מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא שולמית קוסטה שעלתה ממרוקו

מיקה וסבתא שולמית
סבתא שולמית בילדותה
סבתא שולמית מספרת למיקה נכדתה את סיפור עלייתה לארץ וילדותה בדימונה

על עצמי

אני שולמית קוסטה, בת 62, נשואה לאיב קוסטה, אמא לחמישה ילדים: חגית, ניר, נדב, עידן ונועה. סבתא לשלושה נכדים: מיקה, איתי, ועומרי. גרה בגדרה ועובדת בהשגחת מבחני בגרות.

סיפור הולדתי במרוקו ועליית משפחתי לארץ

נולדתי במרוקו, להוריי חנה ואברהם, זוג הורים יפים וכישרוניים. אבי היה רפד ותופר וילונות, ואמי הייתה תופרת והיה לה גם כשרון ענק באפייה ובהכנת פטיפורים מיוחדים. הוריי נישאו בשנת 1945, סוף מלחמת העולם השנייה.

היתה להם אהבה עזה לארץ ישראל. בשנת 1956, נכשל ניסיון ראשון שלהם לעלות לארץ ישראל מקזבלנקה. הם נתפסו בגבול ספרד מרוקו והיו במעצר בית בטנג'יר. הם שהו שם בערך שנתיים, ובכל זאת לא ויתרו על החלום לעלות לארץ ישראל. בשנת 1961, התארגנו לעלייה לארץ, הפעם פיצלו את המשפחה ועלינו בשלוש קבוצות, קבוצה ראשונה היתה שלושת אחיי הגדולים, שעלו עם עליית הנוער, הקבוצה השנייה היתה אבי, אני ואחי הקטן וקבוצה שלישית היתה אמי, אחותי ואחי התינוק. כך הצלחנו לעלות לישראל. הוריי עלו עם שבעה ילדים, חמישה בנים ושתי בנות, כשאני החמישית במספר. (בארץ נולדו להוריי עוד שלושה ילדים, שני בנים ובת) ומאחר ועלינו לארץ, כשהייתי בגיל 4, אין לי זיכרונות מיוחדים ממרוקו.

ילדותי בדימונה

בדימונה, בשנות ה- 60 בהקמתה, לא היו מספיק מקומות עבודה להציע לעולים ועל כן, כל עולה עבד שבועיים מתוך חודש, במטרה להעסיק יותר בתי אב שתהיה להם פרנסה. אבי, שפר עליו מזלו והתחיל לעבוד במפעלי ים המלח, בקבוצת תמרית, שהיתה בבעלות אמריקאית.

סיפור ילדותי מתחיל בארץ, במעברה בעיר דימונה. זוכרת ילדות שמחה מלאה בילדים קטנים וגדולים. בתחילת חיי בארץ, היינו במעברה ומאוחר יותר, עברנו לשיכון, והלכתי לגן בפעם הראשונה בחיי, עם הגננת פרומה שמאוד אהבתי. בתקופה ההיא, לא היו טלפונים, לא היתה טלוויזיה ולא חנויות צעצועים. את הצעצועים היינו מכינים בעצמנו לדוגמה, היינו מכינים בובות מגליל קרטון והשיער היה מצמר פלדה. היינו הולכים לקיוסק היחידי וקונים כוס גזוז, לשכונה היו מגיעים רוכלים עם דברי מתיקה כגון תפוח מסוכר ומפעם לפעם גם חרובים, ואלה הממתקים שהיינו אוכלים.

לאחר סיום הגן, הלכתי לבית הספר היסודי "עלומים" שבו למדנו מא' עד ח'. אחר הצהריים, התקיימו חוגים בתחום בית הספר כגון חלילית, ריקודי עם (לבנות) ומכונאות (לבנים). מאוד השקיעו בחוגי העשרה. הייתי מאוד מאושרת ותלמידה טובה. בשכונה היו לנו משחקים כגון מחבואים, מחניים, ארבע תחנות וגם שיחקנו בגוגואים והיינו עושים תחרויות בין שכונות, בימי החורף חכינו לשלולית כדי לשחק ים יבשה.

כשהייתי בכיתה ה', פרצה מלחמת ששת הימים, פה היתה תפנית בחיים שלי, נחשפתי לשכול (אצל השכנים שלי), אחי הבכור נפצע בצבא והיה נכה צה"ל ואחי השני היה בצנחנים בכיבוש ירושלים דרך שער האריות, והדאגה בבית היתה בשיאה. איבדנו את התמימות בשלב הזה בחיים. לאחר מכ,ן בשנת 1973, פרצה מלחמת יום כיפור, הייתי בתיכון. בתיכון מאוד אהבתי את הלהקות הצבאיות והיתה תחרות בין בנות הכיתה, איזה זמר הכי נחשב ונערץ, (אני אהבתי את אריק איינשטיין). יום שלם האזנתי לשירים ישראלים, אף על פי שבבית שמענו מגוון סגנונות של מוזיקה לועזית, אני אישית אהבתי רק מוסיקה ישראלית.

