מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של חנה טבדי

עם סבתא היקרה בזמן כתיבת הסיפור
תמונת חתונה
ילדותי בגאורגיה ועליה לארץ

שמי חנה טבדי על שם סבתא שלי חנה, אמא של אבי. נולדתי בעיר קוטאיסי  העיר השניה בגודלה בגאורגיה, ברית המועצות לשעבר.

בת שלישית אחרי 2 בנות ואחריי בן 1, בן הזקונים .אבי גבריאל עסק במסחר ועל כן היה נודד הרבה ברחבי ברית המועצות לשעבר ונעדר מהבית לתקופות. אמי רות הייתה עקרת בית לאחר שנישאה. אף פעם לא היינו עשירים, אבל הסתדרנו  עזרנו אחד לשני.

אחרי שאחי הקטן שלמה, נולד עברנו לבית קומותיים כאשר בכל קומה 2 דירות, אנחנו גרנו בקומה הראשונה מימין ומולנו גרה גם משפחה יהודית, כל השאר היו נוצרים. בחזית הבית היתה חצר עם עצי פרי וספסלי אבן, ברזייה והשירותים המשותפים לכל דיירי הבניין. הדירה עצמה הייתה מרווחת יחסית לבתים של אז, יחסית להיום מדובר בדירת 2 חדרים בקושי. בכניסה היה "הול" קטן עם פניה ימינה למטבח , כשממשיכים פנימה מגיעים לסלון, שהיה למעשה גם פינת האוכל וגם הפך בלילה לחדר לינה של שלמה ולעתים של סבתא וסבתא. בחדר היינו ישנות אחותי ואני במיטה אחת  רק לאחות הגדולה הייתה מיטה משלה. בעיר קוטאיסי הייתה קהילה יהודית גדולה רוב היהודים גרו ברחוב ג'פרידיס הקרוב לשוק ומרכז הרחוב החצר היהודית .בחצר היהודית התנהלו רוב חיי הקהילה עם 2 בתי כנסת הגדול והקטן ,קצב,מקווה לנשים. בחצר הזו היו נפגשים כולם עם כולם בשבתות ,בחגים ,בשמחות :בריתות, בר מצוות ,חתונות .את הרוב היו מכינים בבית – החל מלחם , גבינות , מגדלים חלק מהפירות והירקות , בשר קונים ושוחטים רק אצל השוחט בבית הכנסת. לא הייתה מכולת או סופר, את חומרי הגלם היו קונים בשוק ומכינים בבית. למדתי באותו בית הספר עם אחי הקטן שלמה. בית ספר 17 שהיה יחסית קרוב לבית ,מרחק הליכה של כ- 15 דקות, בכל בוקר אני הייתי לוקחת אותו ובצהריים מחזירה אותו. הלימודים היו ברוסית, השפה השולטת  בברית המועצות, למרות ששוחחנו בנינו בגרוזינית. שיעורי ספורט ומוסיקה היו חובה. למדנו יהודים ונוצרים ביחד בכבוד הדדי. היה כבוד רב למורים ולמורות לעולם לא פנינו אליהם בשם הפרטי אלא כמר /גברת. הייתה תלבושת אחידה,שיער אסוף. שלמה היה תלמיד מצטיין, גאון קטן ובכל שנה תמונתו הייתה מתנוססת עם תמונות הילדים המצטיינים של בית הספר. כולם ניבאו לו גדולות זכה תמיד בכל התחרויות הארציות ואמנו רות, הייתה מתקבלת בכבוד בבית הספר ותמיד יוצאת מבית הספר כטווס גאה. כשהיינו ילדים לא היה השפע כמו היום לא היה מחשב ולא טלוויזיה, אפילו טלפון לא היה בבית. מעט משחקים שהיינו מכינים ועושים בעצמנו. שחקנו בעיקר בחצר עם ילדי השכונה. כילדה אהבתי להרים הצגות ומחזות עם ילדי השכונה,אהבתי להוביל ולהיות מנהיגה. כשהייתי כבת 5  היה מחסור בקמח ולחם בקושי היה בנמצא, בשביל להשיג לחם אנשים היו מחכים לילה שלם מחוץ למאפייה ואם התמזל מזלך ותהיה מבין הראשונים בתור לקראת בוקר היית משיג לחם. בבית לא היה לחם כבר כמה ימים ואף אחד לא האמין שהשתלם להיות לילה שלם מחוץ למאפייה. באותם ימים סבא סימון (שמעון) שהה אצלנו הכרזתי בפני כולם: "אני אביא לחם", אף אחד לא התייחס אלי ברצינות, קמתי בבוקר שלמחרת בסביבות 6 בבוקר והלכתי למאפייה שהייתה הומה אדם עם תור שלא נגמר. התחלתי להשתחל פנימה בתור ולהתקדם קדימה בין הרגליים של האנשים  תוך כדי קריאה  "הורים שלי בפנים, ההורים שלי בפנים".כך הגעתי לראשונה בתור והבאתי הביתה 2 לחמים חמים וטריים,כל בני הבית  היו בהלם סבא סימון אמר לי: "את עם האומץ שלך היית צריכה להיוולד בן".

