מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של גיורת

תמונה משותפת בביתה של וילי
תעודת הגיור של וילי
סיפורה של וילי

נולדתי בהולנד בתאריך 2/9/1940 , למדתי בסמינר למורים לבית ספר של אופנה. התחתנתי בשנת 1965 ועליתי לארץ בשנת 1970 עם משפחתי. בהתחלה גרנו שנה וחצי בתל אביב עם הוריו של יודי בעלי ובזמן הזה בנינו את הבית במכמורת. בארץ לא התעסקתי עם ההוראה אלא במסחר של עבודות יד. אנחנו גרים משנת 1972 במכמורת.

הכל התחיל כשהייתי בת 22 והוזמנתי למסיבה של סטודנטים זרים. הצטרפתי לקבוצה, שנראתה הכי נחמדה, אבל לא ידעתי שהם ישראלים ולא הבנתי איזו שפה מוזרה הם מדברים. יודי, שהיום הוא בעלי, היה אחד מהסטודנטים, והתאהבנו ממבט ראשון.

עד אז הייתי שייכת לקהילה נוצרית קטנה ואדוקה, שבראשה עמד מנהיג, שהיה מטיף לאורך החיים של הקהילה. החברות בקהילה הייתה מבוססת על נאמנות ללא סייג למנהיג. החברים עבדו בקהילה בהתנדבות, ותרמו עשרה אחוזים ממשכורתם השבועית לקהילה. מי שהתחתן מחברי הקהילה, היה בן או בת זוגו חייב להצטרף לקהילה.

כשהתחלתי לצאת עם יודי, התחילו הבעיות. יודי הוא צבר, גאה בעצמו ובמשפחתו, בשורשים שלו ואבי התנגד נחרצות לקשר בינינו. כשהבין שאיני מתכוונת לוותר, ניסה לצרף אותו לקהילה. כמובן שהניסיון לא עלה בידו. עברתי תקופה קשה של לחץ כבד מצד ההורים. הקהילה החרימה אותי, ומצידו של יודי ידעתי שלא יישאר לגור בהולנד ובכוונתו לחזור לישראל. אהבתי והתקרבותי לישראל לא השאירו בי ספק, כי לא אעזוב את בן זוגי גם במחיר איבוד משפחתי והקהילה. אחרי שנתיים התחתנו בעיריית אוטרכט. לא רציתי להתגייר, כי לא רציתי להשתנות, ויודי לא דרש ממני להתגייר.

אחרי חמש שנים, בשנת 1970, כשאנחנו כבר הורים לשתי בנות, עלינו לארץ בכוונה להשתקע פה. מההתחלה הרגשתי כמו בבית, למדתי עברית באולפן והתחלתי את חיי החדשים.

ליודי היה חבר עורך דין, שקרא לי לשיחה, ושאל אותי מדוע איני מתגיירת אם החלטתי לחיות בארץ. עניתי לו: יקבלו אותי כמו שאני. הוא הסביר לי, שלהתגייר זה בעצם ללמוד את חוקי היהדות ואת תפקידי האישה בבית. "אף אחד לא מבקש שתשתני".

השתכנעתי ובשנת 1971 התחלתי ללמוד אצל רבנית מיפו הנקראת גברת פוזס פעם בשבוע. נוצר בינינו קשר מאוד חם ונעים. בשיעור הראשון אמרה לי: "אלוהים היה, הווה ועתיד בכל מקום". עם זה יכולתי להזדהות ולזה יכולתי להתחבר. למדתי ממנה דיני כשרות, הדלקת נרות, טהרת המשפחה, תפילות נשים ועוד.

אחרי חודשיים אמרה הרבנית, שזה מה שהאישה צריכה לדעת, ועל זה עליי להיבחן.

הרבנית ביקשה, שאמשיך לבקר אצלה, כי היא רוצה שאספר לה על החיים שלי ועל הדת שהייתה לי. לבסוף אמרה, שאני צריכה לבחור שם עברי, כי ברבנות צריך לשנות את השם. כל המשפחה התגייסה למצוא שם חדש.

לבסוף בחרתי בשם נילי. כך שמרתי על השם שלי בתוספת קו קטן ל- ו'.

כשהגעתי לרבנות, ביקשו שאחזור עם בתי הבכורה, שהייתה אז בת שבע, בכיתה א, כדי לשמוע ממנה, אם היא מבינה איזה תהליך היא, אחותה ואמה עומדות לעבור. הבת הייתה מאוד פתוחה ופטפטנית, וכששאלו אותה מה זה גיור, סיפרה את סיפור נעמי ורות, שבדיוק באותו זמן למדה בבית הספר במסגרת חג השבועות. היא סיימה במילים: "אני שמחה, כי אז גם אני אהיה יהודיה".

אותי לא שאלו כלום, כי הוקסמו מהילדה.

השלב הבא היה המקווה עם שתי הבנות. במקווה קיבלתי כותונת, טבלתי שלוש פעמים במים, והרבנים אמרו ברכה. אחרי נכנסו הבנות, כל אחת בתורה, לטבול במים שלוש פעמים. וזהו! מאז אנחנו יהודיות.

תעודת הגיור

במשך השנים התחדש הקשר עם הורי ואחותי. הם ביקרו מספר פעמים בארץ והיו עדים לאושרי ולחיים היפים שיצרתי לי כאן.

התאהבתי בארץ, במושב שבו אני גרה, וקשרתי את גורלי עם ישראל והישראלים. אנחנו מרבים לטייל בארץ, אני בקיאה בהיסטוריה של העם היהודי, דוברת היטב את השפה ומעורה בפוליטיקה ובאקטואליה. אנחנו חוגגים את כל החגים עם כל המנהגים הקשורים בהם.

חיי הם כאן, ואינני מתחרטת לרגע על המהפך הדרמטי שעשיתי.

הזוית האישית

רפאל סגל, סופיה אברהמי: אנחנו התלמידות שמחנו מאוד לקחת חלק בתכנית ואנחנו מרגישות שלמדנו המון מוילי ושאפשר להקשיב לה בלי סוף. חלק מהדברים שלמדנו היו עד כמה חשובים כוח הרצון והזהות שלך.

וילי: מאוד שמחתי להכיר את רפאל סגל, סופיה אברהמי ולהשתתף אתכם בתכנית  הקשר הרב דורי. מה שהכי ריגש אותי זה  לראות עד כמה זה מעניין אתכן להקשיב לסיפורים של פעם, של מבוגרים.

מילון

גיור
תהליך של המרת דת לדת היהודית

ציטוטים

”עמך עמי ואלהיך אלהי“