בקצה הכפר וביקש מהאיכרה שגרה בו שתאפשר לו להביא את משפחתו להיסתתר במרתף בתמורה הציע לה את שעונו ואת כל הכסף שהיה בידו הוא חזר לגדות הדנייסטר וחיכה לאמי, הוא סיפר שחיכה יותר מיממה עד שראה אותה.

בינתיים אמי הלכה בשיירה כשהיא נושאת אותי על הידיים ועל היד השניה נשענה עליה סבתו הזקנה של אבי שהייתה כמעט עיוורת והתחננה: "אל תעזבי אותי, אלוהים יעזור לך…." תאר לעצמך יום חורף קשה גשם ורוחות אדמת אוקראינה אדמה שחורה ובוץ עמוק שיירה של מאות אנשים הולכים כשהשומרים והכלבים דוחקים בהם ורגליהם שוקעות בבוץ של האדמה הכבדה. רגליה של הסבתא כשלו והיא נפלה בבוץ. לא אפשרו לאמא לעצור ולעזור לה והיא נרמסה ברגלי ההולכים אחריה.  רגשות האשם לא עזבו את אמי כל חייה למרות שלא היה כל סיכוי להציל את הסבתא.

פתאום בעיקול הדרך ראתה אמי את אבי שמשך אותה ואותי מחוץ לשיירה. סבי אהרון הבחין במתרחש ובמהירות סחב את סבתא דבורה וכולם ברחו לתוך החורשה למסתור. הם הסתתרו במרתף מספר שבועות, כשאבי שמע שבעיר הקרובה מוגילב, הקימו הגרמנים ובני בריתם הרומנים גטו הם עברו למוגילב ושם שיכנו אותם יחד עם כל היהודים שנשארו במוגילב.

נאלצנו לענוד על בגדינו מגן דוד צהוב (תלאי), אפילו אני שהייתי תינוקת הייתי צריכה לענוד אותו. בהמשך הצטרפו אלינו גם דודתי ארנה ובעלה הראשון וכן בת דודה של אבי אנני. כל בוקר יצאה אמי עם כל הנשים ואיתי על ידיה כדי לקבל את מנת הלחם שהקציבו הגרמנים. הגרמנים והרומנים היו נוהגים לקחת נשים וגברים צעירים ולשלוח אותם למחנות עבודה, באחד הימים ניגש גרמני לאמי ודודתי שעמדו בתור ללחם ושאל: "של מי התינוקת?"  דודתי התפרצה ואמרה שלי אז הגרמני לקח אותי מידה של אמי ונתן אותי לדודה ורצה לקחת את אמי. אני תפסתי את הצוואר של אמי ובכיתי. הגרמני צחק ואמר "אף פעם לא ראיתי שלילדה יש שתי אמהות. תלכו אבל גם את הילדה הזאת נשרוף והעיניים הבהירות והשיער הבלונדיני שלה לא יצילו אותה."

יום אחד כשאמי עמדה בתור אישה אחת אמרה לה: "יש לך מזל שאת נשואה לגוי." לאבי, לא הייתה חזות יהודית, וכשהוא שמע זאת הוריד את הטלאי ויצא לרחוב במטרה למצוא עבודה. בלכתו ברחוב ראה קצין גרמני ועל צווארו הייתה תלויה מצלמה, אבי פנה אליו בגרמנית ואמר לו שהוא צלם, הקצין שמח וכאן, התפתח קשר סביב נושא הצילום הקצין היה חובב צילום והוא ביקש מאבי לפתח לו תמונות בביתו, המפגש הזה שיפר במידה מסוימת את מצבינו ובזכות זאת יש לי מספר תמונות מאותה תקופה.

בלילות, אבי וסבא אהרון יצאו וגנבו עצים לחימום החדר. באחת הגיחות הם נתקלו בבית חרושת ליציקה, מעשה זה פתח עוד פתח למציאת מקור פרנסה נוסף.

בבוקר הם ניגשו לבית היציקה כשנכנסו, קרה מקרה שנראה כאילו נלקח מהאגדות: מנהל בית היציקה אוקראיני מבוגר, ראה את סבי רץ אליו וחיבק אותו. התברר שלפני המלחמה סבי אהרון והאחים של האוקראיני שיתפו פעולה בהכנת מיכלים גדולים לאיכסון דלק והתקינו אותם ברומניה ובולגריה.

סבי החל לעבוד בבית היציקה של חברו והמצב נהיה יותר טוב. חברו עזר לנו לעבור מהגטו לבית של איכרה אוקראינית אשר שכנעה אותה לתת לנו חדר בביתה.

לאוקראינית הייתה ילדה בערך בגילי ויש לי תמונה איתה ועם סבתא דבורה. במשך הזמן החלו להגיע שמועות על גורל היהודים אשר גורשו לעומק טרנסניסטריה למחנות המוות ונודע לאבי שכל המשפחה של אמי נספתה: שני הדודים, משה, אשתו, הבת אתי, בעלה מיכאל זומר, התינוק פולדי שהיה בגילי דוד ואשתו ובניהם מוישלה ואברימל'ה. הם הוכנסו למחסן עם עוד נערים והגרמנים העלו את המחסן באש. אחד מהם הצליח להימלט מהאש אך צלף ירה בו והרגו, רק אלזה הילדה הקטנה בת האחת עשרה שרדה, אבי החליט להצילה. הוא ביקש מהבת הגדולה של האוקראינית שתלך לחפש את אלזה. לאוקראינית הצטרפה בת הדודה של אבי אנה, שתיהן הצליחו להביא את אלזה אלינו, היא הייתה כולה מכוסה פצעים ומלאה בכינים, אמי הצליחה לטפל בה וכשהתאוששה האיכרה האוקראינית התאהבה בה ולקחה אותה אליה.

