מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של אזלו דייט

אזלו והמתעדת
אזלו
סיפורה של אזלו דייט

שמי אזלו דייט פרדה נולדתי בשנת 1949, עלייתי לארץ ישראל בשנת 1991 במבצע שלמה נולדתי בכפר גנה, להורים רומן נוגט ודייט האייטגב.

לסבתא שלי קראו נוגט טפט וסבי היה איינו. אמי ילדה אותי בביתם של סבתי וסבי וניתן להגיד שגדלתי אצלם. בעצם הם גידלו אותי. כאשר איימי הייתה כבר עם ילד ,אחי הבכור אלנה ובהריון שהיא נושאת אותי בבטנה בחודש חמישי להריון, הורי התגרשו. שמעתי שהוריה של אמי רצו לחתן אותה שוב, אבל אבי לא הסכים שהיא תינשא לגבר אחר. הוא היה שומר עליה לעצמו מרחוק.

אני זוכרת את אבי מהילדות. כשהייתי קטנה הוא היה בא לבקר אותי וכשהיה מגיע, היה מגיע עם המון מתנות וכסף לקניית בגדים, בסופו של דבר הם חזרו להיות יחד. אבי הרי שמר עליה מרחוק שלא תינשא שוב כי הוא אהב אותה מאוד, הכרתי אותו בביקורים שלו, אהבתי אותו מאוד אבל הייתי מתביישת ממנו בכל ביקור שלו הייתי מתחבא במבוכה, מסתירה את פני, אך מלאה בתקווה שהם יחזרו להיות יחד ולכן כתבתי לו שיר, שיר  שמדבר על הגעגוע שלי אליו, והתקווה שלי שהם יחזרו להיות ביחד.

כשהייתי בת שש, הדודים שלי מצד אבא באו לבקר אותנו והם שמעו שכתבתי שיר לאבא שלי וביקשו שאשיר להם ושרתי להם כך: "מנו בדרגיי בגלגלה אנסון אייצ'י במטאו אבאטאלם ..(שיר שמדבר על הגעגוע והתקווה שאבא יחזור). אחרי ששרתי ביקשתי מהדודים שלי למסור לו את השיר שכתבתי לכבודו ולאחר שנה כשהייתי בת שבע הם חזרו להיות ביחד. מאוד שמחתי זה היה הרגע הכי מאושר שלי.

כשהם חזרו להיות ביחד עברנו להתגורר עם אבי בכפר שנקרא "אצ'רגיי". שם הכרתי את כל הדודים שלי האחים של אבי, איוב, אברהם, אב'צ יוהנס ועוד.. ואת סבתא יישמבט אלמו שהביא לי את הכינוי "ערקיי" (חריפת שכל) וסבי טמנו האייטגב.

בכפר החדש הכרתי לראשונה את המלאוקוס (נזירים-דרגה רוחנית מעל הקייסים) תמיד שמעתי עליהם. אבל בכפר ממש ראיתי אותם והכרתי אותם. הם מאוד אהבו אותי. אני זוכרת כשהם היו רואים אותי הם היו מביאים לי תירס והייתי נהנית ממנו ומהכבוד שלהם. המלאוקוס הם קדושים טהורים ויש להם אמונה חזקה בבורא עולם, הם לא היו נוגעים באף אדם ואם קרה מקרה כזה הם היו מחויבים  בטבילה במקווה, היה אסור לגעת בהם גם כשהם היו מביאים לי קולו (פופקורן) או תירס הם היו מניחים לי על החצאית הם היו ממש שומרים נגיעה ומעולם לא נישאו לאישה הם חיו את חייהם בשירי תפילה למען אלוהים

הם היו מנהיגים רוחניים הם אלו שהיו עורכים לוויות, הם היו החזנים בית הכנסת, מגשרים בין סכסוכים, מעבירים שיעורי תורה, אנשים היו מתייעצים איתם. הכי אהבתי לשמוע אותם מתפללים במיוחד באסתרי (ביום הכיפור) ביום הזה כולם היו לבושים בלבן, היינו הולכים לבית הכנסת, שרים שירי תפילה ומתפללים לאלוהים ורוקדים. הם היו מדברים שעוד מעט את יום הכיפור נקיים בירוסלים (ירושלים)

היה לי מאוד כיף בילדות. לאט לאט עם הזמן המשפחה גדלה נוספו למשפחה עוד אחים. אחרי שעברנו לכפר של אבי, אימי ילדה עוד ארבעה ילדים והייתה לי עוד אחות מהנישואים הראשונים של אבי, לא הרגשתי משהו מיוחד או משהו שלילי כלפי אחותי מנשואים הקודמים של אבי, אהבתי את אחותי את כל האחים שלי כולנו אהבנו אחד את השני היינו מאוד מאוחדים קרובים מעולם לא רבתי עם האחים שלי רק פה בארץ גילתי שאחים רבים

פעם אחת אמרתי לאחותי הקטנה קנו בואי נריב כמו כולם היא בתגובה ענתה לי בסדר אבל איך רבים? עניתי לה זהו שאני לא יודעת! מכיוון שאף פעם לא רבנו גם כשרצינו לריב כדי לשדרג את מערכת יחסים שלנו לא ידענו איך לעשות את זה. רק בארץ ישראל ראיתי מה זה שאחים רבים ביניהם וזה מוזר.

