מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא שושנה דבי

סבתא ואני
סבתא וסבא ביום נישואיהם
שושנה דבי לבית משפחת עזימי, שנולדה בעיראק ועלתה לישראל בשנת 1951
רקע לכתיבת סיפור התיעוד של סבתא שושנה
הנני מנחה את תוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר הביל"ויים בגדרה כבר שנה שלישית. השנה החלטתי לתעד את סיפורה של סבתא שלי, שושנה דבי. לסבתא שושנה 8 ילדים, 35 נכדים ו- 15 נינים.
 
החיים בעיראק
סבתא נולדה בשנת  1934 בבגדאד שבעיראק ילדה שביעית להוריה רוזה וראובן עזימי שלהם 8 ילדים: רחמים, מרים, מרדכי, ימן, ראשל, יעקב, שושנה וספירונס.
 
רוזה וראובן עזימי – הוריה של סבתא שושנה
 
סבתא מספרת שהחיים בעיראק בין המוסלמים היו קשים. הם סבלו משנאה ומאנטישמיות מצד המוסלמים. אחיה מרדכי למד רפואה והיה לקראת סיום לימודיו. ויום אחד היה לו מבחן חשוב שלאחריו הלך לשחות בנהר שאט אל ערב (נהר מרכזי בדרום עיראק אליו מתחברים נהר הפרת ונהר החידקל) עם חבריו (המוסלמים) ללימודים. חבריו באו וספרו שהוא טבע. אבל סבתא ומשפחתה ידעו שהחבריו המוסלמים הטביעו אותו, כי שנאו אותו על היותו יהודי וקינאו בו על שהיה תלמיד חרוץ. סבתא זוכרת שהיתה ילדה קטנה כשזה קרה. המקרה השפיע מאוד על הוריה. אמא שלה שבדיוק תלתה כביסה במרפסת כשסיפרו לה, נפלה, נחבלה בגב ונהפכה נכה. עם השנים טופלה, החלימה והשתקמה. אביה החל לשתות אלכוהול. סבתא זוכרת שבעקבות הרצח של אחיה מרדכי, אבא שלה לקח את כל ספרי הלימוד שהיו בבית ושרף אותם. הוא הכריז שמעכשיו אף אחד מהם לא ילמד ולא יהיה משכיל כי האמין שבנו נרצח מקנאת המוסלמים על הצלחתו בלימודים ועל היותו קרוב לסיום לימודי רפואה. 
 
עלייה לארץ 
סבתא עלתה לארץ בשנת 1951 עם אחותה הגדולה מרים שעלתה עם כל משפחתה (בעלה והילדים). הן שיקרו ואמרו שהיא הבת שלה על מנת שתוכל לקבל אישור. סבתא מספרת שהיה צורך לשחד את הפקידים כדי שיאשרו ויכתבו שהיא הבת שלה. בארץ פגשה את אחותה ראשל ואחיה ימן שעלו שנה קודם לכן. סבתא ואחותה מרים ומשפחתה הגיעו לארץ בערב פסח. יום למחרת עלה אחיה יעקב.  להוריה רוזה וראובן לא היה אישור לעלות כי לא היו להם תעודות. הם עזבו את עיראק וברחו לאיראן יחד עם אחותה ספירונס. בשנת 1953 הצליחו לעלות לארץ מאירן.
 
החיים במעברה 
כשסבתא עלתה עם אחותה ומשפחתה לארץ הגיעו לנציגי הסוכנות היהודית ששלחו אותם למעברת גניגר. היא סיפרה לסוכנות היהודית שהיא אחותה ולא בת שלה. וקיבלה צריף בנפרד. במעברה היו הרבה עקרבים ותנאים קשים למחיה. הם קיבלו קופונים לרכישת אוכל בהקצבה. אחיה יעקב חי באותה תקופה בעפולה וגם אחותה רשל, שהיתה כבר נשואה + תינוקת, גרה שם. לרשל היתה שכנה שסיפרה לה שיש לה אח והם מחפשים לו אשה לשידוך. רשל מיד הציעה את אחותה הקטנה שעלתה לא מזמן לארץ. וכך נעשה שידוך בין סבתא שושנה וסבא אברהם.
 
