מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא מאיה

אני וסבתי עם ספר שירה ישן של סבתא רבתה
סבתא רבתה מירה סבתא מאיה אבא שלי ואחותו
סיפורה של סבתא מאיה בילדותה בריגה ולאחר עלייתה ארצה

שלום, שמי שירה קיסרי. אני מספרת כאן את מה שסבתי מאיה סיפרה לי במסגרת עבודתנו המשותפת בתכנית הקשר הרב דורי.

החינוך בברה"מ

״שמי מאיה. נולדתי וגדלתי עד עלייתנו ארצה בריגה בירת לטביה, שהייתה אז חלק מברה"מ. המפגש הראשון שלי עם מוסדות חינוך היה להערכתי בגיל 3-4, והיה טראומתי. אני זוכרת חדר כניסה לגן הילדים, גדוש בילדים בוכים בכל מגוון האפשרויות, בין בכי חרישי שהרעיד את גופם לצרחות היסטריות של ילדים האוחזים ברגלי הוריהם. הבנתי שהבכי לא עזר לאף ילד, נהפוך הוא, זה רק הכעיס את הגננות. התאפקתי בכל כוחי לא לבכות.

אני ליד גן הילדים

אובייקטיבית, הגן היה מקום טוב לילדים בכלל, ושל ילדי הורים עובדים בפרט. הגן תיפקד 24/7 לטובת ההורים שעבדו במשמרות. היה בו מטבח שסיפק את כל הארוחות ברמה גבוהה, וזאת בשנים הראשונות שלאחר מלחמת עולם השנייה, בהן היה קשה להשיג מזון איכותי ומגוון. היו בו חדרי שינה עם מיטות קבועות, מוצעות ונקיות, לא מזרנים על הרצפה. חדרי משחקים עם צעצועים, משחקים ומתקנים. אבל היחס של הגננות/מטפלות היה קר ומנוכר. לא קיבלנו ולא ציפינו לחיבוק או ליטוף, העיקר היה להישמר משני מצבים שליליים: לא לקבל עונש מגננות, ולא להיפגע מילדים אלימים. העונשים כללו למשל ביוש הילד בפני כל הילדים ואחר כך להעמידו בפינת החדר עם הפנים לקיר, מה שאפשר לילדים להציק לו. היו מקרים שנעלו ילדים במחסן חשוך. כדי לשכנע אותי ללכת לגן, סיפרו לי שהורים של ילדים סרבנים נכלאים בכלא חשוך מלא עכברים ועכבישים. הכי קשה היה בקיץ, כשהגן עבר למעונו הקיצי בעיירת נופש ליד הים הבלטי. זה היה מבנה מפואר עם חצר גדולה, מוקף עצי אורן וקרוב מאוד לים. ההורים היו מבקרים אותנו פעם בשבוע (ביום א') ומבלים איתנו כמה שעות. מרגע שראיתי את אמי מגיעה, לא הפסקתי לחשוב על הפרידה הצפויה, התאמצתי לא לבכות כי התביישתי. הצער היה קשה, העדפתי שלא יבקרו אותי בכלל.

הראשון בספטמבר, היום הראשון בבית הספר, היה חגיגי ומרגש מאוד. הרחובות מלאו ילדים בתלבושת אחידה וחגיגית, כל אחד עם זר פרחים, מתנה למורתו, בידיו. בית הספר בו למדתי נחשב לבית ספר עם משמעת קפדנית. הקפידו מאוד על כל פרט בתלבושת האחידה, על ההתנהגות, חיסורים, איחורים והכנת שעורי בית. לכיתה א' הלכו מגיל 7 ולמדו עשר שנות לימוד עד הבגרות. הלימודים היו מאוד אינטנסיביים וילדים שלא עמדו בקצב נשארו ללמוד שנה נוספת באותה כיתה, דבר שהיה כתם מביש שהלך איתם כל תקופת הלמודים. בכל בתי הספר למדנו אותו חומר מאותם הספרים. אחרי שבע שנות לימוד אפשר היה לעבור למסגרות מקצועיות שונות. כשמורה או מבוגר אחר נכנס לכיתה, קמנו לעמידה. בכיתה ישבנו בידינו מונחות זו על גבי זו. לא דיברנו בזמן השיעור אלא אם קיבלנו רשות, ואז קמנו ודיברנו. בהפסקות לא נשארנו בכיתה, פרט להפסקת אוכל.

