מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי רחל טייר נולדה בבית החולים הצרפתי בבריסל (Bruxelles), בירת בלגיה, בתאריך 10 לפברואר, שנת 1933. בת בכורה להוריה – ציון יליד מלטה ואסתר ילידת פולין. כשהייתה בת 3 התגרשו הוריה ורחל נשארה עם אמה אסתר. הן התגוררו עם הוריה של אסתר שרה ויוסף מיטלסבך.

בחודש ספטמבר, שנת 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. במאי 1940 נכבשה בלגיה ע"י צבא גרמניה הנאצית. עם הכיבוש תם לו עידן התמימות ופרק חדש עמד להתחיל. גזירות קשות נחתו על היהודים תושבי בלגיה, שיבשו לחלוטין את חייהם מכל היבט אפשרי ואילצו אותם למצוא מחבוא ומחסה מפני הנאצים, הקמים עליהם להשמידם.

וכך מתארת סבתי רחל את חייה באותה התקופה:

"אבי היה אזרח צרפתי. כשפרצה המלחמה הוא גויס מיד לצבא צרפת. עד תום המלחמה לא פגשתי אותו ולא היה בינינו קשר.

בקיץ 1939 עם פרוץ המלחמה, היינו, כרגיל, בחופשה בלה-פאן. פחדנו ולא ידענו מה בדיוק קורה. היו הפגזות בפולין וחששנו שיגיעו גם לבלגיה. היה תוהו ובוהו והמשפחה קיבלה החלטה להישאר, בינתיים, בלה פאן ולא לשוב לבריסל.

לאחר מספר חודשים חזרה המשפחה לבריסל."

תמורות בחיי המשפחה

רחל מתארת את התמורות שחלו בחיי המשפחה, עם הכיבוש הנאצי בבלגיה: "ידענו שהיטלר כבש את פולין. ידענו גם מעט על הגטו בוורשה. סבתי שרה דאגה לשני הבנים שנשארו בפולין ולא ידענו מה קורה איתם (עד שנת 1940 היה עימם קשר. אחר-כך – לא. גורלם אינו ידוע).

בשנת 1938 עברנו לגור באזור אחר – אזור לא יהודי. צעד מקרי, שהתברר בהמשך כמהלך קריטי עבור יכולת ההישרדות שלנו בעקבות הכיבוש הגרמני בבלגיה. באזורים האלה הגרמנים פחות הסתובבו במטרה לתפוס יהודים.

בשנת 1940 השתנו דברים: אנשים  לא ידעו למה לצפות.

אחרי 1940 התחיל גם הקיצוב במזון. אני זוכרת מקרה אחד הקשור לעניין זה: סבתא שלי הייתה מאוד דתית. בפסח חילקו מצות ליהודים. סבתא קיבלה חבילה אחת קטנה ובה מצות שחורות משחור. מאחר והקפידה מאוד על אי אכילת חמץ בפסח, זה מה שהיא אכלה במשך כל החג. עד היום אני מקפידה מאוד ולא אוכלת חמץ בפסח, לזכר סבתי. בבית שלי אין לחם בפסח."

"בשנת 1942 סבי שמע ברדיו בריסל שיש גטו בווילנה, שם היו לו בני משפחה. הוא אמר ביידיש: "אני לא אעמוד בזה!" ואז הוא קיבל התקף לב ומת. קראו לרופא ואני נבהלתי נורא וברחתי בריצה לדודתי רוז'ה, שגרה לא רחוק מאתנו, אבל עדיין במרחק מה. רצתי כל הדרך בלי לעצור. נבהלתי מאוד כי הבנתי שהוא מת, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במוות. סבא שלי נקבר בהלוויה יהודית עם רב.

זו הייתה הלוויה היהודית אחרונה בבריסל, עד לתום המלחמה."

שם קוד: טיטין

רחל מוסיפה ומספרת: "עוד בשנת 1940, לאחר כיבוש בלגיה ע"י הגרמנים, יצא חוק בבריסל: כל היהודים נדרשו להביא עימם מסמכי זיהוי ולהירשם בעירייה. אימא שלי הייתה מאוד ממושמעת והיא הגיעה לעירייה עם כל המסמכים שלנו. בכל אשנב קבלה ישב פקיד בלגי ביחד עם חייל גרמני. הפקיד הבלגי הסתכל על אימא שלי וצווח עליה: 'את לא מבינה מה אומרים לך? למה לא הבאת את הניירות הנכונים! לכי הביתה ותחזרי מחר עם הניירות המתאימים!' והיא, ממושמעת שכמותה, הלכה הביתה.

