מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של מעפילה קטנה

סבתא ונעם בחצר בית הספר במהלך התכנית
חבר של שרה צייר בעקבות הסיפור שהיא כתבה
שרה אורן סבתא-רבתא של נעם עלתה לבדה כנערה בת 16, בספינת המעפילים

שרה אורן ז"ל, סבתא-רבתא של נעם, סיפרה את סיפור עלייתה ארצה. היא סיפרה זאת בגני ילדים ובבתי ספר, שבהם לימדה או בהם למדו ילדיה ונכדיה. הסיפור פורסם גם בעיתון "אותיות". אנחנו שמחים וגאים לשלוח אותו גם לבית התפוצות במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

רפיח: סיפורה של מעפילה קטנה

היה היה פעם… כך מתחילים סיפורי הילדים. היתה פעם נערה קטנה, שחלמה לעלות לארץ-ישראל. עכשיו, אני כבר סבתא ומורה בישראל. סיפרתי את סיפור העלייה שלי להרבה ילדים ומבוגרים. הקטנים שאלו אותי: "כך היה באמת, או זה סתם סיפור?" המבוגרים הבינו, אך אמרו: "אז באמת היו יהודים רבים שסיכנו את חייהם למען המדינה היהודית". עניתי להם: "רצינו שלילדינו יהיו חיים יפים יותר מהחיים שלנו"…

הייתי בת 13 כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה. חייתי עם משפחתי ברומניה, באזור שכמעט שלא נפגע במלחמה. גם לילדי היהודים כבר היה מותר ללמוד בגימנסיה. אהבתי מאוד ללמוד, אבל חלומי היה לעלות לארץ-ישראל. בגיל 15 החלטתי להיפרד ממשפחתי ולצאת לדרך, שקראו לה בשמות שונים: "טיול", "בריחה", "עלייה ב", "העפלה". ידענו שדרך זו ארוכה ומסוכנת, וכי הבריטים מגרשים את המעפילים למחנות ההסגר בקפריסין. גם ההורים שלי ידעו זאת היטב.

באחד הלילות שמעתי את סבי בחדר הסמוך אומר להוריי: "תנו לילדה לעלות ואנחנו נעלה אחריה. בִּתי רבקה רצתה מאוד לעלות ארצה. פחדתי והתנגדתי. רבקה התחתנה, כאן. היו לה שתי ילדות חמודות, ועכשיו איפה כל המשפחה?"… וסבתא הוסיפה: "אנחנו נתפלל עבורה ועבור כל המעפילים, ובעזרת השם יגיעו בשלום לארץ ישראל. גבורתם של הצעירים תוכיח לעולם שעם ישראל חי וחוזר למולדתו". אימא ענתה בקול רועד: "טוב. מסכימים". ואבא הוסיף באמונתו התמימה: "הלוואי שיתקבלו תפילותינו ויהיו כדברייך, סבתא יקרה". אני מקשיבה לשיחה במיטתי, מתחת לשמיכה, ואומרת לעצמי: "אמן, כן יהי רצון".

יום אחד בא לביתנו שליח מתנועת "בני עקיבא", שארגנה את העלייה. הוא מספר שבימים הקרובים עולה קבוצת נערים לארץ ישראל. הוא מקווה שהוריי הסכימו כבר שגם אני אצטרף לעולים. אימא אמרה: "אנחנו מסכימים, ומתפללים לשלום כולכם". אימא רוצה להכין לי הרבה דברים לדרך, כמו כל אמא טובה, אבל מותר לנו לקחת איתנו רק תרמיל קטן.

חודש אוקטובר בשנת 1946. החורף הקדים. שלג וקור. הוריי אמרו: "אולי תישארי בבית עד לאביב?", ואני חולמת על החורף היפה בפרדסי התפוזים בארץ. בסניף התנועה אמרו לנו שמחכים ללילה אפל כדי שנוכל לעזוב את העיירה. הלילה הגיע. אבא שם את התרמיל על כתפי. אימא ניגבה את הדמעות. נשקתי בשקט לאחיי הישנים, מעיני זולגות הדמעות. מי יודע מתי נתראה? אבא מלווה אותי ליער, שם מחכה לנו משאית. הקבוצה עולה על למשאית. ברזנט כבד מכסה אותנו. המשאית נוסעת בדרכים-לא-דרכים, על גבי בורות ואבנים גדולות, ואנחנו נופלים זה על זה, לבי דופק בחוזקה: התחיל המסע לארץ-ישראל.