התחתנתי בגיל 19 עם מישהו שגדול ממני ב – 26 שנה. באתיופיה אין בחירה בכלל עם מי להתחתן. ההורים פשוט משדכים לך ואת מי שמשדכים לך את מקבלת בלי לשאול שאלות באמונה שאת סומכת על ההורים שלך שיעשו עבורך את הבחירה הנכונה. אבל הנישואים שלנו החזיקו חמש שנים. הוא היה עקר ואני מאוד רציתי ילדים תמיד כשהייתי רואה את חברותי עם ילדים זה היה צובט לי בלב. עד שזה נמאס לי ואמרתי מאבי שאני רוצה להתגרש.

הוא לא הסכים שאתגרש. עד שפניתי לדודי, אחיו של אבי, יוהנס התחננתי אליו שישכנע את אבי שיסכים לי להתגרש. ממש התחננתי אליו והוא מסר את המסר לאבי ושייכנע אותו שיסכים שאתגרש. אבי השתכנע והסכים שאתגרש. אני זוכרת את היום שאבי בא לקחת אותי זה היה יום מאוד שמח אך מהול בעצב, עברתי חוויות בכפר הזה הכרתי אנשים מדהימים והתחברתי אליהם היה לי קשה לעזוב אותם וממש בכיתי וגם הם בכו ביום שעזבתי את הכפר. כשלוש שנים מאותו היום הכרתי את בעלי ז"ל שאתו הבאתי לעולם 7 ילדים.

לאחר שהתגרשתי החלטתי שאני עושה עליה לירושלים לבד, מאז שהייתי קטנה שמעתי על ירושלים. תמיד הייתה שמועה על ירושלים ארץ הקודש המובטחת שלנו זה היה נבואתם של אבות אבותינו שיש מקום קדוש לעם היהודי.

כשהייתי בת עשרים וחמש, בשנת 74 שמעתי על פרויקט שבו שהמשתתפים הולכים ללמוד עברית ועל ירושלים והחלטתי ולהירשם. הלכתי ללימודים עם עוד שנים מהכפר שהיו חברים טובים שלי רחמים אלעזר ועוד אחד שאת שמו אני לא זוכרת, מאוד רציתי לעלות לארץ הקודש לא היה אכפת לי לעזוב את אתיופיה לבד ולעשות עליה לישראל כי חלמתי על ירוסלם.

לאחר מספר חודשיים הייתי צריכה לוותר על ירוסלם לא זוכרת את הסיבה אבל הייתי צריכה  לחזור להורי. לעומתי חברי סיימו את הלימודים והם עלו לארץ ישראל דרך התוכנית שמחתי מאוד בשבילם, לא לקחתי את זה קשה כי האמנתי שיום אחד אני יהיה בירושלים, בנוסף הכרתי את בעלי ז"ל אהבה הגדולה שלי וואסן כמה שנים אח"כ באתיופיה. הגורל הפגיש בינינו, הייתי בת 27. יום בהיר אחד וואסן היה צריך להכיר מישהי אבל משהו בהיכרות ביניהם לא הסתדר, באתיופיה כשגבר בא לבקש את ידה של נערה הוא צריך להביא משהו בתמורה וכנראה שהוריה של אותה נערה, היו עם תאווה גדולה לכסף כי הם לא היו מרוצים ממה שהוא הציע תמורתה והם לא הסכימו לו לקחת אותה.

אחרי שהם עזבו את הכפר של אותה נערה הם פגשו את דודי הייתה ביניהם שיחה והם סיפרו לו על המקרה. דודי נזכר בי ומאוד רצה להכיר לי מישהו אז הוא  שאל את וואסן ז"ל האם ירצה אישה אחרת כי יש לו מישהי לשדך לו, הוא כמובן הסכים והם באו באותו היום לבקש את ידי מאבי.

לאחר שיחה ותחקיר שאבי עשה לו הוא הסכים. בתנאי שהוא עורך את החתונה. הוא פשוט רצה לעשות את זה כמו שצריך.

