מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של בתיה רשתי

תמונה עם נכדתי רונה
שנת 1954 במעברה בפרדס כץ עם אחיותיי
החיים בבגדד וההתאקלמות בארץ

נולדתי בבגדד בשנת 1936, בת שנייה להורי פלורה ויחזקל אליאס ז"ל.

הזיכרונות הראשונים שלי הם הפרעות בבגדד (פרהוד) ביוני 1941. גרנו בשכונה מוסלמית. הסכנה הייתה גדולה. פחד ואימה. אני זוכרת את אבי מערים רהיטים ליד הדלת ולנו הקטנים נותן הוראות להתחבא. הפורעים כמעט שברו את הדלת. אחר כך הגדולים ספרו שחברה מוסלמית של אמא היא שהצילה אותנו. ישבה עם משפחתה על המדרגות החיצונית של הבית, ובגבורה גדולה צעקה לפורעים: "קודם תהרגו אותי, אחר כך תפרצו". כנראה הייתה נחרצת וכך ניצלנו.

בהכרזת המדינה 15.5.1948, הייתה שמועה ששוב יהיו פרעות ביהודים. הורי הוזמנו לגור אצל קרובי משפחה בשכונה שקטה יחסית, עד שנרגעו הרוחות. כשניתנה האפשרות לעלות לארץ, אבי היה בין מנהליה של חברת תעופה מצרית-עירקית. לא נרשמנו בשמנו לעליה, כי זו הייתה יכולה להיות סיבה מספקת להכריז עליו כמרגל ובוגד. ולכן המשפחה התפצלה. אחותי הגדולה ואני עלינו עם הדודה, כאילו היינו בנותיה. אמי ואחיותי הקטנות עלו במסמכים מזויפים, ואבי ברח לטהרן.

בסוף 1950 עליתי ארצה וצורפתי לחברת הנוער בקיבוץ מרחביה, שם הייתה תחילת לימוד השפה, התאקלמות, וגעגועים עזים למשפחה. הייתי שם כעשרה חודשים, תקופה שזכורה לי לטובה. בלחץ אמי הצטרפתי למשפחה, שהתגוררה במעברת פרדס כץ שבבני ברק. שישה נפשות באוהל, הוריי אחיותי ואני.

חורף 1953-1952 היה קשה מאוד. גשם זלעפות ללא הפסקה ורוחות עזים הפכו את רחובות תל אביב לנחלים. לעולם לא אשכח את הלילה הסוער במיוחד, ואנחנו באוהל. אבי התיישב על כיסא, כשעמוד האוהל בין ברכיו, החזיק אותו בשתי ידיו כל הלילה. בכל פעם שנפלה עליו תרדמה, העמוד התנדנד, העיר אותו, וחזר למשמרתו. הייתה לו תושיה לאבי. למחרת, אוהלינו היה בין הבודדים ששרד על תילו. זיכרון זה הולך עימי כל חיי.

בשנת 1953 נפטרה אמי ושבר גדול במשפחה.

שנת 1954 במעברה בפרדס כץ עם אחיותיי

כל אותו הזמן עבדתי בכל מיני עבודות. פועלת בבית חרושת קרגל לקרטונים, שליחה, מעבירה מסמכים ממשרד למשרד, פקידה במשרד עורכי דין, וכו'. בערב למדתי בתיכון עירוני א' בתל אביב. בשנת 1957 התחתנתי עם אבי ילדיי: שאול ורד ושרית. בעלי עזרא היה באותה תקופה סטודנט לחשבונאות. רק לאחר שילדתי את ורד בשנת 1965, החלטתי שהגיע הזמן להמשיך ללמוד. נרשמתי לסמינר לוינסקי, ואני כמעט בת 30 עם שני ילדים. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד בהוראה, ולאחר השלמות הוכשרתי למורה לחינוך מיוחד ולקויי למידה.

כשיצאתי לגמלאות התנדבתי שנים אחדות בבתי ספר שונים, ביניהם בית ספר ישגב.

כיום אני גמלאית משרד החנוך, נהנית מילדיי ונכדיי. נכדתי הקטנה היא רונה המקסימה. כשביקשה ממני להצטרף לתכנית זו, נענתי ברצון רב.

 

הזוית האישית

רונה ליאור: נהנתי מאוד להקשיב לסיפור חייה של סבתא, לקשיים שהיא עברה והדרך שהיא התגברה עליהם.

מילון

פרהוד
פַרְהוּד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”אוהלנו היה בין הבודדים ששרד על תילו. זיכרון זה הולך עימי כל חיי. “