המשאית עוצרת. עדיין חושך. אנחנו בעיר-גבול בין רומניה ליוגוסלביה (טימושורה). נכנסנו לבניין ישן, מחוץ לעיר, פעם היתה כאן טחנת- קמח. על הרצפה ישנים מאות אנשים, אנחנו שוכבים לידם, בשקט. בבוקר, מכירים חברים מסניפים שונים, מתנועות-נוער אחרות, מעפילים מרומניה, מהונגריה, מצ'כיה, ועוד. צעירים וזקנים, זוגות צעירים ומבוגרים עם ילדים קטנים, ביניהם נשים בהריון. ראשי הקבוצה מסבירים את סדרי החיים במקום הזה. יש אוכל מיהודים החיים בעיר. באר מים הנמצאת בחצר תשמש לנו לרחצה ולשתייה. יהיו שיעורים. העיקר להיות רגועים, העיקר להיות בשקט כדי שלא יגלו אותנו. השליחים שלנו לובשים חליפות אלגנטיות, בידיהם תיקים שבהם תעודות מזויפות. הם יוצאים  לסידורים רבים וסודיים. על פניהם ניכרת דאגה, אך אלינו הם מחייכים. בכל בוקר רואים פנים חדשות בחצר הטחנה. כמעט כל לילה מגיעים מעפילים חדשים. איש אינו שואל מתי נמשיך לדרכנו. העיקר לסמוך על המפקדים; לקוות לטוב; להתגבר  על הפחד.

שוב לילה אפל. מגיעות משאיות. הן נוסעות במרחק גדול זו מזו. אנחנו עוברים בתוך היער את הגבול שבין רומניה ליוגוסלביה. אנחנו יודעים  ששומרי-הגבול נרדמו חזק, אחרי שקיבלו את השוחד שלהם. האם נגיע לנמל, או שוב לבניין עזוב? בדרך יש הרבה הפתעות ומעט שאלות. המשאית עוצרת. מורידים את כיסוי הברזנט. אנחנו מתכוננים לנשום את אוויר הים, אבל, לצערנו, נכנסים לבניין ישן. הסברים קצרים: אנחנו נמצאים  במחנה שליד זאגרב, ביוגוסלביה. לוחות העץ לאורך ולרוחב כל האולם הגדול הן המיטות שלנו. סדרי החיים כמו בטימישורה. מודיעים לנו: קרוב לכאן נמצאת אונייה, שתפליג לארץ. מתי? איך?  – שואלים רק בלב. כאן פגשנו "קיבוצניק" מהארץ, שנראה כתייר או כסוחר עשיר. רק שלא יתפסו אותו, כי אז כולנו אבודים. עוברים ימים. אנו נמצאים כבר שבועיים במחנה.

"היום, 29 בנובמבר 1946, אנו עולים לאונייה!" נשמע קולו של השליח. כ- 800 עיניים מביטות אליו בשמחה וגם בדאגה. אני מכניסה במהירות את הבגדים לתרמיל, מסתכלת באהבה בקופסה הקטנה – יש בה עדיין עוגיות אחדות שאמי אפתה. כל המעפילים מוכנים כחיילים לפני מבצע גדול. אנו בנמל קטן ביוגוסלביה, יורדים קבוצות-קבוצות מהמשאיות אל ספינה קטנה, העוגנת על חוף- הים. איפה יש כאן מקום ל- 800 איש?

"לרדת  למטה!" פקודה קצרה. יורדים בסולמות עץ לתוך האונייה. אני כמעט נופלת, מחזיקה בכל כוחי בסולם. חברתי נופלת עלי. מתגברים. אנו בבטן-האונייה. לאורך הקירות ארבע קומות של קרשים, בגובה 40 סנטימטר זו על גבי זו. לנמוכים שבינינו יש מזל. הם שוכבים בנוח על הספסל באורך של מטר וחצי. בעלי הרגליים הארוכות לומדים איך לכופף אותן. אנחנו מנחמים את עצמנו: בספינה הזאת נפליג עד לב הים; שם ודאי נעבור לאונייה ממש.

