מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא אביגיל פז, לבית בביוף

אני והנכד שניר בתכנית "הקשר הרב דורי"
תמונה משפחתית - אני, הוריי ואחיי.
סיפור ילדותי

נולדתי בתאריך 13.12.1951, י"ד בכסלו, תשי"ב, בביה"ח הקריה בת"א. הבת השנייה במשפחה, בת ליפה, שתבדל לחיים ארוכים, ולרפאל ז"ל בביוף, אחות לפנינה. נקראתי על שם סבתא רבתא שלי אביגיל, מצד אבא שלי, רפאל.

נולדתי בחורף גשום במיוחד. היה שיטפון והמים הציפו את בית הורי, שגרו בבית קרקע. אימא עלתה לשכנים שגרו בקומה השנייה כדי שלא אירטב.

אמי הייתה עקרת בית. כשקצת גדלנו היא עבדה גם בעיריית ת"א כמדריכת הורים וגם התנדבה בקהילה. אבי רפאל עבד בעירייה כנהג, כשהיינו קטנים וכשגדלנו עבד כנהג מונית. אבי שירת בבריגדה הבריטית ולאחר מכן בצה"ל. אבי השתתף בכל מלחמות ישראל.

בהמשך נולדו עוד שלושה אחים: ראובן, חיים ושמעון. ראובן נשוי לזיוה ולהם שתי בנות ושני בנים, כולם נשואים עם ילדים. חיים נפטר מדום לב בשנת 2016. כששמעון היה בן 8, יצא לשחק בחוץ ונדרס ע"י רכב שנסע מהר ע"י הבית של שלנו, בשכונת התקווה. הכביש צר מאוד ועד היום המכוניות נוסעות שם מהר.

אני אוהבת לקרוא, לטייל, לפתור תשבצים ולראות סרטים.

גדלתי בבית דתי. להוריי היה חשוב לשמור על קדושתו של יום השבת וגם על החגים. בכל יום שישי, אבי הלך עם אחיי לבית הכנסת. אמי, אחותי ואני הדלקנו נרות שבת. אכלנו 3 ארוחות בשבת. קראנו בשבת ספרים, שיחקנו יחד ודיברנו, הלכנו ברגל לחברות וחברות היו באות אלינו. גם ביום חול חברות היו באות אלי הביתה או שיצאנו לשחק בחוץ. בחגים כל המשפחה המורחבת, כולל דודים ודודות, חגגו יחד את החגים, כל פעם אצל משפחה אחרת וכמיטב המסורת הבוכרית השולחן היה עמוס כל טוב: פרות, עוגות, פיצוחים, שתייה וארוחות.

כל פורים הייתה מתקיימת עדלאידע מביה"ס עד רחוב האצ"ל. בחגים, רח' דיזינגוף היה נסגר לתנועה וכולם היו הולכים לשם.

בביתנו לא הייתה טלוויזיה והסתפקנו במועט. רק אבי עבד, בהתחלה, לכן המצב הכלכלי לא היה כ"כ טוב, אך קיבלנו הרבה אהבה והסתפקנו במועט ללא צורך בטלוויזיה, מחשב, טלפון ומכונית לכל אחד. היה זמן לבקר את המשפחה, לא כמו היום שנפגשים רק באירועים.

בביתנו דיברו רק עברית. אך כשהייתי בגן, עלתה לארץ סבתא מצד אבא, אסתר. היא עלתה מברית המועצות. נתנו לה לצאת כי הייתה מבוגרת מאוד וגם תמורת מטבעות זהב שאבי שלח. אני  זוכרת שאני ואחיי לא הבנו כלום כי היא דיברה בוכרית. היא גרה אצלנו תקופה מסוימת עד שעברה לבית משלה. בשבת הראשונה שלה בארץ, בוכרים רבים עלו לרגל לביתנו כדי לראות את סבתי כי זה היה פלא ונס שנתנו ליהודייה לצאת משעריה של בריה"מ.

