מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתי אתי רוזנברג צביבל

תולדות המשפחה בזמן תקופת השואה ועד היום

"הקשר הרב דורי"

לזכרם של הורי, מניה ויוסף צביבל ז"ל ולזכר אחותי בתיה כ"ץ, ז"ל.

שמי אתי רוזנברג ואני סבתא של נועם שלמה, נכדי הבכור. אני קרויה ע"ש סבתי – אסתר צביבל – אם אבי, שנפטרה בעת לידת הבת יענטעל. אבי היה הבן הצעיר משבעת ילדיהם של אסתר ור' שלמה צביבל.

משפחת צביבל התגוררה בכפר גריבה. כפר קטן בין יערות עבותים, ביצות ונהרות בצפון ווהלין. המשפחה שמרה על יהדותה ומסורתה בגאווה בין הגויים, סיפקה לתושבי הכפר את שירותי המסחר ושיווקה את תוצרת הכפר לערי הסביבה, ביניהן גם לוורשה בירת פולין.

שנות ה-30 היו תקופה של שינוי. רבים מיהודי הסביבה היגרו לארצות מעבר לים או עברו לגור בערים הגדולות שבהן היו יותר אפשרויות להתקדמות ולהיכרות.

ישעיהו, בכור המשפחה התחתן עם שרה ועבר לגור במנייביץ. נולדו להם שתי בנות, דודותי: אסתר ואיטקה. הבת רבקה התחתנה ועברה לגור בעיר רדום במרכז פולין –  אמו של בן דודי מיכה. בכפר נותרו לבדם סבא שלמה ואבי יוסף שנשא מעתה בעול עסקי המשפחה.

 משפחתי

כך מתאר בן דודי מיכה את קיץ 1939:

"כמידי שנה כך גם בקיץ של 1939, ארזה אמי את המזוודות לקראת הנסיעה הארוכה והמיוחלת לבקר את סבא שלמה והדוד יוסף בכפר גריבה. הנסיעה הייתה ברכבת ונמשכה שעות רבות, על פני שדותיה הירוקים והפורחים של פולין. ענני סתיו החלו לבצבץ בקצות הרקיע וכבר הגיעה השעה לארוז את החפצים, להגיד שלום ולנסוע חזרה לרדום. אולם נסיעתנו התעכבה כי סערה איומה התקרבה. ביום הראשון בחודש ספטמבר, כשהעולם עדיין ישן ברובו, הסתערו חיילי היטלר על פולין והמלחמה הגדולה החלה. הרוסים במזרח לא פיגרו אחרי הגרמנים – על יסוד ההסכם הסודי ביניהם, סיפחו הרוסים את חלקיה המזרחיים של פולין, ובתוכם נכללו גם הכפר גריבה והסביבה".

תחת שלטון הרוסים הוחרם כל הרכוש הפרטי, כולל אדמות האיכרים. חנות המשפחה נהפכה לקואופרטיב ואבי, יוסף, מונה למנהל הקואופרטיב האחראי גם לחלוקת המצרכים החיוניים בשעת מלחמה לכל תושבי הכפר. לאבי היה חבר נעורים אוקראיני, ניקולאי קונישטשוק, שכונה בשם קרוק.

עם התערערות ההסכם בין רוסיה וגרמניה החלה התארגנות חשאית בין שונאי היהודים והם תקפו ובזזו את בית משפחת צביבל ולקחו כל דבר בעל ערך. המשטרה הרוסית החשאית שחקרה את העניין, גילתה את אנשי הכנופיה וסופם היה רע ומר.

בחודש יוני 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה והשתלטות גרמניה על אירופה. הצבא הרוסי נסוג בבהלה. למחרת קרוק, חברו של אבי, הצטרף ליחידות הרוסיות וביקש גם מאבי להצטרף. אבי לא הסכים להפקיר את משפחתו בעיקר בזמנים אלו כאשר סכנת מוות אורבת להם. ההפקרות שלטה בכל. היו פוגרומים ואווירת חרדה גדולה למה שעתיד לקרות.