בשבתות ובחגים נהגנו ללכת לבית הכנסת ואח"כ להתארח האחד אצל השני. בדר"כ נפגשים בבית של סבתא כל בני המשפחה. בקיץ היינו נוסעים כל המשפחה לעיירות קיט באזור הים השחור לשבועיים  שלושה. ושגדלו קצת , אבא גבריאל היה לוקח אותנו לעתים, כל פעם ילד אחר אתו למסעותיו העסקיות בערי גאורגיה ברכבת. שהייתי כבת 16, בתחילת שנות ה-70 הגיעה הטלוויזיה לאזורנו והיינו מבין המשפחות הראשונות שהייתה להם טלוויזיה. בשנות העשרים שלי כבר חייתי בארץ כעולה חדשה ,

שנות ה-70 העליזות

נחשפתי למוסיקה הישראלית מאוד אהבתי והתחברתי  לזמרים: אילנית, יהורם גאון, עדנה לב, הלהקות הצבאיות,הגשש החיוור.

יחד עם זאת היה הדיסקו, שהיו רוקדים בדיסקוטקים ובאירועים פרטיים. הייתה כבר טלוויזיה בשחור לבן, רדיו ודיסקים.

אהבתי ללכת לקולנוע עם אחותי ובנות משפחה , סרטים מהוליווד שהגיעו ארצה באיחור של שנה ,שנתיים ודרכם היינו מגלים את האופנה החדשה בעולם. כשהייתי ילדה מה שההורים היו אומרים היה קדוש גם אם לא הסכמתי לא רציתי, לא העזתי אפילו לנסות ולומר.כל מה שהיו אומרים לנו היינו עושים, שותקים ועושים.מה שההורים היו מחליטים בשבילנו – זה מה שהיה.כשעלינו ארצה התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה , רציתי ללמוד אחות מוסמכת, אך המצב הכלכלי בבית היה קשה ,הוריי ביקשו ואבוא לעזור, עזרתי את הלימודים , התחלתי לעבוד ולעזור כלכלית בבית ועל מנת שאחי שלמה יוכל להמשיך ללמוד. הייתי ילדה טובה , לא יוצאת ולא מבלה כמו בני גילי, כי ההורים לא הסכימו, לא היה לי חבר לא היה דבר כזה חבר, מי שמעוניין בך, יבוא קודם כל הביתה, יביע את רצינותו כלפייך ויבקש את ידך לחתונה. אין לצאת "סתם".זוגות היו מכירים על ידי שידוכים של בני משפחה , שכנים , חברים.

סבא שלך , יאן, בעלי , ראה אותי באירוע משפחתי הוא היה עם חבר שלו שהוא בן דוד מהצד השני של בת דודה שלי, הוא הביע את התעניינותו בי,  החבר אמר לבת דודה והבת דודה אמרה לאימא, דודתי וזו לאמי, זו לבעלה – אבי, התחילו ל"ברר" עליו – מיהו, מאיזה משפחה, מה עושה וכדומה, "המודיעין " המשפחתי והעדתי החל ל"עבוד" ורק אח"כ שאלו לדעתי והאם אני מוכנה רוצה להיפגשוכך הוא הגיע עם נציגי משפחתו לבקש את ידי , התחלנו לצאת ולאחר כמה פגישות היה טקס אירוסין וכמה חודשים אחרי החתונה. הכל קצר ומהר , לא כמו היום , בלי לצאת שנים ולבלי לגור ביחד, רק אחרי החתונה.