בערב, הגיע אליה במפתיע הביתה הפקיד הבלגי שצעק עליה. הוא ידע את הכתובת שלה לפי המסמכים שהביאה קודם והוא אמר לה: 'מה את עושה? בשביל מה את באה להירשם?' וגייס אותה למחתרת הבלגית. אימא שלי דיברה צרפתית מעולה, ולא הייתה לה חזות יהודית, והוא כנראה הבין, שיש לה סיכוי לשרוד. מאותו יום לאימא שלי היה שם קוד במחתרת: 'טיטין'.

לכך הייתה משמעות אדירה מבחינתנו: הפקיד הזה סידר לאימא ולי ניירות מזויפים של משפחה בלגית, שהופיעה ברשומות האוכלוסין, אך למעשה חיה בקונגו הבלגית, ולא בבלגיה עצמה. מעתה הייתה לנו זהות חדשה כלא יהודיות. שמי על-פי הניירות האלה היה מארי-תרז ון ור קורן.

בחודש דצמבר, שנת 1941, התקבל בבלגיה צו שבו הורו הגרמנים על גירוש הילדים היהודים מבתיה"ס. החל מחודש מאי שנת 1942 חלה חובה על כל יהודי בלגיה לענוד טלאי צהוב.

תפרו לי את הטלאי לבגדים!!

בשלב הזה עדיין המשכתי ללכת לביה"ס כרגיל, עדיין בשמי המקורי,  עד שיום אחד, בשנת 1942, כאשר נדרשנו כבר ללכת עם הטלאי הצהוב, המורה שלי אמרה לי: 'תשמעי: זהו זה! אל תבואי יותר לביה"ס.' הכוונה שלה הייתה טובה, היא הייתה חכמה והבינה, כנראה, שמסוכן ללכת כך ברחוב ולכן דאגה לי, שלא אפגע. אבל אני הייתי ילדה צעירה, ולא הבנתי את זה. הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה. לא הבנתי: מה פשעתי? מה עשיתי?

לאחר שהפסקתי ללמוד בביה"ס הבלגי, הייתי צריכה בית ספר – מקום ללמוד בו, מאחר ולא יכולתי להמשיך ללמוד בביה"ס הקודם שלי. אנשי המחתרת הבלגית, שבשורותיה פעלה אמי, דאגו לי למגורים וללימודים במנזר. וכך, בשנת 1942, הגעתי למנזר  'סנט אנטואן דה פאדו' ששכן בכפר סנט פייר-לאו בקרבת בריסל, למסגרת של פנימייה."

החל מרגע זה נקראה רחל בשם מארי-תרז, על-פי הזהות הנוצרית שהוענקה לה.

מארי תרז במנזר

רחל מוסיפה ומספרת: "זה היה מנזר קתולי, שהוחזק ע"י הבנק הפלמי ותנאי המחייה בו היו ברמה גבוהה מאוד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשם: הוקסמתי. הוא היה מלכותי. המשרד של אם המנזר היה גדול ויפה והיא קיבלה אותנו מאוד יפה. היה לי כיף. יצאתי לחצר, שבה שיחקו הבנות במשחקי ילדות: קפצו בחבל, שיחקו במחבואים, קלאס וכד'. זו הייתה חצר גדולה, עם המון גנים.

היו לנו תאים קטנים לשינה, עם מחיצות עץ, וארון קטן לשמור בו את החפצים שלנו. בכל בוקר היינו עומדות עם קערת קרמיקה, שבה מילאו לנו הנזירות מים חמים כדי לשטוף את הפנים.

בכל המנזר היו שישים תלמידות, וחמש עשרה מתוכן  היו בנות יהודיות שהוסתרו שם בזהות בדויה, נוצרית. אם המנזר אמרה: אני מוכנה להסתיר אותן, אך בהיותי נזירה לא אוכל לשקר, גם לא לגרמנים, ולכן הן יגדלו כנוצריות. ואנו גדלנו כנוצריות לכל דבר: בכל בוקר ובכל אחה"צ התפללנו מיסה במנזר, עברנו את 'טקסי ההמרה' וקיבלנו עלינו את הדת הנוצרית בטקס 'הקומיניון', המקביל לבת מצווה כאן, אך נעשה בגיל 10 שם. (אחרי המלחמה הוותיקן, ביחד עם הרבנות, ביטלו את טקס הכניסה שלנו לנצרות).