את בת המצווה חגגתי בבית עם חברות לכיתה ועם משפחה. הייתה ארוחה חגיגית. למדתי בביה"ס יסודי "רמב"ם" בשכונת התקווה. בכיתה ב' היו משמרות לימודים בביה"ס ואני למדתי אחר הצהריים. זה היה ביה"ס דתי ולכן למדתי רק עם בנות. עד היום אני שומרת על קשר עם חברה שהכרתי בכיתה ו'.

בביה"ס תיכון למדתי שנה ולאחר מכן עברתי לתיכון ערב. למדתי בתיכון שנקרא "תיכון ג'". אהבתי ללמוד בעיקר היסטוריה ואנגלית. ראיתי שהמצב הכלכלי לא פשוט ומשפחתי הייתה זקוקה לעזרה, לכן החלטתי לצאת לעבוד. עבדתי בבוקר כפקידה בעיריית ת"א ובערב למדתי. גם אחותי למדה שנתיים בתיכון ואחר כך עזבה את הלימודים כדי לעבוד.

לאחר שנה של עבודה בעירייה, עברתי לעבוד בבנק הפועלים, בו עבדה עד צאתי  לפנסיה.

בעלי אריה פז

אריה, נולד בביה"ח "הקריה" בת"א בתאריך 12.11.1951 י"ג בחשון, בן לחיה וליואל ז"ל, ואח לשמעון ולשמואל. אריה הוא בן הזקונים. הוא נקרא על שם סבא שלו אריה – יוסף, מצד אמו. שמעון, היה נשוי לגאולה ז"ל ולהם שני בנים וארבעה נכדים. שמואל נשוי לעליזה ויש להם שני ילדים ושבעה נכדים. בן נוסף, עופר ז"ל, נפטר ממחלה קשה כשהיה בן 27. אביו יואל היה סדרן בתיאטרון ובמגרשי כדורגל ואימו חיה הייתה עקרת בית.

שם המשפחה עוברת מפס לפז. מקור שם המשפחה "פסה" הוא מפולין. בעלי לא יודע מה הפירוש. אחיו הגדולים שינו את שם משפחתם וגם אריה החליט לעברת את השם כשהיה בן 16.

אריה אוהב לאסוף בולים ולשחק באולינג. הוא משחק באולינג בנבחרת הבאולינג של ביה"ח "השרון", בו הוא עובד. עד גיל 19 גר אריה בשכונת השייח מוניס בת"א, בבית שהוא בעצם דירת חדר קומה אחת עם חצר גדולה. הכל היה צנוע לא כמו היום. כל השכונה הזאת הייתה כמו משפחה אחת גדולה. בבגרותו הם עברו למרכז תל אביב בשכונת פלורנטין, שם גר עד שהתחתן.

את הבר מצווה עשו בבית. הזמינו את כל המשפחה וחגגו בארוחה וקינוחים. את החגים חגגו במשפחה המצומצמת עד שאחיו התחתנו ואז היו הולכים גם לכלות.

ביסודי למד בבית ספר הרוא"ה על שם הרב אברהם הכהן קוק. הוא למד עברית, אנגלית, חשבון, גאוגרפיה. אריה אהב ללמוד גאוגרפיה. בתיכון למד בבית ספר אורט מקצועי רדיו וחשמל. היה לו כיף ללמוד. הוא היה צריך לנסוע לביה"ס, כי ביה"ס היה ביפו וזו הייתה חוויה מיוחדת. אריה עבד אחרי בית ספר בעבודות חשמל שונות. במסגרת ביה"ס למדו פעמיים בשבוע בבוקר ופעמיים בערב ובשאר הימים – עבדו.

אריה היה בתנועת נוער הצופים. הם היו הולכים לפעילויות פעמיים בשבוע והיה מאוד כיף. בצבא אריה שירת בחייל קשר. היה לו נחמד. הם הסתובבו בארץ ובשטחים והיה כייף.