כנופיה של אוקראינים מתושבי הכפר והסביבה התארגנה בשיירה עם פטיפון שהשמיע שירי ארס אוקראינים ופניהם לעבר בית משפחת אבי. אבי שהבחין בשיירה המתקרבת קרא לכל תושבי הבית לברוח מהר ולהסתתר דרך החצר האחורית לכיוון השדות והשיחים שנתנו מסתור. הבית נשדד מכל שנותר מהשוד הקודם. מאותו יום ואילך בני המשפחה הסתתרו מחוץ לבית אצל איכרים ידידים או רחוק בשדות. היה מחסור בכל. חלק ממעט האוכל שהצליחו להשיג בכפר היה נשלח למשפחה במנייביץ' כי שם היה הרעב כבד.

כחודש ימים לאחר שקרוק הצטרף לצבא הרוסי הנסוג, הוא קיבל הוראה להסתנן חזרה מעבר לקווים הגרמניים, לחזור לכפר גריבה ולנסות לארגן שם התנגדות פרטיזנית נגד הכיבוש הגרמני. כל אותה תקופה הסתתר קרוק ביער הסמוך לכפר ולא העז לצאת או להתקשר עם בני הכפר, פרט לאבי. שום אוקראיני מהכפר לא היה נאמן דיו לחלוק עמו את הסוד. אבי גילה עניין בהצעה וחיכה לשעת כושר.

כחודשיים לאחר הכיבוש אבא התייצב אצל שלטונות הכיבוש הגרמניים והצהיר שהוא קבלן וספק של עצים, מקצוע מאוד חיוני בזמן המלחמה. הגרמנים אישרו לאנשים אלה להישאר במקום מגוריהם משום חשיבות מקצועם למאמץ המלחמה. יהודים שלא היו בעלי מקצוע חיוני נשלחו מיד למחנות הריכוז ולגטאות בערים הגדולות.כך גם המשפחה הורשתה להישאר במקום.

העבודה בתוך היער נתנה לאבי הזדמנות להכיר מקרוב את שביליו הפנימיים והנסתרים וגם להתיידד עם אנשי הסביבה, בעיקר עם בעלי החוות שהיו מפוזרות ביערות. ככל שעברו החודשים התקבלו ידיעות ושמועות שדבר איום ונורא עובר על העם היהודי.

טבעת הכיליון שהקיפה את יהדות אירופה הלכה והתהדקה ותורם של יהודי מנייביץ' והסביבה הגיע גם הוא. באוגוסט 1942 הגיעה פקודה מטעם הפיקוד הגרמני שכל היהודים, כולל אלו שעבדו בעבודות חיוניות, חייבים לעזוב את העיירות הקטנות ולהתרכז בערים הגדולות, במקומות שמיועדים רק ליהודים. מכיוון שהכפר גריבה היה חלק מחבל 'קמין- קושירסק', הדבר חייב את בני משפחת צביבל – לעבור לגור בגטו ב'קמין – קושירסק'.

מהמידע שהיה ברשותם היה ברור לגמרי שלהתייצב בקמין קושירסק משמעותו מוות בטוח. אבי החליט לא להישמע לצו הגרמני ובמקום זה החליט להעביר בחשאי את כל המשפחה למנייביץ' ששם בשלב ההוא לא היו עדיין שום פעולות חשודות מצד הגרמנים.

אבי החל מיד בחיפושים אחר מקום מחבוא ביער ששם תוכל המשפחה להסתתר בעת צרה. המעבר ממקום ישוב אחד למשנהו בלי רישיון או הוראה מהשלטונות הגרמנים היה כרוך בסכנה גדולה. אם היה מדובר ביהודים היה זה סיכון עם פסק דין מות לכל מי שנתפס. לכן הבריחה למנייביץ' במקום ל'קמין קושירסק' כפי שציוו הגרמנים, נעשתה בחשאי ולוותה במתח רב.

סבא שלמה צבייבל ודודתי רבקה עזבו לפנות בוקר את הכפר והלכו ברגל בדרך עקלקלה לכיוון מנייביץ'. בדרך הם הורידו את הטלאי הצהוב מבגדיהם והתחזו לנוצרים. לפנות ערב הם הגיעו למנייביץ' ועברו דרך המשמרות הגרמניים, אך אלו לא עצרו אותם כי חשבו שהם נוצרים. אבי שהיו לו עדיין התעודות של עובד חיוני מטעם השלטונות נסע למנייביץ עם קרונות הסוסים, לקח את בן דודי מיכה איתו והם הגיעו באותו ערב בשלום לבית משפחת ישעיהו צבייבל – האח הבכור.