חיי היום יום שלנו במנזר היו טובים: למדתי שם בלט והופעתי ביחד עם יתר התלמידות בחגים. למדתי גם נגינה בכינור. התחלתי ללמוד כינור כבר בבריסל (הגיע פליט מגרמניה, והקהילה היהודית בבריסל התגייסה לתת לו תלמידים, בשביל הפרנסה) ולא ממש אהבתי את זה, אבל במנזר היו פנסיונרים, הורים של כמרים, שמילאו שם כל מיני תפקידים. אחד מהם היה מורה לכינור והוא לימד אותי. ידעתי על יתר הבנות היהודיות, אך לא דיברנו על כך בינינו, הבנו שאסור לדבר על זה. היה לי טוב, ולא התגעגעתי במיוחד הביתה. בתקופה הזו אימא הגיעה מדי פעם לבקר אותי.

הפחד ליווה אותנו 24 שעות ביממה. כמעט כל הזמן. פעם פחות ופעם יותר. חששנו שהבנות הנוצריות יבחינו בכך שאנו יהודיות. פחדנו מפשיטה של הגרמנים. ביומיום, לא הייתה נוכחות של גרמנים בכפר שבו היה המנזר, אבל היה פחד שאם הגרמנים יגיעו למנזר תהיה איזו פשלה. הנזירות הכינו אותנו: הן אמרו לנו: 'אם יבואו הגרמנים, אתן נכנסות ומסתתרות מתחת לבמה' (באולם ההופעות שהיה שם).

הטייס הבריטי

יום אחד נפל בקרבת המנזר מטוס בריטי. בדיעבד התברר כי טייס אחד ניצל והגרמנים לא מצאו אותו, אך הם מצאו את הכפפה שלו. אנחנו לא ידענו את זה. ואז, אחה"צ אחד, הנזירה אומרת לנו, לכל שישים הבנות: 'אנחנו הולכות לטייל!' לא הבנו מה קורה: היה כבר חמש או שש אחה"צ והתחיל להחשיך, אז מה פתאום טיול? ומה התברר? הנזירות ידעו שהגרמנים אמורים לבוא ולחפש את הטייס במנזר, והן פחדו שכך יתגלו הבנות היהודיות שבמנזר, שמישהי תפלוט משהו.

הלכנו בבוץ, בשדות, ושרנו, והיינו במצב רוח מרומם. הנזירות דאגו לזה. למחרת בבוקר באנו, כרגיל, לקפלה במנזר, למיסת הבוקר, והיו שם הפנסיונרים, וגם זוג שלא הכרנו: איש עם זקן מטופח ומעיל, הולך יד ביד עם אישה, ולא הבנו מי אלה. אחרי המלחמה הכול התפוצץ, הכול נודע. ואז הבנו: הגבר הזה היה הטייס, והצמידו לו, לצורך הסוואה, אישה.

פחד מתמיד

והיה גם הפחד של הפצצות בעלות הברית באזור שבו היינו. היו אזעקות, והיינו יורדות למרתף שבמנזר. זה היה נורא מפחיד, אבל סוג אחר של פחד: כאן היה פחד ממלחמה, ממשהו מוחשי, מול הפחד מהגרמנים, שהיה פחד מהלא ידוע, לא ידענו מתי יקרו דברים."

ביטוי נוסף לפחד מפני חשיפת זהותה היהודית: "באותה תקופה הייתה לי דלקת בתוספתן ונזקקתי לטיפול רפואי, תחת הרדמה, במרפאה בבריסל. אימא שלי חששה כי בהשפעת ההרדמה אני עלולה להגיד את שמי האמיתי. בלילה, לפני שהלכתי לשם, אימא שלי שכבה לידי במיטה וכל הלילה אמרה לי בלי הפסקה: 'קוראים לך מארי-תרז. קוראים לך מארי-תרז'. היא ממש עשתה לי שטיפת מוח, כדי שלא אחשוף, חלילה, את זהותי האמתית.