הכרתי את אריה בבית ברנר בקורס לאנגלית. היינו בני 19.5. יצאנו שנתיים ולאחר מכן התחתנו. התחתנו במלחמת יום הכיפורים, בתאריך 22.10.1973 , שבוע לפני הפסקת האש, באולמי "דן" ברחוב הירקון בת"א, בשעה 16:00 – 18:00 אחה"צ, כי הייתה האפלה (הכל היה חשוך מוקדם בגלל המלחמה). התחתנו כי הרבנים אמרו לנו שחתונה לא דוחים. הייתה חופה ולאחר מכן מזנון. לאחר החופה יצאנו כזוג נשוי לאכול בכיכר דיזינגוף עם אחותי ודודתי. לאחר יומיים חזרנו לעבודה ולא יצאנו לירח דבש בגלל המלחמה.

השכרנו דירה בשכונת התקווה. אריה עבד בעבודות חשמל שונות ואני המשכתי לעבוד בבנק הפועלים. לאחר שנה עברנו לדירה אחרת בשכירות, שם נולדה שרון, אימו של שניר, לאחר שנתיים של נישואין.

שבוע אחרי הלידה, לא הרגשתי טוב בשל זיהום שנבע מהלידה. אושפזתי ושרון התינוקת הייתה אצל אמי, שטיפלה בה באהבה רבה. סבתי הייתה מגיעה פעמיים בשבוע לעזור לאמי בטיפול בנינה שלה, בבישול ובקיפול כביסה.

כשלשרון מלאו חצי שנה קנינו דירה חדשה באור – יהודה, בפרוייקט של זוגות צעירים ועברנו אליה. זו הייתה דירת 3 חדרים בקומה שלישית, בה גרנו עד לפני ארבע שנים. הבניין היה חדש ובו זוגות צעירים רבים עם ילדים.

בין כל הזוגות היה הווי נחמד. בימי שישי כל השכנים היו נפגשים באחד הבתים. מי שמר על הילדים? מכשיר ווקי טוקי. לווקי טוקי יש שני מכשירים: אחד אנחנו לקחנו איתנו לשכנים והשני נשאר בבית, בחדר של הילדים. רק לשכן אחד הייתה בהתחלה, מכונית ואילו כיום לכל משפחה יש 2- 3 מכוניות ואין מקום לחנות.

כששרון נולדה התפטרתי מהעבודה כדי להיות עם איתה. לאחר שנתיים חזרתי לעבוד ונסעתי כל יום לת"א. בשנת 1978, נולד דורון. לאחר לידתו למדתי נהיגה. הייתי איתו בבית 8 חודשים ואחר כך אמי שמרה עליו עד גיל שנה, אז נכנס למעון. בשנת 198, נולד אור. שרון ודורון מאוד התלהבו ועזרו בטיפול בו. סבתא הייתה איתו 3 חודשים ולאחר 3 חודשים שמרה עליו מטפלת בשם ויוי עד שהיה בן שנה ו- 3 חודשים. אז נכנס למעון.

בתקופה זו, לא היו צהרונים. הייתי מכינה אוכל בצלחות והילדים חיממו בטוסטר או על הגז. לאחר מכן, כשהגיע המיקרוגל לארץ, קנינו מיקרוגל. לכל אחד הייתה צלחת מחולקת של המיקרו ושם הכנתי להם את האוכל.

כשאור קצת גדל, למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורסים בספרות ובפסיכולוגיה חברתית ולאחר מכן למדתי הנהלת חשבונות סוג 1,2,3 כדי להתקדם בעבודה. בשנת 1992, עברתי למשרה מלאה.

התרגשנו מאוד כששרון התחתנה ועוד יותר התרגשנו בלידתו של כל אחד מהנכדים.

אמי יפה בביוף, לבית לביוב

אמא שלי יפה, נולדה בשנת 1933 בי"'ג בתמוז, בסמרקנד שבאוזבקיסטן, בתור אוגול לביוב, להורים יששכר מבית מזל ויצחק לביוב ודבורה מבית צרויה ויחיאל מליאוף.