סבתא וסבא נישאו והיא עברה לגור איתו בצריף שבו גר עם אחים שלו במעברת קטמון בירושלים. סבתא ניגשה לפקידי הסוכנות וביקשה שיתנו להם צריף נפרד כי הם נשואים. ואכן קיבלו צריף בסמוך לאחים שלו. במעברה שבקטמון נולדו לסבתא וסבא שלושה ילדים. הבת הבכורה כוכבה (שהיא אמא שלי) , הבן השני ניסים והבת השלישית תמי.
 
המגורים בירושלים, מחלתו של סבא ופטירתו
אחרי שלוש שנים במעברה קיבלו חדר וחצי ברחוב אנטיגנוס 37 (קטמון ו'). לסבא אברהם היתה חנות לכלי בית בשוק מחנה יהודה והוא עבד שם ובמקביל יצא לרוכלות ממקום למקום וסבתא היתה עובדת בחנות. בבית בירושלים נולדו להם עוד חמישה ילדים: זהבה, שאול, משה, ראובן ומנשה. בגיל 40 סבא חלה במחלת הסרטן. הוא עבר ניתוח ואושפז בבית-חולים.
 
סבא נפטר תוך חצי שנה מיום גילוי המחלה וסבתא היתה בדיוק אחרי לידת הבן הצעיר מנשה. בתקופת אישפוזו של סבא, הוא ביקש מאח שלו הגדול יעקב שיחתן את הבת הגדולה שלו כוכבה (אמא שלי). ואכן, הכירו לאמא את אבא שלי יוסי, שאחותו הגדולה גרה בסמיכות לאח של סבתא ברמת השרון. אמא שלי ספרה לי: התאריך היה ג' באייר והמדינה חגגה 20 שנות עצמאות (שהוקדמו ביום). היו חגיגות במדינה ובירושלים התקיימה תהלוכה צבאית גדולה (בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים). אמא, אבא ואחותו תפסו טרמפ עם חיילים ברכב צבאי שהעלו אותם ממרכז הארץ לירושלים. אמא שלי פתאום התחילה לבכות שהיא מאוד רוצה לעצור בבית חולים הדסה לראות את אבא שלה. החיילים סטו מהדרך ולקחו אותם לבית החולים. כשהגיעו סבתא אמרה לה: " הגעת מהשמים. מהבוקר אבא שלך מבקש שתבואי לבקר אותו".
 
סבא נישק את אמא שלי וכאילו נפרד ממנה. הוא שמח לראות את אבא שלי ושמח שסיפרו לו שהם מתחתנים. מבית החולים הם המשיכו לחגיגות בירושלים ולמחרת בבוקר, ד' באייר תשכ"ח, סבא נפטר. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים ואנו מקפידים בכל יום זיכרון לעלות לאזכרה בבית העלמין שבהר המנוחות. סבתא שושנה גידלה את שמונת ילדיה לבד. אמא שלי ואבא שלי נישאו שישה חודשים לאחר פטירתו של סבא.
 
המעבר מירושלים למרכז  
שנה לאחר פטירתו של סבא, סבתא עזבה את ירושלים ועברה עם ילדיה לגור באחימעץ 18 בשכונת התקווה. סבתא זוכרת  שאת התקופה שגרה שם כתקופה מאוד שמחה. השכנים היו נחמדים וכולם היו מעדות המזרח. בשכונת התקווה גרו כשנתיים-שלושה ואחר כך עברו לגור ברחוב ששת הימים 18 בת-ים. סבתא עבדה במספר עבודות ולא החסירה מאום מילדיה. כילדה אני זוכרת את ביקורנו בבית של סבתא בבת-ים. אהבנו מאוד לבוא ולהתארח אצלה. סבתא בשלנית מעולה. אהבנו מאוד את האוכל הטעים שלה: קובות, אורז ועוף ברוטב אדום (פלאו בג'יג'), סיג'יק, פאצ'ה  וטבית לשבת.
 
כיום סבתא גרה בחולון בגפה. היא גרה בסמיכות לשלושה מילדיה הנשואים. 
 
אני מאחלת לסבתי, שתבדל לחיים ארוכים, בריאות איתנה ואושר. מי יתן ותראה שמחות בחייה ותזכה במהרה לבני נינים. 
 
תשע"ו, 2016

מילון

שאט אל ערב
נהר מרכזי בדרום עיראק אליו מתחברים הפרת והחידקל

ציטוטים

”תמיד תאמיני ביכולותייך וזכרי שאין דבר העומד בפני הרצון“