איתי במנזר היו שתי אחיות יהודית, ששמן הלן וסימון. הן החליטו לנסוע לבית משפחתן בבריסל, לביקור לרגל חג הפסח (כנראה ב-1943). הנזירות אמרו להן לא לנסוע, כי זה מסוכן, זו הייתה התקופה של שיא הרדיפה של יהודי בלגיה. הן לא חזרו. לא דיברו על זה במנזר בגלוי, אבל מפה לאוזן עבר הסיפור: בעת ששהו האחיות בבריסל נתפסה משפחתן ונלקחה, ואת סימון, הילדה הצעירה זרקו מן החלון. זה השאיר בי זעזוע עמוק… הכרתי אותה היטב."

אימא פעילה במחתרת הבלגית

בעוד רחל מסתתרת במנזר כתלמידת פנימייה, נשארה אסתר, אמה, לגור בבריסל בדירת הסבתא שרה והמשיכה בפעילותה בשורות המחתרת הבלגית. רחל מתארת את פועלה של האם האמיצה: "אימא הייתה פעילה במחתרת הבלגית. היא יצאה מן הבית והשכן הלא יהודי שלנו, שעמו היו לה יחסים טובים מאוד, פגש אותה במדרגות ואמר לה: 'אח מאדאם, תני לי לעזור לך". אימא שלי הייתה מאוד אחראית. היא לא רצתה לגרום לכך שהשכן ייתפס בגללה בגין נשיאת הנשק, ולכן סירבה לו. השכן עלה אתה לאותו ה'טראם' ('Tram' – החשמלית), שמסלול נסיעתה הוביל אל מחוץ לבריסל. ואז עצרו הגרמנים את ה'טראם' לביקורת, והורו לכל הנוסעים לרדת. אמי התלבטה מה לעשות: אם תרד ותשאיר אחריה את המזוודה והנשק שבמזוודה יתגלה – יירו בכל נוסעי הרכבת. היא החליטה להישאר עם המזוודה על הרכבת.

ואז עלה גרמני ואמר: 'מאדאם, את לא יורדת?' ואמי ענתה לו: 'אני לא מרגישה טוב.' והוא שואל: 'ולאן את נוסעת?' ואמי עונה: 'לאחותי שבכפר.' הגרמני פתח את המזוודה, וחיטט קצת בלבנים, ולא גילה את הנשק. עם תום הביקורת, עלו כל הנוסעים בחזרה ל'טראם'. השכן שלנו כבר הבין הכול, והיה 'לבן כמו הקיר'. אימא שלי, בחן רב ובהומור אמרה לו: 'תעשה לי טובה, תחייך קצת. אל תהיה כל-כך פתטי…'."

אלא שאז נאלצה גם האם לעזוב את בריסל. רחל: "ואז הייתה הלשנה. חיילים גרמנים באו לדירה שלנו לחפש יהודים. באותה עת שהו בבית שלנו אמי (שלה היו, כאמור, ניירות מזויפים), סבתי שרה ודודי איצ'ה, אחי אמי. בדירה הזו היו ארבע קומות. הקומה העליונה הייתה מעין עליית גג שהייתה מיועדת, במקור, למשרתות. מאחר וסבתי לא דיברה צרפתית אלא רק יידיש, וכדי שלא תסגיר את עצמה, אמרה לה אימא שלי לעלות בכל לילה לישון בעליית הגג הזו, למקרה שיגיעו אלינו הביתה גרמנים. ושם הסתתר גם הדוד שלי.

בארבע לפנות בבוקר, היו דפיקות בדלת. אימא שלי שאלה באינטרקום: 'מי זה?' ואמרו לה: 'המשטרה הגרמנית.' אימא סיפרה לי שהיא לקחה נשימה עמוקה, ואמרה לעצמה: 'אני אשחק את המשחק.' היא פתחה את הדלת. השוטרים הגרמנים אמרו לה: 'יש פה יהודים.' ואימא שלי, בלי לחשוש אמרה להם: 'בטח שהיו פה יהודים, אבל הם נבהלו מכם והלכו. אתם מפחידים!'. אימא שלי הייתה אישה יפה. היא שמעה את השוטר אומר לחברו בגרמנית שהיא מוצאת חן בעיניו, ועשתה את עצמה גויה חצופה…

השוטרים הגרמנים נכנסו לבית, וחיפשו בכל ארבע הקומות. בדרך נס, לא נכנסו לעליית הגג. סבתא שלי נבהלה, היא חשבה שלקחו את אימא שלי, וכמעט יצאה ואמרה: 'לקחו לי את אסתר!', אבל דודי החזיק אותה בכוח ולא נתן לה לצאת. הגרמנים סיימו את החיפוש והלכו. ואז הם היו צריכים לעזוב את הדירה. אי אפשר היה יותר להישאר שם – המקום הזה היה 'שרוף'. בעזרת תנועת המחאה הבלגית, אימא שלי הכניסה את סבתי לבית אבות נוצרי ועברה לגור בבית  אחותה פראניה, בקרבת שדה התעופה של בריסל."

