מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא רינה

סבא וסבתא יחד איתי במפגש הראשון
סבא וסבתא בצעירותם.
החיים של סבתי רינה

סבתא רינה.

שמי הוא רינה. נקראתי על שם סבתי, אימא של אמי, רינה.

להוריי קוראים חנה וחנניה. שם משפחתנו אוליאל.

נולדתי במרוקו בתאריך 22.8.1952  בעיר ספרו ,הילדה השלישית במספר. לאחי הבכור קוראים אבי ולאחותי הגדולה קוראים פני. יש לי עוד 3 אחים צעירים- מוטי, גדי ואליהו.

בשנת 1955 הורי החליטו לעלות לארץ ישראל ולהשאיר את הוריהם במרוקו. הרצון של הורי להגיע לארץ הקודש היה חזק ובעידוד אחים וחברי משפחה אחרים שכבר עלו לארץ ישראל, החליטו הורי לעשות צעד זה גם כן. על מנת שהמשטר לא ימנע מהם מלעזוב, הורי נאלצו להשאיר את כל רכושם בבית אותו עזבו, ואנו יצאנו לדרך עם שתי מזוודות ומעט רכוש בלבד. לשכנים הורי אמרו שאנחנו נוסעים לבקר משפחה בצרפת בכדי שאלו לא ילשינו לרשויות המקומיות, וכך התחיל המסע לארץ ישראל.

עם עזיבת ביתנו נסענו ברכבת לנמל בעיר קזבלנקה ומשם הפלגנו באוניה לנמל מרסיי בצרפת. בצרפת שהינו חצי שנה וכאשר השלטונות בצרפת גילו שאמי בהריון, העלו אותנו השלטונות הצרפתיים לאוניה ושלחו אותנו לכיוון ארץ ישראל על מנת שלא יצטרכו לתת לנו אזרחות צרפתית. מצרפת הפלגנו תחילה לאיטליה באוניה ששמה קטוביה ואז הועברנו לאונייה ששמה נגבה, שהיתה אוניית מסע, ואיתה הפלגנו לנמל חיפה בישראל.

תצלום של תעודת המעבר מצרפת לישראל עם עלייתנו לארץ

 

לארץ ישראל הגענו בתאריך 25 לאוגוסט 1955. לקראת העגינה בחיפה אמי הלבישה אותנו בבגדים חגיגיים, אך כאשר ירדנו מהאוניה הנציגים שקיבלו את פנינו שפכו עלינו חומרי חיטוי בכדי לחטא אותנו ממחלות עם הכניסה למדינה הצעירה. באותו רגע אמי פרצה בבכי מאחר שכל כך רצתה שנלבש בגדים חגיגיים לקראת ההגעה לארץ ישראל הקדושה, ואלו כאן לכלכו אותנו באבקת חיטוי לבנה ופגעו בחגיגיות האירוע. לאחר הגעתנו העלו אותנו למשאיות והסיעו אותנו למעברה בקריית שמונה. אנו גרנו בפחונים יחד עם עוד נוספות שהגיעו איתנו באותה אונייה. התנאים במעברה לא היו קלים. כל משפחה גרה בפחון קטן ללא חשמל ומים זורמים. הטמפרטורה בפחון הייתה חמה מאוד בגלל החום הרב ששרר במהלך היום בחודש אוגוסט ולכן אנו ישבנו מחוץ לפחון כל היום. במהלך הלילה הטמפרטורה בפחון הייתה מאוד נמוכה וכך נאלצנו לגור בתנאים לא נעימים. את אבי לקחו לעבודה בנטיעת עצים מטעם הקרן הקיימת לישראל ואמי נשארה איתנו בבית.

בחודש אוקטובר בשנת 1956 אבי גוייס כחייל במלחמת סיני, במקום מעדר הוא קיבל רובה ויצא למלחמה. אמי נשארה לבד עם כל הילדים הקטנים שהקטן ביותר נולד מספר חודשים קודם לכן, בחודש דצמבר. במהלך המלחמה אחות של סבתי פנתה לנציגים של הסוכנות וביקשה להעביר את אמי וכל הילדים קרוב אליה. לאחר מאמצים רבים שלקחו מספר חודשים הועברנו למעברה בנס ציונה. במעברה חיו משפחות של עולים חדשים ממדינות שונות שלכל משפחה תרבות ומנהגים שונים, אך עם זאת כולנו הסתדרנו יפה וחיינו בשיתוף ואחווה.