ראש הקבוצה שלנו עולה על הסולם ומדבר כרגיל בקול בוטח: "חברים, האונייה שלנו יוצאת לדרכה לחופי הארץ!" "באונייה זו?"… אחדים מאתנו שכחו שב"טיול" הזה הכל אפשרי. "כן, באונייה זו", הפעם הקול רועד, אבל מתחזק וממשיך: "חברים, מפקדי האונייה, ששמה "רפיח" – ארבעה שליחים מארץ ישראל, שכרו רב-חובל ומלחים יוונים. מזון ומים לשתייה נחלק לכם. על הסיפון למעלה יש שירותים". הוא קורא בשמותיהם של שנים-עשר מעפילים שיהיו הסדרנים באונייה. גם אני ביניהם. דבריו נשמעים בקושי. גלים מכים באונייה. היא מתנדנדת מצד לצד, ואנחנו נופלים זה על זה. הדבר הראשון שראש הקבוצה מחלק הן שקיות נייר. הוא מסביר לנו: "מי שירגיש רע – יקיא לתוך השקית!". ומי לא הרגיש ברע? מחלת הים היא מחלה קשה מאוד. אומרים לנו "יהיה טוב"; "זה יעבור". בבטן האונייה חם מאוד. שלוש פעמים ביום מחלקים אוכל קר: לחם שחור, סרדינים, ריבה. איך אפשר לאכול, ועוד בשכיבה, כשמרגישים כל-כך רע?!

הים שקט; שמש זורחת; "עלו לסיפון", קורא הסדרן. אבל הראש כואב והרגליים רועדות. יוצאים לשאוף אוויר צח. אנחנו יושבים על הסיפון. ריח הים וקרני השמש מגיעים אלינו: אני מרגישה כוח חדש בגופי החלש. שרים משירי ציון. בדמיוננו אנו רואים את חיפה והכרמל, הקרובים כבר אלינו. מנסים לא לחשוב על הבריטים, שאולי כבר גילו אותנו. פתאום השמים שחורים. גשם יורד. צריך לחזור ל"פריצים" (לוחות עץ) למטה, בבטן האונייה. לפני שיורדים, אוספים בשמחה טיפות גשם לתוך פחיות קטנות. נעימים מי הגשם למריחה על הפנים. באונייה מתרחצים במים מלוחים. מקבלים מים מתוקים רק לשתייה, במנות קטנות. "רפיח" שטה בין איי יוון. שעות שקטות ושעות של סערה. שלושה ימים של סבל ופחד, וימים של תקווה.

ביום הרביעי – סערה חזקה מאוד. הגלים טלטלו את האונייה מצד לצד. קיבלנו פקודות לעבור מצד אל צד באונייה, לפי קצב הגלים. המפקדים רצו לאזן את האונייה. כל הזמן תפילה בלב. למזלנו, לא ידענו במשך תשעה ימים באיזו סכנה גדולה אנחנו נמצאים. האונייה שטה הלוך וחזור. רב החובל חיפש מקום שקט ליד החוף. ראינו את הפנים המודאגות של המפקדים. הם הסתכלו אלינו בחרדה של אבות לגורל ילדיהם. לאחר זמן הבנו את הסיבה לדאגתם.