סיפור הצלה נוסף

רחל מתארת כיצד הצילה אמה את חיי סבתה, שרה, פעם נוספת: "בזכות פעילותה במחתרת שמעה אימא שלי יום אחד (כנראה בשנת 1943) שהגרמנים עומדים לעשות פשיטה על בית האבות שבו גרה סבתא. היא לבשה חליפה, עם סמל של הצלב האדום (אותו קנתה בחנות) והתחזתה לעובדת סוציאלית. היא הגיעה לבית האבות, אמרה שהיא מהשירותים הסוציאליים ושהיא באה לבקר את מאדאם מיטלסבך, ותוציא אותה קצת לטייל.

אימא שלי לקחה את סבתא לרחוב ואמרה לה ביידיש: 'מאמישי (ככה היא קראה לה), את לא חוזרת לשם כי מחר יבואו גרמנים, ואז אמי דאגה לסבתא למסתור אצל גויים שהיא הכירה, שהחביאו אותה אצלם עד סוף המלחמה.

החיים בכפר

לאחר מכן עברה אמי לגור בחווה קרובה לכפר שבו שכן המנזר, שם הייתי תלמידת פנימייה. מאותו זמן הפכתי לתלמידה אקסטרנית במנזר: הגעתי, בכל בוקר ברגל ביחד עם יתר הבנות, ואחה"צ חזרתי הביתה אל אימא.

כשאימא באה לגור בכפר, באו ביחד אתה גם אחותה – דודתי פראניה – ובתה סוזן. זיגמונד, בעלה של הדודה היה מגיע מבריסל בסופי שבוע. התירוץ לבואנו לשם היה שגרנו ליד שדה תעופה שהפציצו אותו, ולכן נאלצנו לעבור לגור בכפר, הבטוח יותר. אימא, עם הניירות המזויפים שלה, שכרה לכולנו חדר בתוך בית חווה של איכרים נוצרים בלגים. בתוך החדר הזה ישנו, בישלנו וחיינו כולנו ביחד במשך המלחמה. בחדר היו שתי מיטות גדולות: אני ישנתי עם אימא שלי, וסוזן ישנה עם אימא שלה.

היינו מיודדים עם בני הזוג שבביתם גרנו: אני למדתי עם אחת מבנותיהם במנזר והלכנו לשם בכל בוקר יחד. סייענו להם בעבודות החווה. אני הייתי מובילה את הפרות לאחו, למרעה ומחזירה אותן, רכובה על גבו של הסוס הבלגי הענק של בעלי החווה, ששמו היה יוני. בכל יום ראשון הלכנו לכנסיה, 'בשביל ההצגה' – הרי נחשבנו לנוצרים.

אוכל לא חסר לנו בחווה. אמנם בבלגיה שרר קיצוב של תקופת המלחמה, אבל אכלנו שם בשפע. בחווה גידלו וייצרו הכול לבד: בשר, חמאה, שמנת וביצים – אף פעם לא חסרו לנו, והיו גם המון פירות וירקות. צהריים אכלתי במנזר: הרבה פירה עם קולרבי, והרבה ממרח אנשובי ששנאתי."

ושוב  – שגרת החיים מופרת, מדי פעם, במפגש עם העולם הסוער שבחוץ. רחל מספרת: "יום אחד ליוויתי את הפרות למרעה, ופתאום – ראיתי מעלי  טיל V1[1] ובתחתיתו אש. ידעתי שכאשר האש נכבית הטיל צונח למטה. והנה הטיל מעלי והאש כבתה מעל לראשי! עד היום אני לא זוכרת איך ירדתי מהסוס, רצתי להסתתר בשוחה קרובה, ושמעתי את ה'בום'."

ועוד סיפור: "לאיכר שבביתו גרנו היו אדמות, והוא גידל בהן חיטה. בעונת הקציר היינו עוזרים לו: הולכים אחרי הסוס ואוספים את החיטה. יום אחד הגיע לשדה ג'יפ עם שני קצינים גרמנים שטעו בדרך. הם הסתכלו עלינו, גם על אימא שלי, שהייתה יפה, ולא ממש נראתה מקומית. הם שאלו את אשת האיכר: 'מי זו?', והיא, בלי היסוס השיבה: 'זו האחיינית שלי. היא באה לעזור לי באיסוף התבואה בכל שנה.' כך הבנו שלמעשה האיכרים יודעים, על אף הניירות המזויפים, שאנו יהודים."

