מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של נחמה גולדשטיין

אמי ואני
אני ומשפחתי בבר מצווה של אחי חיים
חייה של נחמה בארץ ובחו״ל

שמי נחמה גולשטיין. שם נעוריי הוא קוזוך, נולדתי בעיר ורוצלב בפולין בשנת 1948. נולדתי לציפורה ומשה קוז׳וך. הוריי ניצולי מחנות ההשמדה אושויץ בירקנאו, גרנו בורוצלב עד העלייה לארץ בשנת 1956. בדירה בפולין גרנו הוריי, אחיי אילנה וחיים, ומשפחה יהודית נוספת שכללה שני מבוגרים וארבעה ילדים. החיים היו חוויה מיוחדת של ביחד. הקשר עם המשפחה שחלקנו איתה דירה לא נותק גם כשעלינו ארצה (המשפחות עלו בהפרש של שנה זו מזו).

נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה. עד גיל תשע הייתי בפולין ושם גם למדתי בכיתה א׳ ו-ב׳ עד העלייה לארץ. בפולין למדתי בבית ספר נוצרי קרוב לבית, מדי פעם שמעתי מילות גנאי אך לא יותר. בשנת 1956 כשנפתחו שערי פולין ונתנו ליהודים לעלות ארצה עלינו גם אנו. אני זוכרת את הנסיעה: נסענו לורשה ומשם ברכבת לילה עד לאוסטריה. הרגשתי פחד והתרגשות בדרך אל הארץ וממה שמחכה לנו כשנגיע לארץ, מי יקבל אותנו ואיך אתקשר עם הסביבה כי עברית עוד לא ידעתי. ישנו ברכבת במיטת קומתיים, הילדים הקטנים למטה והמבוגרים למעלה, וניסיתי לדמיין מה מצפה לנו כשנגיע לארץ. מאוסטריה עלינו לארץ וזו הייתה חוויה מיוחדת לעלות על המטוס – ועוד לטוס לארץ ישראל, הארץ שאבי הציוני כל כך רצה להגיע אליה. הוא העביר לנו את הרצון לחיות רק בארץ ולא לעזוב אותה, בטוב או ברע. הגענו ישירות לנתניה לשכונת עין התכלת. בשכונה גרו משפחות מכל הארצות: רומנים, מרוקאים, תימנים ופולנים. לא היו הבדלי מעמדות. המבוגרים התמודדו עם קשיי שפה ועבודה קשה, והילדים הבוגרים שמרו על אחיהם הקטנים אחרי הלימודים. החופש שקיבלנו להיות בחוץ אחר הצהריים אפשר לנו לשחק במשחקים שונים, לערוך הצגות בחופשים ולהיות מלוכדים ושמחים אחד עם השני.

בשנה הראשונה להגעתי לארץ ישראל עברתי לגור בתל אביב אצל משפחה קרובה, מתוך מטרה ברורה של קרוביי שכך ישכנעו את הוריי לעבור גם לתל אביב. שם למדתי: שובצתי בכיתה ב׳ כי עדיין לא ידעתי עברית אלא רק את האותיות העבריות. זו הייתה שנה קשה של געגועים הביתה, בלילות הייתי בוכה, אבל ידעתי כי בגלל הלימודים אצטרך להישאר בתל אביב עד סוף שנת הלימודים. הגעגועים הכריעו ובסוף שנת הלימודים חזרתי לבית הוריי בנתניה. למדתי בבית ספר עממי באביחיל ואחר כך בתיכון בר אילן ובסמינר תלפיות, למדתי בסמינר כדי לדחות את הגיוס. בסופו של דבר עבדתי כמנהלת חשבונות, עבודה שנהניתי ממנה מאוד, כמו גם ממקומות העבודה בהם עבדתי. פרשתי בגיל 67.

בשנת 1968 נישאתי לשמוליק גולדשטיין שאותו הכרתי בשנת 1965 במסיבה במועדון בעין התכלת, מועדון ששימש למסיבות, להקרנת סרטים וללימודי ריקודי-עם לבני השכונה. באחת המסיבות חברים משותפים הכירו בנינו .(אבל מסתבר ששמוליק שמע עליי ממסיבה קודמת שבה לא הייתי), כשהתחלנו לצאת שמוליק היה חייל ואני תלמידת תיכון. בילינו בסרטים, במסיבות ופגישות עם חברים שונים. יצאנו שלוש שנים עד להחלטה של שנינו להתחתן. הייתי נשואה לו ארבעים ושבע שנים עד שנת 2015, שנה שבה הוא נפטר ממחלה. נולדו לנו שלושה ילדים: עידית, חגית ואורי. חגית נפטרה בגיל עשרים ושבע מסיבות רפאיות. כיום אני גאה להיות אימא לשני ילדיי המוצלחים וסבתא לשתי נכדות מקסימות – יעל ומיכל.

המוטו שחשוב לי להעביר הוא להיות נאמנים וישרים לעצמכם ולסביבה.

הזוית האישית

ליאן המתעד: תוכנית הוותיקים עזרה לי להבין ולהכיר את דרך החיים של הדור המבוגר ממני וגרמה לי לדעת יותר.

נחמה המספרת: אני מרוצה מזה שיש לנו מפגש עם דור צעיר ואנו זוכים להכיר אותם והם אותנו.

מילון

מחנות ההשמדה
מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות על פי החלטות הממשל הנאצי.

ציטוטים

”איך שתציע את המיטה שלך, ככה תישן“