אלזה עזרה לה למכור את החלב אבל כל בוקר לפני שהיא החלה למכור היא הגיע אלינו, נתנה כוס חלב עבורי והוסיפה במקומו מים לכד.

בזיכרוני, הייתה אלזה גדולה, עומדת מעלי וצועקת. לפני מספר שנים שאלתי אותה אם הזיכרון שלי נכון ומדוע צעקה עלי? היא סיפרה לי, שהיא הייתה לוקחת אותי לגינת הירק של האיכרה הייתה מכניסה תפוחי אדמה למכנסיים וצועקת עלי שאחזור מהר לאמא שלי עם תפוחי אדמה וכך הפכתי בגיל שנתיים למבריחת אוכל.

מדי פעם היו הגרמנים והרומנים תופסים גברים צעירים ושולחים אותם למחנות עבודה.

באחד הימים תפסו גם את אבי והוא היה אמור להישלח למחנה העבודה כשעמד לעלות לקרון חילקו לכל אחד מהם רבע כיכר לחם, הם נתנו את הלחם לבחור שעמד לפניו, האיש שאל אותו למה? אבי ענה, אני לא מתכוון לנסוע ברכבת הזאת. בתוך הקרון התקרב אבי לאשנב כשהרכבת החלה לנוע, הוא ביקש מהבחור לעשות לו סולם גנבים, הוא השתחל דרך האשנב וקפץ. פצוע ומפוחד הצליח בדרך לא דרך להגיע הביתה. הוא חלה בצהבת כנראה מפחד ולחץ נפשי ,לאחר כמה ימים החל להרגיש שכוחותיו שבים אליו וחזר לעבוד. כשהרוסים הצליחו לנצח בקרב על סטלינגרד הגרמנים המובסים החלו לסגת.

הורי סיפרו שהקצינים והחיילים הנסוגים המשיכו להתנהג באכזריות גם כשהובסו. הם פלשו לבתים והשאירו אחריהם הרס וחורבן.

בזכות מרון בני נזכרתי בסיפור שונה שנותן תקווה שלא כל בני האדם רעים וגם בין הגרמנים היה אחד שונה.

הנסיגה הגרמנית המשיכה ובאחד הימים הגיעה קבוצת חיילים גרמנים והקצין שלהם ציווה עליהם לחנות בחוץ ולא להיכנס הביתה. הוא נכנס לבדו, התנצל על פלישתו וישב כל הלילה על הכסא ליד השולחן בבוקר כשהיתגלח הוציא מראה קטנה מתרמילו, התקרבתי אליו וראיתי את עצמי במראה בפעם הראשונה בחיי. התפרצתי בקריאה בגרמנית (זו הייתה השפה במשפחתינו) "איך הגעתי לתוך זה?" הקצין נדהם, נתן לי את המראה ואמר לי: "אם אצליח להגיע בשלום הביתה אני לעולם לא אהיה חייל". המראה שנתן לי הייתה מראה של חיילים בצורת מלבן מודבקת על עץ כתום, המראה שימשה אותי בכל טיולי בית הספר והצופים עד שהתגייסתי לצה"ל ובטירונות היא נשברה כנראה שהיא לא הצליחה להבדיל בין מדים נאצים למדים של צבא שמגן על העם והארץ שלו.

כשהסתיימה המלחמה חזרנו לצ'רנוביץ בלי אבא, הוא נשלח על ידי הרוסים למכרות הפחם באוקראינה. אמי החליטה לנסות לשחרר אותו היא נסעה ברכבות בסיכון רב הגיע למכרה וביקשה להיפגש עם המפקד שהיה קצין בדרגה גבוהה מאד כמובן שהוא סירב היא התעקשה ועמדה מול הדלת שלו ימים ולילות עד שבוקר אחד הוא הכניס אותה לחדרו נעל את הדלת ואמר לה: "חזרי הביתה, מאד מסוכן עבורך להישאר כאן, גם אני יהודי ואני מבטיח לך שאעשה הכל כדי שבעלך יחזור אלייך בשלום."

כשאבי חזר הוא וסבי החלו לחפש דרכים לעזוב את רוסיה הקומוניסטית. באותו הזמן החלו לחזור לצ'רנוביץ חיילים וקצינים רוסים מהמלחמה. סבי מצא קצין שהסכים לתת משאית בתמורה לדירה המפוארת ולבית היציקה של סבי, כדי שנוכל לעבור את הגבול מרוסיה לרומניה.

כך הצלחנו לעזוב את רוסיה לפני שירד מסך הברזל על גבולות רוסיה.

בעיירה על גבול רומניה הונגריה החלו הורי לבנות שוב את חייהם. אבל הבינו שהם צריכים להמשיך הלאה ולהגיע למקום שהוא יהיה הבית הבטוח. ב- 1950 הם הצליחו סוף סוף לקבל אישור לצאת מאירופה ולעלות לישראל.

סיפור העלייה לישראל והקליטה הוא כבר סיפור אחר.

שיסופר בפעם הבאה.

 

הזוית האישית

היה מאד כיף!

מילון

.
.

ציטוטים

”כך הצלחנו לעזוב את רוסיה לפני שירד מסך הברזל על גבולות רוסיה.“