שבת אחר הצהריים. 7 בדצמבר 1946. עצמתי את עיני וראיתי בדמיוני תמונה של ערב שבת בקיבוץ בארץ. ואז, פתאום נשמעה מכה חזקה, ואחריה צעקות איומות: מים פורצים לתוך האונייה! פקודה: לעלות מיד למעלה! הסולמות מתנדנדים. אנחנו קופצים. אני על הסיפון. תמונה שאי אפשר לשכוח אותה לעולם. אנחנו על יד סלע גדול. בחורים אחדים עומדים עליו ברוח חזקה. הם מושכים בחבלים את האונייה. המעפילים דוחפים זה את זה. כל אחד רוצה להגיע מהר למקום שמשם קופצים על הסלע. הגעתי לקצה הסיפון. האונייה רחוקה מטרים אחדים מן הסלע. הגלים מושכים אותה. הגלים חזקים יותר מן הבחורים, שרוצים להציל את חיי חבריהם. עמדתי. חיכיתי. לא צעקתי. לא בכיתי. הורדתי את ראשי והסתכלתי במים. גופה צפה על המים האדומים מדם. מעפיל טבע. גופתו נמחצה, ואני עומדת כאבן. יד חזקה מושכת את ידי. קפצתי! אני כבר לא על האונייה. חברתי חיה נופלת לידי, וצועקת מכאב. רגלה פצועה, מלאה דם. קרעתי חתיכה מחולצתי. קשרתי חזק את הפצע. הדם נעצר. מראה מחריד על הסיפון. אימהות זורקות את ילדיהן לידי הבחורים שעל הסלע. בנים גוררים הורים זקנים. אשה שהחזיקה בחבל נשארה תלויה לרגע, ומיד אחר-כך נופלת לים. בחור קופץ אחריה. אחרי דקות אחדות הוא עולה, מחזיק אותה ושם אותה על הסלע. היא כבר בלא רוח חיים. בעלה זועק בבכי קורע לב. הם היו זוג בירח הדבש. הסיפון ריק. אחרוני הקופצים – מפקדי האונייה. בידיהם מכשירי הקשר. הבחורים עוזבים את החבלים, אחרי שהחזיקו בהם כארבעים דקות של גיהינום, שנראו כנצח.

"רפיח" נעלמה, ירדה במצולות הים. שבע גופות מונחות על הסלע. הראשים בכיוון ארץ ישראל. אחר כך כיסו את הגופות בגל של אבנים. מסביב הניצולים, חלקם בגופיות ותחתונים בלבד. גשם חזק שוטף את הדמעות של כולנו. שליח עולה על סלע גבוה יותר, ומספיד את הנופלים: "אבדו לנו חברים יקרים", ומיד מפסיק את דבריו, ורק ממשיך לבכות ולבכות. שליח אחר מתגבר וצועק בקול רועד: "הודענו בקשר על האסון. יבואו להציל אותנו. בואו אחרינו; נחפש מקלט מפני הגשם". שורה ארוכה של אנשים – יהודים שבורי-לב, כפופים, הולכים וצולעים בחשיכה ובגשם, בין הסלעים החלקים. כעבור מספר שנים הקימו גלעד לזכר הנופלים. כעבור כשעה הגענו לבית קטן – המשפחה היחידה שגרה בסִירֶנָה, אי קטן בין איי רודוס. בחצר היה דיר. הנשים והילדים יכולים להיכנס לדיר הזה! הודעה משמחת. אנחנו מסתדרים מסביב לקירות הדיר, צפופים, שורה אחר שורה. אחד מחמם את השני. הבגדים מתייבשים. השליחים פעלו במהירות, קנו מהמשפחה עשרים כבשים והכינו לנו ארוחה טעימה.

הלילה הגשום עבר. בבוקר זרחה השמש. הקרניים הזהובות חיממו אותנו. המפקדים עודדו אותנו. יושבים ומחכים… ופתאום רעש של מטוסים. מצניחים לנו חבילות ובהן מזון, בגדים ותרופות. כל אחד קיבל את חלקו לפי הצורך. על הלחם ועל העוגיות היו פתקים בעברית: "למעפילים – בתיאבון" על החתום – קיבוץ יגור, גבעת ברנר ועוד. הנה תחבושת לבנה על רגלה של חיה, ואני לובשת סוודר סגול, חדש ויפה במקום החולצה הקרועה. סדין לבן בפתח הדיר. אנחנו מתקרבים בסקרנות לשם, אבל מרחיקים אותנו. לא רוצים שנשמע את האנחות של היולדת. לפנות ערב – בשורה משמחת: ילדה חמודה נולדה, במזל- טוב (רודיקה שמה, על שם האי רודוס). סימן טוב ומזל טוב לכולנו. קריאות של שמחה ושל תקווה.

השמש שוקעת. לילה שני על האי. המפקדים מבשרים לנו: "קלטנו הודעה. אוניות בריטיות בדרך אלינו". מתי יגיעו? לאן ייקחו אותנו? איש אינו שואל. הדבר החשוב ביותר כרגע: שלא יירד גשם כל זמן שאנחנו בחוץ.