יששכר למד מפי הרב הגאון שלמה ליב מירושלים שהגיע לסמרקנד כדי ללמד את ילדי המקום הלכה ושחיטה. יששכר היה תלמיד שקדן הוא קיבל אסמכתא להוראה ולשחיטה. כשדבורה ליוותה את שני אחיה לחדר לימוד היא הכירה את יששכר.

בשנת 1920, נולדה אחותה שושנה, בשנת 1922, נולדה אחותה מירה, בשנת 1926, נולד אחיה יוסף שנפטר אחרי שנתיים. אחריו נולדה בת בשם טוביה שנפטרה מדלקת ריאות בגיל שנתיים. בשנת 1929 נולדה אחותה סגולה חברותיה לשבת ולדבר על תנ"ך. הם קראו הרבה תהילים. בכל חג הם היו הולכים לבית הכנסת. פעמיים בשנה הם היו תופרים לילדיהם בגדים חדשים (בראש השנה ובפסח). בט"ו בשבט דבורה הייתה תופרת להם שקית ובשקית לכל ילד הייתה שמה את כל סוגי הפירות היבשים. גם לאחר מכן בארץ ישראל הם המשיכו להיות דתיים ולשמור על מצוות היהדות במלואם.

באותם שנים המצב הכלכלי בביתם היה אמיד. יששכר עבד בחדר בתור מורה ללימוד התורה וגם עבד בשחיטה ובנוסף היה לו מפעל קטן בחצר הבית לצביעת חוטי משי. הוא היה מומחה והחזיק שני פועלים במפעל.

ימים קשים הגיעו לאוזבקיסטן המשטר הקומוניסטי של רוסיה השתלט על אוזבקיסטן. המשטר העביר פקודה שאומרת שאסור לקיים את מצוות היהדות. בנוסף לזה החרימו את הרכוש היהודי, גם את כל הרכוש של המשפחה של יפה. יששכר היה מיואש. הוא נשאר בלי עבודה. אחר כך הוא מצא יישוב יהודי קטן והוא השתקע בו עם משפחתו. היו להם מספר פרות וכבשים. יששכר היה מומחה להכנת גבינות. פעם בשבוע היה הולך לסמרקנד כדי למכור את הגבינות שהכין. החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. אך המשטר הגיע גם לשם. הוא החרים את המשק והפך אותו לרכוש מדינה. המשטר העביר גם פקודה שמעכשיו מותר לזרוע רק זרעי כותנה ונתנו לפועלים משכורת זעומה.

המשטר גם מינה את יששכר למנהל של קבוצת הפועלים. לפעמים באו שוטרי חרש (שוטרי המשטר הקומוניסטי) כדי לבדוק את הנעשה בשטח. יששכר המשיך לקיים את מצוות היהדות ולכן נאלץ לברוח אל אחותו רבקה שגרה בטשקנט עד שתחלוף הסכנה. יששכר לא רצה להשאיר את דבורה עם  5 בנות קטנות, אבל דבורה התעקשה שיציל את עצמו וכשיגיע הזמן הם יפגשו. בדמעות הם נפרדו.

דבורה וחמשת בנותיה נסעו גם הם לאמא של דבורה, צרויה, שגרה בסמרקנד. בינתיים יששכר הלך לאיראן. הוא הגיע לטהרן בירת איראן, אך שמה שוטרים עצרו אותו כי לא היה לו אישור כניסה לאיראן  והשוטרים הכניסו אותו לבית כלא. יששכר הקפיד לשמור על מצוות היהדות גם בבית הכלא. כל פעם שהביאו לו מים ואוכל, את המים הוא שמר לעשיית קידוש. יום אחד חברו לתא השתחרר. החבר לתא ראה כמה יששכר שומר על מצוות היהדות והוא פנה לרב הראשי של טהרן. הרב פעל לשחרר את יששכר ולבסוף יששכר השתחרר מבית הכלא.