בתחילת שנות השבעים נפתחו שערי ברית המועצות לשעבר בפני יהודים לעלות ארצה (לפני כן לא ניתן היה לצאת מבית המועצות לא לישראל ולא לאף מדינה אחרת).ברגע שניתנה האפשרות ליהודי גרוזיה לעלות ארצה, חנה, הסבתא, אימא של אבא הודיעה בצורה חד משמעית עולים לישראל,גם אם הדבר יעלה לה בחייה. אך בתנאי שכל ילדיה עולים אתה והיו מבין הראשונים להגיש טפסי בקשה לעלייה ארצה. סבא סימון כבר נפטר באותה עת, למרות שחלומו היה תמיד לעלות לישראל,הוא אף קנה  אדמה בירושלים  ע"י היהודים שהסתובבו בקהילות יהודיות בעולם לאיסוף כסף. ומתי נהג לומר לנכדיו – אתם כבר תתחתנו בירושלים בארץ ישראל" הוא אומנם לא זכה אף משאלתו  התקיימה.וככה באמצע החיים לעצור ולעזוב הכל,  אני בדיוק התקבלתי לימודי אוניברסיטה,רחל אחותי הגדולה בסיום לימודי מוסיקה מתחילה לעבוד,רבקה אחותי הגדולה ,הנשואה סוף סוף בהריון ראשון לקראת לידה ושלמה לאחר בר מצווה בתיכון.המשפחה אומנם גרה בגרוזיה שנים על גבי שנים דורות שלמים נולדו שם ,גדלו שם ומתו שם, אך מעולם לא הרגישו רצויים ושייכים. תמיד הרגישו מהמקומיים גלים של שנאה,קנאה,סלידה בשל היותם יהודים. היו תקופות טובות יותר ותקופות פחות טובת, היו נוצרים טובים ופחות טובים , אך היהודים עצמם שמרו על חייהם כקהילה ומעולם לא הרגישו כשווים וחיו תמיד בהרגשת ניכור.במשך דורות ידעה המשפחה והיהדות בגרוזיה כי מקומו של העם היהודי בארץ ישראל ותמיד האמינו וקיוו להגיע לארץ המובטחת רק שאף אחד לא ידע מתי וכיצד זה יקרה. האמת שגם לא ידעו הרבה על ארץ ישראל מלבד העובדה שזו הארץ המובטחת, לא הייתה טלוויזיה ואינטרנט כמו היום האינפורמציה הייתה עוברת באיחור רב ובלי הרבה פרטים. הם  מכרו את הבית והחלו לארוז,הם לא ידעו מה מצפה להם בארץ – מה יש ומה אין מה. כשישה שבועות לפני העלייה ארצה נולדה נינה הבת הבכורה של רבקה אחותי הבכורה הנכדה הראשונה להוריי,לסבתא רות היה קשה מאוד לעזוב את ביתה הבכורה ואת נכדתה הבכורה מאחור זמן כ"כ קצר לאחר הלידה והפחד שהשלטונות הרוסיים יסגרו שוב את המעברים ארצה והם יישארו מאחור. במשך חודשים עד שהם עלו גם כן ארצה סבתא רות לא הייתה מוכנה ומסוגלת להשתלב בארץ. דצמבר בשנת 1971,שיא החורף המשפחה נסעה למוסקבה,עיר הבירה של רוסיה כשבוע לפני העלייה ארצה, ומשם נסעו לוינה, אוסטריה,שם קיבלנו  את השנה החדשה שנת 1972 ויום למחרת ה-1.1.72 נחתו בארץ. לאחר יומיים מותשים ועייפים, רעבים וצמאים .(לא נתנו להם לקחת אתם את הצידה שהכינו לדרך , כך שנאלצו להשאיר הכל מאחור.)וכך הגיעו מבלי לדעת כלום על הארץ, לא שפה, לא לאן  הולכים. הם נחתו בשדה התעופה והנה סבא גבריאל רואה את בנות הארץ במיני קצרצר של שנות ה-70 עם סיגריה בפה ומתנשקות בפומבי עם בחורים. הוא היה בהלם לקח את ידיו והכה בראשו: " אלוהים ישמור לאן הבאתי את בנותיי ובני???" הם לא היו רגלים ל"מראות" שכאלה, נשים חשופות מתנהגות בצורה שכזו."האם זו הארץ המובטחת??? שאל " זו ארץ הקודש??? נבהל מאוד וחשש שעשה טעות שעלו ארצה. הסוכנות היהודית לקחה את כולם באוטובוס לאור עקיבא נתנו לכל משפחה דירה וכולם גרו בקרבת מקום וככה בלי שפה  בלי ריהוט ובלי כלום הם היו צריכים להסתדר. הם החלו ללמוד באולפן וניסו להשתלב וללמוד את הארץ החדשה .המעבר היה קשה מאוד במיוחד להורים פתאום באמצע החיים מרגישים ללא יכולת צריכים להתחיל הכל מחדש. לסבתא רות היה קשה במיוחד לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שבתה הבכורה ונכדתה עדיין לא הגיעו זה לקח כמה חודשים עד שהגיעו ואז רבקה הופנתה להתאקלמות בנתניה וההורים עברו לנתניה בעקבותיה לשכונת אזורים שהייתה שכונת  קליטת עולים. כמה חודשים לאחר שעלו ארצה נאלצו להתמודד עם מצב נוסף שלא הכירו לפני כן מלחמה ביום כיפור בצהריים בזמן שהמשפחה וכולם היו בבתי הכנסת נשמעה אזעקה בכל רחבי הארץ וכולם החלו לרוץ על נפשם להסתגר בבתים ובמקלטים. הרחובות היו ריקים מאדם  מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, באה בהפתעה אף אחד לא ציפה שבאמצע יום הכיפורים יתקפו מדינות ערב את ישראל מכמה חזיתות במקביל. ההלם הראשוני היה קשה והתוצאות בהתאם ולמרות והכל ואחרי הכל בסופו של דבר ניצחנו.

הזוית האישית

חנה: שמחה מאוד שלקחתי חלק בתכנית מקסימה שכזו. זו הייתה חוויה נהדרת, זמן איכות עם נכדי, העלאת זיכרונות, ההזדמנות לשמוע עוד סיפורים, להזדהות ולהעלות חיוך. מיזם מבורך המועבר בצורה מהנה חווייתית מעצימה ומעשירה

מילון

מלחמת יום כיפור
פרצה ב1973 בהתקפה של מדינות ערביות בראשן סוריה ומצריים.

ציטוטים

”במשך דורות ידעה המשפחה והיהדות בגרוזיה כי מקומו של העם היהודי בארץ ישראל “