אבא הסתתר במנייביץ' במשך שמונה ימים ובאותו זמן נפגש עם כמה מיהודי המקום, ביניהם חברו, דוד בלאושטיין. אבא התייעץ לגבי הצעדים שיש לעשות כדי להימלט ממלכודת הגרמנים. באותה הזדמנות רמז כי בדעתו לברוח ליער ושם להתארגן לשהייה ממושכת. דוד התלהב מהרעיון ואמר לאבי שהזמן הולך ואוזל ואם יש מקום מסתור ביער צריך להתארגן ולברוח מיד.

בלילה בחשאי אבא חזר לכפר על מנת ליצור קשר עם קרוק, שהסתתר כל אותם חודשים לבדו מחוץ לכפר ביערות הסמוכים. אבי נאלץ מעכשיו לנדוד מבית ידיד אחד למשנהו כשהוא מסתתר בכל מקום לא יותר מיומיים משום הפחד הרב שמא יתגלה חלילה אצלם.

והנה יום אחד הגיעה הידיעה כי קרוק נמצא בכפר וכבר באותו ערב הייתה ביניהם פגישה מאוד מרגשת. אבא הציע להביא אנשים נאמנים מיהודי הסביבה בעלי הכשרה צבאית, שיתאימו למשימות של לוחמה פרטיזנית. שניהם שמו פעמיהם לכיוון הכפר. בדרך קרוק נתן לאבא את אקדחו ולעצמו השאיר רובה שקיבל מהצבא הרוסי.

משפחתו של אבי בוששה לבוא משום שהמכתב שמסר אבי לא הגיע למשפחתו עקב בהלת השליח שחזר עם סיפורי זוועות שכל המשפחה מובלת לטבח. למעשה, ראה בכפר קארסין, פינוי של היהודים מהעיירה לגטו. בהגיע בשורת איוב זו לאבי הוא לא ידע את נפשו. מה לעשות? להיכן ללכת? לאחר מספר ימים הוא הציע לקרוק לנסות ללכת לכיוון העיירה לישניבקה, אולי שם נשארו יהודים שמתוכם אפשר יהיה לגייס אנשים לפרטיזנים.

קרוק ואבי הגיעו לעיירה בלילה. קרוק נשאר מחוץ לעיירה ואבי הגיע לבית שמעון וולפר. בשמעו את הצעתו של אבי להצטרף לפרטיזנים לא האמין שניתן יהיה להתקיים ביער להשיג מזון ולשרוד בתנאי החורף הקשים. אבי דיבר על ליבו והשרה בו אמון וביטחון בציינו כי הוא נמצא ביער הרבה שבועות וניתן להסתדר עם קצת תושייה. תוך שעה התאספה קבוצה מצעירי העיירה והחלו לחקור ולברר עם אבי על אפשרויות הקיום ביער. ההיסוסים גברו אך האלטרנטיבות שעמדו בפניהם מחד- הכיליון הבטוח ומאידך – התקווה ללחום ולהינצל, הכריעו את הכף. ההחלטה הגורלית נפלה וכולם החליטו לבסוף להצטרף. מספר צעירים הצטרפו לאבי עוד באותו הלילה, השאר ביקשו ארכה עד למחרת כדי שיוכלו להכין את עצמם וגם לשקול את צעדם.

אבי נפרד משאר בני הקבוצה ונדבר להיפגש אתם כבר למחרת בלילה ליד גשרון "השטן" ביער. ובאמת כך היה. למחרת בלילה הגיעו נשים נוספות וכן שמעון וולפר למפגש ומשם לקח אותם אבי למחבוא ביער מקום משכן כל הצעירים.