הכיתה שלי (אני מסומנת בחץ) – שימו לב לידיים השלובות

לא רצנו או קפצנו במסדרונות בית הספר. בכיתות הנמוכות היו מסדרים אותנו בזוגות וכשהמורה בראש הלכנו אחריה. הלכנו כך, במעגלים, סביב החצר. ילד שהתרשל באחד הסעיפים בהתנהגות או בלימוד, נרשמה לו הערה או ציון ביומנו וביומן המורה וההורים היו חותמים ליד כל הערה או ציון. באסיפות הורים היו יושבים כל ההורים, לפעמים עם או בלי התלמידים, וענייניו של כל תלמיד נידונו לפני כל הקהל. למרות כל המגבלות הצלחנו להיות קצת שובבים. לדוגמא: זכור לי בשיעורים "המשעממים" נהגתי לשחק במשחק הצוללות או משחק ניחוש מספרים עם חבר לספסל הלימודים .

העלייה: הסיבות והנסיבות

מתישהו בילדותי שמתי לב שפרט לשאר ההבדלים שיש בין האנשים, יש חלוקה לשלוש קבוצות: הראשונה – רוסים, הם האנשים ׳הנכונים׳ שנמצאים בכל המקומות הציבוריים. רוב השכנים היו רוסים, הסרטים, הספרים היו ברוסית וכן הגננות והמורות. השנייה – לטבים, קראתי באיזה שהוא מקום שבריגה היו 50% רוסים. הלטבים והרוסים לא אהבו זה את זה, בלשון המעטה, ושניהם לא אהבו יהודים. לטבים שעבדו במקומות ציבוריים דיברו רוסית. רק בשוק האיכרים שמעתי את אמי מדברת בלטבית עם המוכרות.

הדי השואה והשתתפותם הנלהבת של הלטבים בהשמדת יהודים היו עדיין טריים בזיכרונם של היהודים. מסיבה זו היהודים העדיפו את הרוסים (מה גם שהם היו השליטים). לכן, ילדים יהודים למדו במסגרות בשפה הרוסית והתחנכו לאור התרבות הרוסית. זה גם אפשר ליהודים להשתלב טוב יותר בכל תחומי החיים ברחבי ברה"מ ולא להצטמצם לגבולות לטביה. אנחנו, משפחתי המורחבת, חברים של המשפחה וגם כמה שכנים, לא השתייכנו לשתי הקבוצות. אף אחד לא הסביר לי אבל הבנתי שהייחוד שלנו הוא ב:

1)  קוראים לנו יהודים.

2)  לכל האחרים קוראים גויים.

3)  הגויים שונאים אותנו, לרוב הם בורים, גסי רוח ושיכורים ומרביצים לנשותיהם וילדיהם.

4)  היהודים הכי טובים בכלל וכהורים בפרט, הכי חכמים, הכי תרבותיים והכי משכילים. אבל, רצוי להסתיר את זה ובכלל פחות להתבלט.

5)  ליהודים יש שפה שרק המבוגרים מדברים בה בינם לבין עצמם, ולא ליד הגויים.

6)  זה אסון אם יהודי מתחתן עם גויה, וכפליים אם יהודייה מתחתנת עם גוי.

7)  בשביל להתקדם בכל תחום שהוא, יהודי צריך להיות טוב מהגוי בכמה רמות, וגם אז – לא מובטח לו שיצליח.

האמת היא, שגם היום בראיה לאחור אני יכולה לומר בפה מלא, שפרט לסעיפים 3 ו 4 שנכונים רק בחלקם, הכול היה נכון.

הוריי הכירו והתחתנו בטג'יקיסטן או אוזבקיסטן, בזמן המלחמה. כשהמלחמה נגמרה ואמי הייתה בהריון עמי, הוריי החליטו לנסוע כל אחד לעירו, ולברר מה עלה בגורל המשפחות שנשארו שם. אמי נסעה לריגה ואבי לפולין. הקשר בינם נותק. רק כעבור תשע שנים, נודע לאמי שאבי חי בישראל, ולאבי נודע שיש לו בת ושאנחנו גרים בריגה.

