מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של משפחת פוס

בתמונה זו רואים אותי ואת נכדתי
בתמונה זו סבי וסבתי ברומניה לאחר נישואים
אנו באנו ארצה

אני עדה פוס נולדתי בתל אביב בשנת 1945 כיום אני גרה בהרצליה. אני בת שנייה מתוך שלוש בנות ברוריה פיקסמן, עדה פוס ופנינה פרידמן. הורי עלו לארץ בתור חלוצים ועבדו בכל מיני עבודות. אבי לבית מוברמן מהעיר צרנוביץ ברומניה הגיע לארץ עם מקצוע: חשמלאי ומתקן מנועים.

בתמונה זו נראים סבי וסבתי ברומניה

unnamed

אמי לבית צויבל מהעיירה לנצוט שבפולין הייתה בת למשפחה חסידית שלא הייתה מרוצה מעצם רצונה לעלות לארץ ולכן ניסו למנוע בעדה, אביה די צידד בה אולם אחיה התנכלו לה, לא נתנו לה ללמוד עברית או קרעו לה את הספרים. עד שבשנת 1936 הצטרפה להכשרה שהתכוננה לעלות לארץ התעקשה והצליחה להשיג סרטיפיקט – אישור עלייה.

כשהיא הגיעה לארץ היא עבדה בחקלאות בקטיף תפוזים במגדיאל שכיום הוד השרון במטבחי פועלים עד שהכירה את אבי הוא היה "וותיק" כי עלה לארץ בשנת 1933 ועבד אצל פנחס רוטנברג שהיה ממיסדי חברת החשמל בנהריים ואחר כך בקו צינור הנפט מעיראק לארץ ישראל.

יום אחד בשעת נסיעה ארעה תאונה ונפגעו לאבי שתי הרגלים אשפזו אותו בבית חולים בחיפה זמן ממושך כמובן שהיו אז רופאים אנגליים שניסו להציל את רגליו הוריו שהיו עדיין ברומניה לא האמינו שישאר בחיים. אביו הגיע לארץ בשנת 1937 כדי לקחתו חזרה הביתה איתו. כך היה הוא חזר לרומניה עם אביו. כדי להוכיח למשפחה שהוא בסדר הוא שהה שנה שלמה בבית ברומניה והצליח לצאת ברגע האחרון לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בספטמבר 1939 עלה לאוניה שיצאה מנמל ברומניה דרך טורקיה ואלכסנדריה לחיפה וכך ניצל מכל מאורעות המלחמה. הוריו שהו במחנה ריכוז טרנסניסטריה אבל הצליחו לשרוד עם כל אחיו. אז ירד מסך הברזל תחת השליט סטאלין, העיר שלהם סופחה לברית המועצות ורק בשנת 1956 חודש הקשר וסבא וסבתא שלי עלו לארץ וחיו איתנו מספר שנים עד שנפטרו.

למשפחתה של אמי לא שיחק המזל במלחמה והם נאלצו לברוח ברכבת לסיביר שם שהו כל שנות המלחמה במחנה עבודה. הסבים נפטרו ממחלת הטיפוס ואילו כל הדודים למעט שלושה אחים שניסו לברוח בעצמם נתפסו ונהרגו הצליחו לצאת ולנסוע לאירופה.

משפחת פוס בתפארתה

unnamed-3

אבי עבד בתל אביב בתחילה גרנו בדרום העיר בחדר אחד על הגג עם מטבח משותף ושירותים משותפים לכל הדיירים לאבי היו ידי זהב והוא הצליח להתקין מקלחת מאולתרת פרטית במשך הזמן הצליחו לחסוך ולקנות דירה בצפון תל אביב.בשטחים האלה עדיין היו ערבים. אני גם זוכרת את שדות התירס שאחר כך נבנו עליהם שיכונים. בגבעה ליד גר שייח ערבי ומשפחתו שכמובן עם קום המדינה עזבו כולם. אני גם זוכרת את החיילים הבריטים שערכו מצעדים עם הכומתות האדומות שכונו "כלניות".

לאט לאט התפתחנו והוכרזה המדינה פרצה מלחמת השחרור בתל אביב לא הורגשה המלחמה מלבד כמה הפצצות של מטוסים איטלקיים לא היו מקלטים אלא התחבאנו מתחת לשולחן. נבנו בתים מסביב והאזור התמלא באנשים. החיים המשיכו בשכונה שלנו כרגיל.  אנו הילדים היינו מאוד מגובשים, לא הייתה טלויזיה והיינו משחקים בחוץ. הכרנו את כל תושבי השכונה עם משפחותיהם דודים, דודות וסבים. היינו רוכבים על אופניים, משחקים משחקי כדור ועוד. החיים היו פשוטים משום שכולם היו שווים לא היו מותרות והשאיפה הייתה להתקדם ללמוד ולהגיע להשגים. בעזרת השם התקדמנו, למדנו, נישאנו הבאנו ילדים, נכדים, בנינו שבט לתפארת.

הזוית האישית

עדה פוס: העבודה הייתה מאוד מהנה. היה כיף לבלות עם נכדתי ולספר על תולדות המשפחה. אני רוצה לאחל לנכדתי שתצליח בדרכה ושתגשים את כל חלומותיה.

נטע לי: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא. אני רוצה לאחל לה, שתמשיכי להיות מי שאת, הרבה בריאות נחת מהילדים ומהנכדים ושתגשימי את כל משאלות ליבך.

מילון

סרטיפיקט
אישור עליה לארץ

ציטוטים

”חשוב לשמור על משפחה מאוחדת וחמה“