אחת הנשים שינתה לפתע את דעתה והחלה למרר בבכי שהיא רוצה לחזור מיד לעיירה ושאבי יחזיר לה את ילדיה כי לדעתה אין טעם להסתתר בכלל ביער כי גם פה הכיליון הוא בטוח. היא גם טענה שאם הגרמנים יראו שהם ברחו הם ינקמו בשאר יהודי העיירה וכולם יחד יושמדו. אבי בשום אופן לא הסכים שהם יחזרו לעיירה משום שהיא וילדיה כבר יודעים את מקום מחבוא הפרטיזנים, כך שאם יתפסו על ידי הגרמנים יענו אותם ואז יגלו את מקום המחבוא וכולם יושמדו. הוויכוח המר נמשך כשעתיים כאשר היא מאשימה את אבי כי בגללו כל יהודי לישניבקה יושמדו ודם כל יהודיה יהיה על מצפונו. אך אבא סרב בכל תוקף לאפשר להם לחזור לעיירה. במהלך הוויכוח בתה הודיעה שהיא לא חוזרת אלא מצטרפת לפרטיזנים. זה היה רגע המפנה שבו נרגעה ולבסוף הסכימה להישאר עם הילדים.

שמעון וולפר ביקש לחזור למנייביץ' ולהביא את משפחתו הענפה ליער. קרוק התנגד לכך, אך נתן לאבי את ההחלטה הסופית. לאחר דין ודברים והתלבטויות קשות, אבא הסכים לגלות לו את מקום המפגש הסודי של הפרטיזנים ביער, בתנאי שיודיע לבני משפחת צבייבל במנייביץ' שיתכוננו לבריחה ויגיעו למקום המפגש הסודי.

שמעון יצא לדרך ואבי עם שאר הצעירים מלישניבקה חזרו למחנה לתוך היער.

הבריחה ליער

שמעון וולפר הגיע בחשאי למנייביץ' והחל מגלה את סודו על היער ועל האפשרות לברוח ולהינצל. כולם המתינו ללילה המתאים שבו יינתן הסימן וכולם יברחו. אבי הגיע למקום המפגש מידי לילה ומשם היה מעביר את הבורחים אל מעמקי היער, שם חיכו להם שאר הפרטיזנים.

כאשר מספר היהודים המגיעים ממנייביץ' הלך וגדל שוב קמה התמרמרות בין היהודים שביער כי הגרמנים מיד יבחינו בהעלמות היהודים ויעקבו אחריהם וכולם יהרגו. גם בעיני קרוק לא היה רצוי שכל כך הרבה אנשים התחילו להגיע ליער והחליט לא לקבל יותר יהודים למחנה שלו.

באשר למשפחה של אבי, שזמן בריחתם ליער התמהמהה, קרוק לא הסכים לקבלם בטענה "למה הם חיכו כל כך הרבה זמן, אין לי יותר מקום עבורם". אבי מאוד נפגע וענה שזרים רבים הוא הציל ואת המשפחה שלו ודאי שלא יפקיר. אם קרוק לא רוצה אותם בקבוצה שלו, אבי יקים קבוצה משלו וידאג להם בעצמו. וכך היה.

בסתיו 1942, כשבוע לפני ראש השנה, הגיעה הידיעה שהגרמנים עומדים להשמיד את כל יהודי מנייביץ'. ישעיהו חיכה ללילה המתאים, באור ירח קלוש, בחצות בדיוק, הגיעה שרה רעייתו ונקשה על חלון חדרם של בן דודי ודודתי רבקה. הם התעוררו בבהלה וידעו כי הרגע הגורלי הגיע. אספו תרמיל ובו מספר מועט של בגדים ויצאו ללילה הקר והחשוך. ליד ביתו של הדוד ישעיהו חיכתה שאר המשפחה. בנות הדודות, אסתר ואיטקה, אביה של שרה, אחיה זכריה ואחותה לאה. המשפחה צעדה בשבילים עקלקלים כדי שלא יתגלו על ידי השומרים הגרמנים ולאחר הליכה מהירה וממושכת הגיעו לעובי היער. "עם שחר עשינו חנייה ראשונה. הוצאנו מן התרמילים פרוסות לחם יבשות וקוביות סוכר וכך שכבנו כל אותו יום כשאנו מחכים להוראות חדשות לאן ומתי לפנות". בן דודי מסכם פרק זה: "ככל שהעמקנו גבר ביטחוננו ובראותנו את יוסף, שחיכה לנו כל כך הרבה ימים, הרגשנו שפגשנו איזה שליח משמיים, שנשלח במיוחד להצילנו".