אבי, בישראל, כשראה אותי לראשונה (בתמונה)

שניהם עשו מאמצים גדולים כדי להעלות את שתינו ארצה, אבל במשך שנים זה לא הצליח. בשנת 1959 שליט ברה"מ חרושצ'וב ביקר בלטביה. אמי החליטה להעביר לו מכתב אישי עם בקשה למחווה הומניטארית שתאפשר לנו להתאחד עם אבי. אינני יודעת אם המכתב הגיע לידיו של חרושצ'ב ואם זה השפיע עליו, אבל כעבור מספר חודשים, קיבלנו אישור לצאת את ברה"מ.

התחנה הראשונה בדרך לארץ הייתה שגרירות ישראל במוסקבה. אני מניחה שבימים ההם לא היו אזרחים רבים, אם בכלל, שנכנסו לשגרירות ישראל, ולכן התקבלנו כאורחים. השגריר ועובדי השגרירות קיבלו אותנו בחדר אורחים, הגישו לנו כיבוד, והמטירו על אמי שאלות רבות. אחד העובדים נתן לאמי מכתב. הוא ציין בפני אמי שרצוי שתתכונן נפשית, שהחיים בארץ לא קלים בכלל. הוא אמר לה שתמסור את המכתב לאימא שלו בישראל, אולי היא תוכל לעזור במשהו. וכך, בהיותי בת 14 עלינו ארצה. אינני יודעת מה ידעה אמי על הארץ, אבל אני לא ידעתי כלום. אמי חששה לדבר איתי על הנושא, שמא אפלוט איזו מילה בבית הספר או בחצר וזה יפגע בסיכויינו לצאת את ברה"מ. כשירדנו מהמטוס הביאו אותנו למבנה ענק, סוג של האנגר. בצידו האחד של ההאנגר עמדו מספר שולחנות עם פקידים, וליד כל שולחן מול הפקידים השתרך תור ארוך, רובו גברים. הפקידים רשמו את העולים, הנפיקו להם תעודות, ושלחו אותם למעברות השונות.

בחלקו השני והגדול של ההאנגר, עמדו שורות של מיטות ברזל עם מזרנים. מסביב לכל מיטה ישבו ושכבו משפחות, צעירים, זקנים וילדים. לא ידעתי שיש תופעה כזו שנקראת "עלייה", לא ידעתי שכל התיירים בהאנגר הם יהודים. לא הבנתי למה כל כך הרבה תיירים זרוקים על הרצפה ובמיטות עלובות? למה הפקידים לא מקבלים קהל במשרדים? ואיך בין התיירים יש כל כך הרבה אנשים (משפחות שלמות) לבושים בלויים, עם צרורות במקום מזוודות? איך היה להם כסף לנסוע לחו"ל?

הפנייה למעברה

אמי ביקשה מהפקיד הפניה למעברה קרובה לתל-אביב כי אבי עבד שם. הפקיד הבטיח שהמעברה במרחק של חמש דקות מת"א… הגענו למעברת "דיור לעולה" ליד נתניה (מעל שעתיים נסיעה – באותם הימים). הורידו אותנו בישוב מוזר על חוף הים. סביבנו עמדו שורות של מבנים קטנים מאסבסט, תחתינו חול ים. אין כביש או מדרכות. סביבנו התגודדו מספר אנשים שניסו לדבר איתנו בשפות שונות. כמה ילדים צעקו לעברנו "ווזווז" (כינוי גנאי לאשכנזים) והשליכו לעברנו אבנים. אמי הייתה בשוק. אני דווקא נהניתי, הרגשתי כאילו נכנסנו למכונת זמן שהעבירה אותנו אחורה לתקופה ומקום אחר.

לבסוף הגיע איש עם חמור ועגלה ובעגלה שתי מיטות ברזל, שני מזרנים, שולחן קטן מעץ חשוף וגם שני שרפרפים כאלה. קופסת קרטון גדולה ובה שתי צלחות, שני ספלים וסכו"ם לשניים. גם שתי ככרות לחם, צנצנת ריבה, בקבוק שמן, חבילת אורז, סוכר וצנצנת זיתים.