עם המעבר לנס ציונה, לאבי לא הייתה עבודה מסודרת ואמי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה בקטיף של בוטנים ועל כל פח שאספה, היא קבלה 50 אגורות ,אחי הגדול היה מצטרף אליה לאחר הלימודים ועוזר לה. בשעות הערב אימי הייתה נוסעת לעבודה שנייה בבית אריזה ברחובות באריזת תפוזים בזמן זה אחותי ואני שמרנו על האחים הקטנים בבית.

תחילה למדתי בית ספר ממלכתי דתי. כשהייתי בת 9 הגיעו נציגים מעמידר והציעו לעולים לעבור לשיכונים מסודרים בשכונת יד אליעזר בנס ציונה בהם היו מים ושרותים בתוך הבית. אבי התבקש לשלם על הדירה בתשלומים מאחר והיה בין הראשונים שבחרו לעזוב. היו שכנים שהחליטו לא לעזוב את המעברה ולאחר שנים נאלצו בעמידר להעבירם לדירות אחרות ללא תשלום. בשכונה החדשה המשכתי את לימודיי בבית ספר ממלכתי איזורי. אני מאוד אהבתי את שיעורי המלאכה והמתמטיקה בבית הספר. לאחר הלימודים נהניתי ממשחקי חברה עם חברים מהשכונה. שיחקנו מחניים, קלס, חמש אבנים, מחבואים ותופסת. למכולת הייתי נוסעת על אופניים שהיו גדולות ממני ולכן הייתי מתכופפת מתחת לרמה על מנת להגיע לפדלים.

בחגים היינו נוסעים לירושלים לאח של אמי שגר במוסררה, או התארחנו בביתה של אחות של אבי שגרה במאה שערים. המשפחה הייתה משפחה דתית הדוקה מאוד ולכן היינו מחויבים להקפיד על כל הכללי הדת.

אבי התחיל לעבוד במכון הביולוגי ואמי עבדה במפעל אופטילון שהיה קרוב לבית. בתיכון עברתי ללמוד בבית הספר ויצו ברחובות. למדתי אריגה ולאחר מכן תפירה. בבית הספר הגישו ארוחות צהרים בתשלום ומאחר ולא היה לי כסף לשלם עבור ארוחות, מנהלת המטבח הציעה לחברתי ולי לנקות את חדר האוכל בתמורה לארוחה, וכך היה. חברתי ואני נשארנו בחדר האוכל עד שכל התלמידים סיימו את ארוחתם, ואז שתינו ניקינו את כל חדר האוכל ונסענו יחד הביתה.

בחופש הגדול הייתי נוסעת לדודתי במושב ישרש שם היה לדודים משק גדול. בביתם הייתי עוזרת במלאכת הבית, בבישולים וניקיון ובמשק אהבתי להאכיל אפרוחים, לאסוף ביצים בלולים ולקטוף במטעים חצילים ופלפלים ושאר גידולי שדה שהיו לדוד. פעם בשבוע הדוד היה נוסע עם עגלה וסוס לשוק רמלה על מנת למכור את תוצרתו, ומידי פעם הסכים לצרף אותי לנסיעה שלו.

משמאל- תמונה שלי עם אחותי פני בחג פורים בשנת 1960, מימין תמונה שלי עם חברה ליד הכותל המערבי בירושלים בשנת 1967.

