מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא ורדה אלשייך

ילדות בתל אביב

שמי ורדה. נולדתי בישראל בעיר תל אביב. הוריי, שהיו סבא רבא וסבתא רבתא שלך עלו ב 1935 מפולין. אבי היה מהנדס בחברת החשמל, ואמי הייתה עורכת דין. אבא שלי היה בין מתכנני ומקימי תחנת הכוח בארם נהריים יחד עם ה"זקן מנהריים", הוא פנחס רוטנברג.

סבא שלי, הסבא רבא שלך משה גרשון פלדשטין, ייסד את האחת משתי הגימנסיות העבריות בוורשה, גימנסיה "חינוך" והיה עורך טור בעיתון האידי "הייענט" בוורשה. שפת אמו היא עברית, ולכן הוא היה קנאי מאד לשפה העברית. אחי ואני ינקנו את השפה העברית מרגע לידתנו. על כן אם שגינו בדיבור ובשפה לא היה הדבר עובר לסדר היום, ומיד היינו צריכים לתקן את הדיבור. אבי היה גם חבר האקדמיה ללשון העברית.

הבית בו גדלתי היה בית מסורתי רווי תרבות וידע. אבי היה אדם משכיל מאוד, בעל ידע רחב, מעבר להיותו מהנדס. הוא ידע שמונה שפות: עברית, יידיש, פולנית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית ולטינית. הוא אף ידע לקרוא ולכתוב באותן שפות.

ביתנו היה בית מסורתי ועל כן ביום שישי נהגנו להדליק נרות. אמי ברכה על הנרות ואבי נהג לקדש על היין. נרות השבת הודלקו בפמוטים לגביהם יש לנו סיפור משפחתי מעניין. הפמוטים הללו הם פמוטי כסף שעוברים במשפחה מדור לדור במשפחה מזה כארבע מאות שנה. כשעלו הוריי ארצה, הפמוטים האלה היו בתוך תיבה גדולה עם כלי קודש מכסף וחפצים אישים נוספים. התיבה נפרצה בהיותה על האנייה. רוב החפצים נגנבו מתוכה ובאורח פלא הפמוטים לא נגנבו. הפמוטים האלה נשמרים, וימשיכו לעבור מדור לדור. זוג פמוטים כמעט זהה נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

היה לי אח גדול, משה, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 38 ומאז נשארתי בת יחידה להוריי.

ילדותי עברה עליי בעיר תל אביב עד גיל 11, אז עברנו להתגורר בעיר גבעתיים.

הייתי בתנועת הצופים והייתי בין מקימי ומייסדי שבט צופי גבעתיים. כמו כן התחנכתי והדרכתי באגודה שנקראה "נוער לנוער". מטרתה של אגודה זו הייתה לארגן אותנו, בני הנוער בגילים 14 -1, לעזור לנוער נכה, נוער עבריין ונוער ממשפחות קשות יום. אני עבדתי בדרך כלל עם נוער נכה ונוער עבריין. הפעילות שלי התבטאה בכך שהייתי עוזרת לילדים הנכים לצאת לבילויים למרות שהיו מוגבלים, בהליכה עם קביים או עם כיסא גלגלים. היינו לוקחים אותם לסרטים, להצגות, למופעים ולמסיבות.

זו הייתה עבודה שהסבה לילדים הרבה שמחה ולנו הרבה סיפוק: לראותם שמחים, ונוכחים לדעת שהנכות שלהם היא לא מגבלה – ואפשר עם רצון ושמחה להתגבר עליה.

העבודה עם הנוער העבריין התבטאה קודם כל בניסיונות להחזיר אותם לתלם של לימודים, ולצאת ממעגל העבריינות. עזרנו להם לפחות פעמיים בשבוע לעשות שיעורי בית. הרבה פעמים הילדים האלה גדלו במשפחות בהן ההורים לא התעניינו בהם ולא היה אכפת להם איפה הילדים נמצאים ומה הם עושים. פעמים רבות ההורים עצמם היו עבריינים, לדוגמה אבא גנב ואימא שתיינית. גם מעבודה זו היה לנו סיפוק גדול והרגשנו שאנו תורמים לילדים האלה פעילות וערכים שהם לא יכולים לרכוש בסביבה הטבעית שלהם.

החיים שלי, באותה תקופה היו נעימים, מלאי עניין וסיפוק.

הגעתי לגיל הגיוס והתגייסתי לצבא. היות ורציתי ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין הצלחתי להגיע לעשות את השירות הצבאי בפרקליטות הצבאית. שם "טעמתי" את התחלת דרכי כמשפטנית, ובמקביל התחלתי בלימודי המשפטים. סיימתי את לימודי והייתי לעורכת דין בפרקליטות המדינה במחלקה האזרחית. אחרי תקופה קצרה יחסית התמניתי להיות השופטת הצעירה ביותר בארץ, כשבארץ רק 12 שופטות.

הזוית האישית

עילם מסה: סבתא השתתפה בתכנית בשנת הלימודים תשע"ה, 2015 עם עירי מסה, והעלתה את סיפורה. קישור לסיפור: "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם". 

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

נוער לנוער
ארגון נוער מתנדב. הוקם בשנת 1953, נוצר בדרום תל אביב צורך לסיוע חברתי. מספר בני נוער התארגנו כדי לסייע לתושבים. הארגון שהוקם מתוך קבוצה זו היה ייחודי בשני מובנים: ראשית, בניגוד לרוב תנועות הנוער, לא הייתה לו כל שייכות מפלגתית או פוליטית; שנית, הוא התבסס על מנהיגות עצמית של בני הנוער בכל רמות הארגון.

ציטוטים

”סבי משה גרשון פלדשטין, ייסד את האחת משתי הגימנסיות העבריות בוורשה, גימנסיה "חינוך" “