הכל בארץ נראה לי מוזר וקסום: מזג האוויר, הלבוש המרושל, בעיקר של גברים וגם עקרות בית. גברים לא לבשו חליפות, עקרות בית התהלכו עם חלוקים ונעלי בית ברחוב. התחבורה הציבורית הייתה על טהרת האוטובוסים המסריחים מדלק וזיעת נוסעים. התחבורה הציבורית בריגה כללה ארבעה סוגי רכב : אוטובוסים שנעו על בנזין, טרוליבוסים (אוטובוס חשמלי), טראמווי (רכבת קלה חשמלית) ומוניות.

עוד יותר מוזר מהתחבורה, היו, בעיני, חנויות המזון. הייתי רגילה שבריגה היו חנויות נפרדות ללחם, לחלב ומוצריו, למשקאות וכולי או חנות גדולה מחולקת למחלקות. כשנכנסתי לראשונה למכולת לא הבנתי איך במקום כל כך קטן יש כל כך הרבה סחורה, וכזה מגוון: גם לחם, וגם גבינות, גם נקניק וגם משחת שיניים, ושרוכי נעליים ואפילו 2-3 דגמים של חלוקי נשים שרוב נשות המעברה לבשו.

אמי התעשתה מהר מאד. היא הבינה ש:

א. מבעלה , אבי, לא תבוא לנו ישועה .(15 שנות פרדה גרמו לקרע בלתי הפיך ביניהם).

ב. כדי להתפרנס בכבוד היא צריכה ללמוד עברית ברמה טובה.

אבל הבעיה הכי קשה בעיניה הייתה שלא יכולתי להמשיך ללמוד. בתקופה ההיא היו לימודים חינם עד כיתה ח׳ (בית ספר יסודי) ומכיתה ט' ועד י"ב (בית ספר תיכון) לא היה חובה והיה בתשלום. אמנם היו אז מסגרות חינוך חינמיות, במסגרת עליית הנוער, אבל בגלל שאבי לא היה עולה חדש זה שינה את הסטטוס שלי ושל אמי גם. בצר לה, פנתה אמי לגב' ציפורה שרת עם המכתב מבנה (עובד השגרירות יעקב שרת). לא ידענו אז שבעלה, משה שרת, היה בעבר ראש ממשלה וגם שר החוץ הראשון. התקרבנו לביתם של משה וציפורה שרת בדיוק כשהיא הגיעה עם סל הקניות. היא קיבלה אותנו בלבביות כאילו היינו קרובי משפחה. במהרה הגיע בנה, חיים שרת, מהקיבוץ והיא הכינה לכולנו ארוחת צהריים. בסופו של דבר היא עזרה לי להתקבל במסגרת עליית הנוער לבית ספר חקלאי עם פנימייה, שהפך אחר כך למקצועי. מאוחר יותר, כשנודע לנו שגברת שרת הייתה אשת ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר, התפלאתי שביתם לא היה מפואר, ושהיא בעצמה ערכה קניות והכינה לנו ארוחה ודיברה עם אמי כשווה, ללא שמץ של התנשאות.

הקליטה בארץ

לעולם אהיה אסירת תודה ליעקב שרת ואמו, שבזכותם קיבלתי השכלה וחינוך ישראלי. נקשרתי לארץ התאהבתי בה. גיליתי את ערכי היהדות והמסורת הנפלאה והעשירה של היהדות על מגוון עדותיה. בפנימייה היו ילדי עולים לצד ילדי הארץ ממשפחות הרוסות וילדים שעלו ארצה ללא הורים, או שהוריהם היו בשליחות בחו"ל. הייתה אוירה חיובית מאוד, גם בין הילדים וגם בין הילדים והצוות החינוכי. הרגשנו שאכפת להם מאיתנו, שאנחנו בטוחים ומוגנים. בשביל המורים, המדריכים והמטפלות בפנימייה, זה לא רק מקום עבודה – אלא שליחות.