שנתיים ביער

מיכה בן דודי ששהה ביער בהיותו בן 12 שנים מתאר את רגעי הבריחה ליער. "שרידים מוכים ונפחדים היינו, כאותם יצורים חיים הבורחים משריפה גדולה המתפשטת והולכת, והרינו נמלטים לאן שיישאונו רגלינו. לפנינו השתרעו יערות פוליסה הגדולים, עם הביצות והנחלים הזורמים על פני שטחים רחבים ועצומים."

"קרוק אשר הכיר היטב את דודי (אבי), יוסף,  יצר עמו גרעין ראשוני שממנו צמחה פלוגה שלמה, אשר במשך הזמן היה כל יהודי ניצול מוצא בה, בתוך היער, את מקומו ובטחונו.

בלילות הארוכים והקרים היו יוצאים למשימתם: לפוצץ רכבות, לשבש קווי תקשורת, לפוצץ ביצורים, להרוס גשרים ולהכות בעורפו של האויב. הם היו הולכים בשורה ארוכה, לבושים בלויי סחבות כשבידיהם כלי נשק עלובים. מחנה של הנשים והילדים היה מלווה אותם במבטו ובברכתו להצלחה ולשיבה בשלום. רגעי שיבתם היו הרגעים הגדולים שביער, כי הם היו כאותם אלופי אולימפוס שלא הוכתרו מעולם. הם שרשמו לזכותם גרמנים הרוגים ומכונות הרוסות, גשרים מפוצצים ורכבות מרוסקות והחשוב מכל: שיבוש קו האספקה החיוני של האויב – הקו המרכזי לקייב. כל עיכוב במרוץ אותן רכבות עמוסות לחזית היה הניצחון הגדול שלנו.התקופה הקשה ביותר ביער הייתה תקופת החורף, החורף הקשה ביערות אוקראינה. בתוך שממון הקור הזה נדדנו אנחנו ו… חבורת זאבים רעבים כשהם ואנו מחפשים אוכל לפינו. לזאבים הייתה תחושה מיוחדת כלפינו: במשך כל זמן שהותנו בקרבתם הם לא נגעו בנו לרעה, רק גילו "מעשי שובבות" כלפי האוכל שלנו. ודווקא באותם ימים עזי קור היו פוקדים אותנו הגרמנים ועורכים פשיטות לכל עומק היער על מנת למצוא את מחבואנו ולחסלנו. הם סברו, כנראה, שבחורף יהיה קל יותר להרעיב אותנו ולהקפיאנו בקור. ואז היו מגיעים ימי המבחן. היו ימים שבהם לא ידענו את נפשנו. נסים היינו אנה ואנה. גומאים מאות קילומטרים ללא מנוחה, בין ביצות קפואות והררי שלג טובעניים, כשמידי פעם היינו גונחים ונופלים, ומתנשמים וקמים שנית ובחירוק שיניים ממשיכים לנוע לנוע…"

לקראת סוף 1943 אוכלסו יערות גריבה והסביבה באלפי פרטיזנים, בעיקר התרחב המחנה הפרטיזני של קרוק, שקיבל לשורותיו כל לוחם יהודי שהזדמן. וכך מהתחלה צנועה שהחלה בהתקשרות בין קרוק לאבי יוסף, הפך היער לשטח ריבוני בשליטת הפרטיזנים.

בתחילת 1944 החלו הסימנים הראשונים של הניצחון הממשמש ובא להגיע גם ליער. הצלחות הצבא הרוסי בהדיפת הגרמנים החלו להשפיע על הנעשה ביער. מצב הרוח עלה וכולם ציפו לכניסת הצבא הרוסי שאת תותחיו אפשר היה לשמוע ממרחק. הצבא הרוסי נע במהירות ותקע טריז עמוק בקווי הגרמנים שעברו דרך היערות של הפרטיזנים. הרבה יחידות פרטיזניות יצרו מיד קשר עם הצבא הרוסי המתקדם והצטרפו אל שורותיו. כשאזור היערות שוחרר כליל הוזמנו אבי יוסף וקרוק לעיר המחוז קמין קושירסק והתייצבו לפני המפקד הרוסי של האזור. שניהם קיבלו מינויים מטעם השלטונות הרוסיים. קרוק מונה למנהל הסעד של המחוז ואילו אבי מונה למנהל אזורי של הצרכניות ושירותי האספקה.