בתום המלחמה קיבלה אסתר האם עיטור גבורה מטעם המחתרת הבלגית על פעילותה כנגד הגרמנים. ברבות השנים, קיבלה תעודת הוקרה גם ממדינת ישראל, אות הערכה על פעולתה כנגד הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.

סיום המלחמה

בני המשפחה המורחבת של רחל  – אחי אמה וילדיהם – שרדו כולם את השואה. זאת בזכות תושייתם ואומץ ליבם, וכן – הודות לאזרחים בלגיים נוצרים, שסייעו להם והסתירו אותם בביתם. רחל מבקשת להדגיש את חלקה של האוכלוסייה הבלגית בהצלת יהודי בלגיה: "הם עשו המון ובזכות זה ניצלו הרבה מאוד ילדים וגם מבוגרים."

28,902 מיהודי בלגיה נספו בשואה – כ- 45% מכלל בני הקהילה היהודית. הסיבה העיקרית לכך שרבים, יחסית, מבני הקהילה שרדו, הייתה העזרה שהושיטה להם האוכלוסייה הבלגית.

בחודשים הראשונים של שנת 1945, שוחררה בלגיה מעול הכיבוש הגרמני ע"י צבא בעלות הברית. המלחמה תמה. עשרות אלפי אנשים ששרדו את תקופת המלחמה והשואה עמדו לשוב לחיים "רגילים".

רחל מספרת: "בתחילת 1945 נגמרה המלחמה. אנחנו עקבו אחרי 'רדיו לונדון', וידענו שהאנגלים נמצאים כבר ממש קרוב אלינו.

בשלב הזה, הגרמנים התחילו לברוח מהכפר שלנו, ובמנוסתם ביקשו לקחת כל דבר שיוכל לעזור להם לברוח מהר. אני זוכרת מקרה משעשע בהקשר לכך: האיכר שבביתו חיינו חשש שהגרמנים ייקחו את יוני, סוס העבודה שלו. לכן, הוא העלה את יוני, בקושי רב, לעליית הגג בחווה, דרך מדרגות לולייניות… ריחמתי על הסוס… גם להוריד אותו משם אח"כ זה לא היה פשוט…

הבריחה של הגרמנים זכורה לי היטב. אני זוכרת שהרגשתי כי הפחד שלנו עבר אליהם. זו הייתה הרגשת הקלה עצומה.

דודתי ואמי, בשיתוף עם האיכרה שבביתה חיינו, צבעו סדינים בצבעי דגלי המדינות: בלגיה, בריטניה וארה"ב, ותפרו מהם דגלים. זה דרש אומץ לב גדול, כי כאשר תפרנו את הדגלים הגרמנים עדיין היו בשליטה. כאשר שמענו שהאנגלים נמצאים כבר בפאתי הכפר שלנו, תלינו את הדגלים בחלונות הבית, ורצנו אליהם. אני זוכרת איך הם נכנסו לכפר, עם טנקים מאובקים, נופפו בידיים וחייכו אלינו. כל הכפר רץ אליהם, היו צעקות וצרחות של שמחה, ותחושת שמחה עצומה בלב. ברגע הראשון עדיין לא האמנתי שזה נגמר. עברנו ארבע שנים קשות.

עם תום המלחמה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מבני הזוג הנוצרים שבביתם חיינו. עכשיו כבר יכולנו לדבר בגלוי על עובדת היותנו יהודים. שמרנו איתם על הקשר, ואף ביקרנו בביתם בכפר, ועשינו ביחד איתם פיקניק."

אסתר, אמה של רחל, דאגה לכך שבני הזוג יקבלו עיטור גבורה על מעשיהם.

הנזירות במנזר שבו למדה רחל, הוכרו כ"חסידות אומות העולם" בזכות פעולתן להצלת ילדות יהודיות בתקופת השואה.

אחרי המלחמה

רחל מתארת את הקשר עם המנזר לאחר תום המלחמה: "בסה"כ שהיתי במנזר במשך שלוש שנים, בין השנים 1945 – 1942. תקופה זו הייתה משמעותית מאוד בחיי.