ערמה של חבר'ה על הדשא – ליד חדר האוכל בפנימייה

סדר היום כלל חצי יום לימודים וחצי יום עבודה. בתקופה שבית הספר היה חקלאי עבדו בכל ענפי החקלאות. אחר כך העבודה הייתה בתחום השירותים: כל עבודות המטבח, חדר האוכל, מכבסה, ניקיון בכל המבנים הציבוריים והמגורים, ניקיון של שירותים ומקלחות, ניקיון וגינון של החצר. הידיעה שתפקוד תקין של הפנימייה תלוי במידה רבה בנו ושסומכים עלינו נתנה (לי לפחות) תחושה נפלאה של ערך עצמי, של בגרות ועצמאות ובמידה לא מבוטלת, הכשירה אותי לחיים.

במאהל צעדת ארבעת הימים

כעבור כחמישים (50) שנים, מצאתי עוז בלבי לכתוב מכתב תודה ליעקב שרת. לפני כן, כשיעקב שרת היה בשיא הקריירה כעיתונאי, מתרגם, מוציא לאור ופזמונאי, מכתב כזה יכול היה להתפרש כניסיון ליצור קשרים עם אדם חשוב ולנצלם לתועלתי. אבל עכשיו כשהוא קרוב לגיל 90 וגם אני כבר מזמן גמלאית, נראה לי זמן מתאים לכתוב מכתב תודה. ואכן, קיבלתי תשובה וספר עם הקדשה.

כריכת הספר עם ההקדשה

מכתב התשובה מיעקב שרת

סיכום

עזבנו ארץ עשירה (עם אזרחים עניים), מפותחת ומתקדמת. אבל היהודים בה הרגישו אזרחים סוג ב', נרדפים, חיים בחשש תמידי מהשלטונות ומהשכנים. היה יחס נוקשה לאזרחים, כולל ילדים, בכל המסגרות. פקידים, מנהלים, מורים ואפילו מוכרים בחנויות. הגענו לארץ נחשלת, ענייה אבל חמה, בכל המובנים. ארץ שנתנה לנו קורת גג, ומזון בתחילת דרכנו. לא חששנו משלטונות, פקידים או שכנים. כל עובד בדואר או מרפאה, כל נהג אוטובוס או מוכר בחנות היה אח. לפעמים אח מעצבן אבל אח, לא אויב.

בביקורי בריגה

כשביקרתי בריגה אחרי 30 שנה, גיליתי שהארץ "המתקדמת" שעזבנו לא התקדמה מאז, ואילו ישראל התפתחה והתעצמה בכל המובנים, והשאירה את לטבייה הסובייטית, רחוק מאחור. כל זה תוך קליטת המוני עולים. מאז פירוק ברה"מ, לטביה הפכה למדינה אירופאית מודרנית, אך אותי זה כבר לא מעניין…״

 

אני עם כל נכדיי

הזוית האישית

שירה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי, לפגוש אותה פעם בשבוע ולהכיר את העבר שלה יותר טוב.

מאיה: נהניתי מכל מפגש שהדק את הקשרים הטובים שממילא קיימים בינינו ואפשר לי לספוג את אוירת בית הספר כפי שאת חווה אותה.

משתינו (שירה ומאיה): תודה למי שהגה את התכנית, תודה לבית הספר שאפשר את מימוש התכנית ותודה למורה מירי שהנחתה את התכנית ועזרה במהלך כל התהליך.

מילון

טראמוואי
רכבת קלה

ווּזווּז
כינוי גנאי לאשכנזים, המחקה את מבטאם של יוצאי מזרח אירופה ואת שפתם. הביטוי נוצר על בסיס אונומטופי של חיקוי צליל להג המילה היידית "וואָס" (קרי: "ווּס") - שפירושה "מה" - אשר ניתנה תדיר כתשובה על ידי העולים החדשים לשאלות שאותן לא הבינו. כיום המילה "ווזווז" מסמנת זהות אשכנזית גלותית ודחויה, אולם היא אינה נפוצה ולעיתים נדירות בלבד ניתן לשמוע אותה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל (יגאל אלון)“

”ציפורה שרת קיבלה אותנו בלבביות כאילו היינו קרובי משפחה, ללא שמץ התנשאות“