 

עם סיום הלימודים בתיכון, התחלתי לעבוד בתל אביב במפעל בגדי הים של גוטקס. זו הייתה עבודה זמנית עד לגיוס שלי לצה״ל. הורי התנגדו תחילה שאשרת בצבא בגלל שהיו דתיים, אך אני לא ויתרתי והתגייסתי ביוני 1970. ביום הגיוס נסעתי לבדי לבקום משם הסיעו אותי עם המתגייסות החדשות לצריפין לבה"ד 12. בבסיס חילקו אותנו לקבוצות וכל 8 בנות היו באוהל אחד. קבלתי מדים ומיד השלחו אותנו לעבודות השירות בבסיס, בגינון, בצביעת הבסיס ובניקיונות. בסוף השבוע יצאנו לשבת והייתי גאה מאוד לחזור הביתה עם המדים. לאחר הטירונות שובצתי לשירות בקריה במשרד הביטחון. אמא שלי אמרה שתמיד חלמה שאשרת במקום בו משה דיין משרת. ואכן שירתתי באותו בנין שבו שר הביטחון משה דיין שירת. אני ראיתי אותו מפעם לפעם כשהגיע למשרד שלו. במהלך השירות הצטרפתי למקהלת מטכ"ל, וביחד הופענו בכל מיני מפגשים וחגים בסיסים שונים ובהיכלי תרבות ברחבי הארץ. השיר שהכי אהבתי הוא ״פרחים בקנה״. אני השתחררתי אחרי 20 חודשי שירות וקבלתי מכתב הערכה על שירותי הצבאי. מיד לאחר השירות הצבאי התחלתי לעבוד כאזרחית עובדת צה״ל בצריפין בחיל הקשר עד למלחמת יום הכיפורים.

תמונות משירותי הצבאי בצה״ל. בימין ביום הגיוס ומשמאל ביום צילומים בבסיס.

 

את יעקב בעלי הכרתי עוד כשהייתי חיילת בחודש אוקטובר שנת 1971. זה היה כאשר שחזרתי מהבסיס באחד הימים ופגשתי חברה ששירתה יחד איתו בצריפין בחיל החימוש. יעקב היה יחד איתה והיא הכירה בינינו. מאותו יום לא נפרדו אחד מהשני. אנו התחתנו בשנת 1972. ליעקב זוג הורים מקסימים, ציפורה ואברהם שקיבלו אותי באהבה למשפחתם.

לאחר החתונה עברנו לגור בדירה ברחוב פרץ ברחובות. שם נולדה לנו ביתנו הבכורה, ליאור ובהמשך נולדו שני ילדים נוספים, יהודית ושי.

כשהילדים היו קטנים נשארתי בבית לגדלם. כאשר הילדים גדלו התחלתי לעבוד בקופת חולים כללית כפקידה במרפאת השיניים ובהמשך קיבלתי את תפקיד ניהול המרפאה.

במהלך כל השנים היה חשוב ליעקב ולי לשמור על המשפחתיות החמה שלנו. הקפדנו על חגיגת חגי ישראל בהווי ביתי שלנו, טיולים ובילויים משפחתיים שהילדים ואנחנו זוכרים ונוצרים עד היום. יום שישי בצהרים זה הזמן המשפחתי המקודש שלנו. זה התחיל לפני שנים רבות בביקורים קבועים בבית חמי וחמותי בכל יום שישי בצהרים וממשיך עד היום במפגשים של כל המשפחה בביתנו לארוחת צהרים, אבל בעיקר בזמן יקר יחד.

כל חיי חייתי בצניעות, אבל כשאני מביטה לאחור אני גאה ומלאת סיפוק מחיי העשירים: אני נשואה באושר לבעל מיוחד במינו, אם לשלושה ילדים מוכשרים שלמדו באוניברסיטאות ומצליחים כל אחד במסלול הקריירה שלו, שהקימו משפחות לתפארת ואני סבתא גאה לתשעה נכדים מקסימים שכל נכד הוא אוצר בפני עצמו.

 

הזוית האישית

לי ולנכדה שלי עדי היה מאוד כייף ועכשיו אנו מכירות טוב יותר וחיזקנו את הקשר בזכות הסיפור האישי. זוהי תכנית מבורכת.

מילון

פחון
פחונים היו גם מקום מגורים לעולים חדשים בימים הראשונים לקיום מדינת ישראל. המבנה בא למלא את מקומו של האוהל שנטה ליפול ברוח ולהירטב בגשם והיה חשוף לשינויי האקלים בקיץ ובחורף.

ציטוטים

”השיר שהכי אהבתי הוא "פרחים בקנה".“