וכך מסכם בן דודי פרק זה: "הכל התרחש במהירות ובמפתיע. הפרידה מהיער הייתה קשה. זה המקום שבו אנו, שרידי העם היהודי, מצאנו מסתור וביטחון, זה המקום שבו נבטה והתבצרה הגבורה והגאווה היהודית. גבורה שהייתה חבויה זה אלפי שנים התפרצה בכוח איתנים ובישרה את גאולת העם היהודי."

אחרית דבר

אבי יוסף ניצל את ההזדמנות לעבור באופן חופשי מרוסיה לפולין והגיע לעיר לובלין. שם היה ארגון יהודי שהבריח יהודים לגרמניה, לאזור הכיבוש האמריקאי. בין הפרטיזנים שהגיעו ללובלין היה גם הפרטיזן יהושע קנוניץ ממנייביץ'. יהושע שהיה פצוע ברגלו ביער אושפז בבית החולים המקומי. לבית החולים הגיחה כנופיה של אנטישמים פולנים והם רצחו אותו במיטת חוליו. המלחמה והשנאה נגד העם היהודי לא פסקו גם לאחר מפלת המפלצת הנאצית.

מניה (אמי ז"ל), אחותו של יהושע, הגיעה מיד לאחר המקרה ללובלין לקבל מידע על אחיה שנרצח. נמסר לה שיוסף הוא האדם שהיה עם אחיה ברגעיו האחרונים ושברשותו נמצאים חפציו האישיים.

היכרות רגעית זו ברגע טראגי כל כך נהפכה להיכרות עמוקה, לאהבה ממבט ראשון ולקשר לכל החיים. יוסף ומניה כמו שאר שרידי העם היהודי היו בפתחם של חיים חדשים.

הורי הגיעו לישראל בשנת 1949 מפולין, דרך אוסטריה וגרמניה – שם נולדה אחותי הבכורה בתיה – וזאת במטרה להקים בארץ ישראל את ביתם ולחיות בה לתמיד.

אני נולדתי במאי 1956 בבי"ח דג'אני ביפו כבת הזקונים להורי מניה ויוסף צביבל ז"ל.

בעת לידתי אחותי הבכורה בתיה ז"ל הייתה בת 10 שנים ואחי משה – יבדל לחיים טובים, היה בן 5 שנים. תחילה התגוררו במעברה בפרדס חנה ולאחר מכן עברו להתגורר ביפו, בבית עם חלונות שבורים ופרוצים של ערבים שנטשו. בעת לידתי משפחתי התגוררה בשכונת רסקו ג' בחולון בדירה קטנה בקומת קרקע עם מטבח ושני חדרים ומעלינו התגוררה משפחה נוספת. בהיותי בת 4 וחצי משפחתי עברה להתגורר בשכונת 'אגרובנק' בחולון, ליד מקווה ישראל.

בבית זה עברה עלי כל התקופה המשמעותית והמעצבת בחיי מילדותי, נעורי, בגרותי נישואי, והמפגשים החברתיים והמשפחתיים.

נישאתי לבעלי אבי בגיל 20 לאחר חמש שנות חברות. אבי היה בשנתו השלישית בלימודי הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. שם התגוררנו כשנתיים במעונות הסטודנטים, לאחר בחינות קבלה, עבדתי בבנה"פ במנהלת אזור חיפה, כעוזרת לענייני אשראי. בהמשך עברנו להתגורר בחולון שם נולדו בנותינו, מאיה ורעות. לפני מלחמת המפרץ בשנת 1990, עברנו לגור בנס ציונה. מאיה נישאה לחיים ויש לנו מהם שלושה נכדים יקרים: נועם, אורי וליבי המתגוררים במזכרת בתיה.

 בצעירותם

קישור לקובץ הסיפור:

הזוית האישית

אתי: מאחלת שנמשיך לחיות במדינתנו בשלום, אחווה ושגשוג.

מילון

קולחוז
חווה חקלאית שיתופית

ציטוטים

”הכל צפוי והרשות נתונה“