במשך השנים גם חזרתי לביקורים במנזר.

עם תום המלחמה, שבו רחל ואמה לעירן בריסל.

רחל מספרת: "איך שנגמרה המלחמה, חזרנו לבריסל. בריסל הופצצה במהלך המלחמה, אך עדיין נשארה עיר אירופאית גדולה ושוקקת חיים. כמה טוב היה להסתובב בגלוי ברחובות העיר! אימא אמרה לי: 'אנחנו הולכות לבית קפה.' הלכנו, ובבית הקפה הייתה תזמורת 'Big Band' אמריקאית, שניגנה מוסיקת ג'אז. זה היה כל כך יפה! פרצתי בבכי, מתוך תחושה של התרגשות, הקלה ושחרור עצום מן המתח שבו היינו שרויים בתקופת המלחמה. מאז אני אוהבת מאוד מוסיקת ג'אז, ומבקרת בקונצרטים של ג'אז, בארץ ובחו"ל.

עם חזרתנו לבריסל נאלצנו להתמודד עם מציאות לא פשוטה: למעשה נותרנו ללא מקורות פרנסה. אימא שכרה לנו, ביחד עם סבתא, חדר ענק אחד, בביתה של המשפחה הנוצרית שהסתירה את סבתא שלי בתקופת המלחמה.

אבא שלי, ששהה לאורך כל תקופת המלחמה בטוניס כחייל בצבא הצרפתי, חזר, גם הוא, לבריסל ואיתר אותי בעזרת הצלב האדום. הוא דאג שאלך לבית ספר תיכון פרטי יוצא מן הכלל, מאוד איכותי, ועם בנות במעמד חברתי וכלכלי גבוה.

הלכתי לתנועת הנוער הציונית-חלוצית "גורדוניה", שם פגשתי בני נוער יהודים בגילי. הייתה לנו תחושה של אופוריה: אחרי שנים של פחד והסתתרות יכולנו לרקוד בגלוי 'הורה' ולפגוש יהודים. הרגשתי כי הזהות היהודית שלי התעוררה, ובצידה תחושה של גאווה גדולה.

אימא שלי נסעה בתקופה הזו לחצי שנה ללונדון, להתארח אצל משפחתנו שם, כדי להירגע קצת מחוויית המלחמה, ואני נשארתי עם סבתא. בלונדון פגשה אמי בן דוד שלה בשם מייטק מנדזיז'טצקי (Mendzizetsky), לשעבר חייל בצבא אנדרס, שהיה מבוגר ממנה, והחליטה להינשא לו. הוא היה איש מקסים והתייחס אלי מאוד יפה.

עם חזרתה לבריסל עבדה אימא שלי בקונסוליה הפולנית בעיר. היא גם הייתה פעילה מאוד בתנועה הציונית בבלגיה (עוד מנעוריה) ובשל כך התחלנו לדבר על עלייה ארצה.

העלייה לארץ ישראל

בארץ התחוללה אז מלחמת השחרור. אנחנו היינו מודעים למלחמה ולכל מה שקורה, אבל הדבר הזה לא הרתיע אותנו, להיפך: בהיותנו ניצולי שואה, רצינו לעלות ארצה, להשאיר את הגלות מאחורינו, ולחיות כאן, בין בני עמנו.

כזכור, הייתי אזרחית צרפתייה. מאחר והייתי עדיין קטינה,  אבי, שגם הוא היה אזרח צרפתי, היה צריך לאשר את עלייתי. אבא פינק אותי ומאוד לא רצה שאעלה. לבסוף הוא חתם על האישור לעלייתי, בתנאי שלא אוותר על אזרחותי הצרפתית ואגש לקונסוליה בישראל להסדיר זאת מיד עם הגעתנו.

נסענו למרסיי (Marseille), צרפת, וחיכינו שם לאנייה בשם 'נגבה'. מאחר והייתה תקלה באנייה זו, הפלגנו לבסוף באנייה 'עצמאות'. המסע באנייה מצרפת לישראל זכור לי כחוויה לא נעימה: האנייה הייתה צפופה ואפופה ריחות לא נעימים. סבלנו בה למדי.

בחודש אפריל, שנת 1949, הגענו לארץ."

הזוית האישית

אסתר סיפרה לנכדתה את סיפורה המיוחד והמרגש כל כך במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב-דורי, בשנת תשע"ח, בבית הספר היסודי כרכור