נישואים והקמת משפחה

לצערי הרב, לא התגייסתי לצה"ל ובחרתי להתחתן וכך נולדה חגית אמא של מיקה, הייתי נשואה לזמן קצר (שנה וחצי) והתגרשנו.                                        את בן זוגי השני הכרתי דרך חברה טובה, התחיל סוג של חיזור ולא הייתי בטוחה שאני רוצה אותו ושיחקתי אותה קשה להשגה. הוא היה רווק בן 34, גבר מאוד יפה ונחשק ובנות רבות רצו בו. בסביבה שלו לא הבינו מדוע הוא מחזר אחריי כשיש לו מלא אפשרויות (ואני הייתי גרושה עם ילדה). הוריו ניסו להשפיע עליו לרדת מהסיפור שלי, מבחינתו זה לא בא בחשבון. כמובן, שהיתה כבר אהבה גדולה, לאחר שנעניתי לחיזוריו. היו לו גינונים אירופאיים כגון: פתיחת דלת, שמות חיבה.

לא היינו בטוחים שנוכל לממש את אהבתנו ולהינשא בגלל האווירה העכורה מסביבנו. גם לאמא שלי היה מה לאמר והתנגדה בטענה שהוא לא רציני, היו מספר פרידות והחלטה להיפרד. אך מה לעשות, האהבה היתה יותר חזקה והתעקשנו להישאר ולהינשא. בשנת 1978, נישאנו. איב עבד כמנהל אחזקה במפעלי טמפו (בשנת 1979, החל לעבוד במפעלי ים המלח) בצבא היה בחטיבה שבע (סיירת שריון), השתתף בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועשה מילואים פעמיים בשנה עד גיל 50. יחד הבאנו לעולם עוד ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת (בסך הכל חמישה).

אהבתי למדינה תמיד היתה חזקה, וכך גם חינכתי את ילדיי כך. חמשת ילדיי גדלו והתחנכו במוסדות חינוך בדימונה, למעט הקטנה, נועה, שלמדה מכיתה ה' בגדרה (עברנו לגדרה בשנת 2004). עבדתי כאסיסטנטית לרופא שיניים.

כאשר אמא שלך נישאה, חיכיתי בקוצר רוח לנכד או נכדה. כשהגיע הרגע לא תיארתי לעצמי עד כמה זה מרגש ושונה (לידת נכד מלידת הילד שלי). הייתי נוכחת בלידה. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומיוחדת, שונה ממה שאני חוויתי כשילדתי. כשנולדת והגחת לעולם, החסרתי פעימה וברגע הבנתי שהתאהבתי! זאת לא אהבה שהכרתי.

 

כל יום חיפשתי סיבה להגיע לביתם של חגית ויאיר (הורייך) בכדי לשהות בחברתך, מיקה, הייתי רוקמת במוחי את הצמות שאני אקלע לך ואת השמלות שאני אלביש לך ובקיצור הייתי חסרת תקנה, באהבה ובהנאה גדולה.

הזוית האישית

נכון לעכשיו מיקה היא הנכדה היחידה ממין נקבה ולכן מיקה נשארה מיוחדת במינה, ברוכת כישרונות ולשמחתי היא אוהבת לאפות ועל כן, לא פעם אנחנו יחד אופות עוגיות ולחמים ומשחקות דוקים וארץ עיר.

חובה לציין, שכל בני הבית הדודים והדודה אוהבים את מיקה מאוד, ומאוד חבל לי שאמי, סבתא רבתא של מיקה (חנה), לא זכתה להכיר את נכדתי המיוחדת.

אגרנו חוויות רבות יחדיו כגון נסיעה לגרמניה כפרי נופש, כאשר אני באה לשהות עם מיקה ואחיה כשהוריה בחו"ל או סתם בחופשה, וכמובן יש את ארוחות השישי ואת השבתות שאנו מבלים יחדיו. והקשר הרב דורי בא לנו בטבעיות.

מילון

גזוז
שם כללי למגוון משקאות גלים מוגזים

ציטוטים

”בתקופה ההיא לא היו טלפונים, לא היתה טלוויזיה ולא חנויות צעצועים“