כעבור שלוש שנים יששכר שלח מורה דרך לדבורה אשתו ולחמשת ילדותיו  כדי שיוכלו להגיע לאיראן. המורה דרך הגיע לבית המשפחה בסמרקנד בשעות הלילה המאוחרות. הוא דפק על הדלת . דבורה הדליקה עששית ויצאה לראות מי דופק בדלת. מולה עמד גבר גבה קומה (מורה הדרך). הוא שאל במבטא פרסי: "את לביוב דבורה?", בלי לחכות לתשובה הוא נתן לדבורה ממחטה לבנה צחורה שבתוכה היה כתוב: "דבש, נוסעת לארץ הצבי". אורו עיני דבורה והיא הכניסה את מורה הדרך. הוא נשאר אצלם שבוע. דבורה התארגנה שבוע ימים. היא הכינה לכולם אוכל ומלבושים. היא הלבישה את בנותיה הרבה שכבות (גם כי היה קר וגם כדי שלא יסחבו הרבה). הם יצאו לפנות בוקר כדי שאף אחד לא ידע. לאחר מכן הם נסעו ברכבת  3 ימים ו – 3 לילות ואז הם ירדו בתחנה. המורה דרך החתים את דבורה ואמר לה: "מעכשיו אנחנו הולכים בדרך קשה ומסוכנת וזה מסוכן עם שתי הבנות הקטנות: אוגול (יפה) ורעיה". דבורה הייתה צריכה לחתום כדי שלא תתבע אותם אם יקרה להם משהו . דבורה כעסה ולא הסכימה לחתום. היא אמרה שהילדים חשובים יותר מהכל והם חזרו לסמרקנד.

אחרי חצי שנה, בחצות הלילה, הייתה נקישה בדלת החצר. דבורה פתחה בחשש את השער. בפתח עמד אדם עם מלבושים בלויים וקרועים ומקל נדודים בידיו, קראו לו דוד. הוא הוציא ממחטה צחורה כשלג מקופלת מכיסו ומסר לדבורה. דבורה הכניסה אותו מיד לבפנים וסגרה את השער. דבורה קראה את המכתב שהיה רשום ברמזים: "שמו מלך ישראל מארץ הצבי. הוא משלנו. בע"ה הפעם נצליח". במשך שבוע דוד הסתתר במחסן. דבורה דאגה לו לצרכיו.

ביום היא הכינה צידה ומלבושים לדרך ובערב הלכה לעבודה. ערב לפני יציאתם, דוד ביקש לראות את הגילאים שלהם. הוא רצה להכיר אותם. כשראה את אוגול (יפה) ורעיה, ספק את כפיו ובצער אמר לדבורה: "תצטרכי לבחור אחת מהן. הן קטנות ושתיהן לא יצליחו להחזיק מעמד בדרך הקשה הזאת". דבורה פרצה בבכי מר ואמרה: "לא בא בחשבון: או כולנו או אף אחת". בפגישה נכחו גם  צרויה (אמא של דבורה), קציה (אחותה של דבורה) וגם יצחק (אבא של יששכר). קציה הרגיעה את דבורה ואמרה: "אני אשמור על רעיה הקטנה". דוד הבטיח לחזור תוך חודש כדי לקחת את צרויה, קציה, יצחק ורעיה אך בסוף זה לא קרה.

הם יצאו לדרך: דוד, דבורה, שושנה, מירה, סגולה, אוגול (יפה)  ורבקה (אחות של יששכר), עם בתה תמר. לאחר כ – 6 שעות שהלכו בלי הפסקה הם עצרו בדרך. כשהגיעו ליער, דוד החליט לעצור לארוחה. דבורה פרשה שמיכה והם התחילו לאכול פת שחרית. לאחר מכן כולם קמו להמשיך בדרך ורק אוגול לא הצליחה לקום. רגליה השתתקו והיא לא יכלה ללכת. לבסוף דבורה החליטה להרים אותה על גבה, וכך הם המשיכו ללכת. בדרך הם הלכו כל היום במדבר שומם. בערב הראשון התחיל להיות מעונן, ירד גשם זלעפות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

האצ"ל
ארגון צבאי לאומי - ארגון מחתרתי עברי.

ציטוטים

”"מה ששנוא עליך את תעשה לחבריך"“