היום השלישי על האי. לקראת הערב ראינו את האוניות מתקרבות. לפי החוק הבין-לאומי, צריכות האוניות להעביר את הניצולים למקום שהם הפליגו אליו, כלומר לארץ-ישראל. נראה מה יעלה בגורלנו. "נסתדר ונרד לחוף", פוקד אחד המפקדים. מפקדי האונייה מתערבבים בין המעפילים. אנחנו באונייה יפה וגדולה. מיטות, סדינים, שמיכות, אוכל. מטפלים בפצועים. בפעם הראשונה אחרי ימים… שבועות… ואולי חודשים – אנו ישנים כבני-אדם.

האונייה עוגנת. פקודה בעברית, ביידיש, באנגלית: "אתם עולים לנמל". הנמל הוא לא נמל חיפה. החוף איננו של המולדת שלנו. אנחנו בנמל בקפריסין. חשבנו גם קודם על כך; בכל זאת – תדהמה אחרי כל זה?! "לא נזוז". "לרדת מהר", חוזרות הצעקות בשלוש השפות. ואנחנו עומדים ושרים. מכים אותנו באלות גומי. חברי משלחת של ניצולי האונייה דורשים מהאנגלים לקיים את החוק הבין-לאומי. "רפיח רצתה להגיע לחיפה; היא טבעה; הביאו אותנו לנמל שאליו הפלגנו". הבריטים פשוט אינם עונים לנו. אנחנו ממשיכים לעמוד בעקשנות, לשיר ולהתנגד. החיילים מכסים את פניהם במסכות. בין רגע האונייה מלאה גז מדמיע. דמעות בעיניים, מפסיקים לראות. משתעלים. נופלים. אחדים מתעלפים. הבריטים מתגברים על  המעפילים החלשים. החיילים דוחפים, מושכים, מרביצים באלות, בועטים בנו.

אנחנו מגיעים לחוף. העיניים נפקחות באוויר החופשי. אנחנו במחנה פליטים. גדרות תיל מסביב. אחדים מאתנו צועקים ובוכים. נזכרים במראות מלפני שנתיים של מחנות הריכוז וההשמדה. חברים מרגיעים את האנשים: "כאן זה לא אושוויץ, לא טרבלינקה, לא מיידנק. כאן מחנה הסגר, קרוב לחופי הארץ. מכאן יש תקווה להגיע למולדת".

סבתא רבתא שרה בקפריסין

ואכן, אחרי שנה וחצי, זכינו ליום המאושר בחיינו: רגלינו דרכו על אדמת המולדת.

הזוית האישית

נעם הנכד: בעקבות התכנית הכרתי סיפורי גבורה נוספים מתולדות עם ישראל וממשפחתי. אני מאחל לסבתא שתמשיך להיות חרוצה ועוזרת לכל כמו שהיא. נהניתי מאוד לעבוד איתה.

סבתא אסתר: התכנית זימנה לי אפשרות להכיר עוד פנים של נעם. למשל – הדקדקנות שבה הוא הגיה וערך את הסיפור. זו היתה חוויה מיוחדת מבחינתי, כי אני עוסקת הרבה בהגהה ועריכה.

אסתר תרמה סיפור נוסף למאגר: מסע גאולה על ספינת "גאולה"

מילון

גימנסיה
גימנסיה (בלטינית: Gymnasium) הוא שמו של מוסד חינוכי במדינות רבות באירופה, המעניק לחניכיו השכלה על-יסודית. במדינת ישראל המושג מקביל לבית ספר תיכון, אם כי לא במלואו. (ויקיפדיה)

גדר-תיל
גֶדר תיל או תיל דוקרני או תלתלית היא גדר העשויה תֵילים, בה מותקנים קצוות חדים המונחים במרווחים. אדם או חיה שינסו לעבור דרך גדר התיל, או מעליה, צפויים לחוש אי-נוחות או להיפגע ולהיפצע מן הקצוות החדים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אנחנו נתפלל עבורה ועבור כל המעפילים, גבורתם תוכיח לעולם שעם ישראל חי וחוזר למולדתו“

”האונייה רפיח נעלמה, ירדה במצולות הים. שבע גופות מונחות על הסלע“

”שורה ארוכה של אנשים - יהודים שבורי-לב, כפופים, הולכים וצולעים בחשיכה ובגשם, בין הסלעים החלקים“