אני בדיוק סיימתי את ימי הנידה שלי בגוג' (בית נידה) והלכתי לנהר לעשות טבילת טהרה כשחזרתי משם ראיתי אותו. אבל רק מאחור את הגב שלו, מיד נבהלתי הרגשתי צמרמורת מבלי לדעת שהרגע הוא ביקש את ידי. לאחר שבוע כבר התחתנו ולאחר שלושה חודשים נכנסתי להריון ראשון. אם הוריי הנערה הראשונה היו מסכימים אולי לא היינו נפגשים, כך רצה הגורל והוא הפגיש בינינו.

בחתונה הייתי בת 27 הוא היה בן 36 והייתה לנו חתונה יפה, לבשתי שמלת קמיס לבנה ויפה עם רקמה שנרקמה רק עבורי, הורי קנו לי תכשיטים מיוחדים והחגיגה הייתה מרגשת.

הזוגיות שלנו הייתה טובה מאוד, כזו שבנויה על הערכה כבוד, אהבת אמת, חברות, טיפול במסירות אחד בשנייה, המון נתינה. מאוד אהבתי את וואסן הוא היה הגורל שלי. האבא של הילדים שלי, זה שעברתי אתו  המון בחיים החבר הכי טוב שלי.

מעולם לא רבנו. גם אם אני הייתי מנסה לפתח ריב או שהייתי עצבנית, הוא מיד היה צוחק ולא משתף פעולה ונופל לעצבים שלי, ההפך, הוא היה מצחיק אותי וגורם לי לשכוח למה בכלל התעצבנתי. מלכתחילה.

לאחר שהתחתנו עברנו לגור בכפר ווסקמביט היכן שמשפחתו  של בעלי גרו בכפר, הם קיבלו אותי בברכה הכרתי את כל אנשי הכפר ואת איימו ז"ל, מיד אהבתי את המקום. לאחר שלושה חודשיים נכנסתי להריון וברוך ה' ילדתי את בתי הבכורה דמקש, ישבתי בגוג' (בית נידה) שמונים ימים. באתיופיה כך נהוג, על הולדת בת, משם אישה לא יוצאת עד שהיא מבלה את הימים לפי מין הולד. הביאו לי אוכל ושתיה בכל יום. לאחר שמונים יום מישהי מהכפר העניקה לבתי שם נוסף סמניש (לך חכתי).

כשבתי הבכורה הייתה כבר בת שנתיים נכנסתי שוב להריון וזה היה שמחה גדולה עבור שנינו אך להריון הזה לא היה סוף טוב, בחודש השמיני להריון קרתה לי הפלה, אין כאב יותר גדול מזה זה קרה כאשר הייתי בחודש השמיני להריון, בדיוק בתקופת הרישומים לעליה לישראל, נדבקתי בשפעת מאחד הדודים, חליתי מאוד והעובר לא החזיק מעמד לצערי, אני קיבלתי אחת עשרה זריקות ומי שטיפל בי היה בעלי ז"ל.

הוא היה מקלח אותי, מלביש אותי, מאכיל אותי, מנקה, הולך לשווקים, דואג שלא יחסר לי דבר ומטפל בביתנו הבכורה בזמן שאני מתמודדת עם העצב, הכאב והשפעת, בלילות שהיה לי קר הוא היה נותן לי את האגדמייה (שמיכה שקייסים נוהגים ללבוש). מסתכל עליי בעיניים שמראות כמה כאב הרגיש על מה שעובר עליי ופשוט היה מחבק אותי, הוא ניסה לעודד אותי ולשמח אותי ורק דיבר איתי על אמונתו באלוהים ושעלינו לקבל את החלטת הבורא.

הוא היה התרופה שהצילה אותי, לא הזריקות אלא הוא היה זה שהציל אותי.

אחרי שלושה שבועות של טיפול במסירות עדיין לא הרגשתי טוב אז החלטנו לנסוע להורי לכפר אצ'רגי, הורי קיבלו אותי בברכה, כשהגעתי הלכתי למקווה לטבילה ולאחר מכן אבי שחט לכבודי כבש הוא חשב שאולי אם אוכל בשר ארגיש יותר טוב. לצערי לא היה לי תאבון ולכן לא אכלתי ורק ירדתי במשקל. בעלי וואסן שלא וויתר נלחם עלי, נלחם שאבריא. המשיך לטפל בי דאג לי ותודות לו ולאמונתו הבראתי וחזרתי לעצמי.

לאחר כמעט שנה נכנסתי להריון שוב וזו הייתה שמחה גדולה עבורי ועבור בעלי זה היה פיצוי מאלוהים על האובדן הילד לקראת הלידה אמרתי לעצמי שאלד בביתי בכפר שלנו בווסקמביט. כל פעם שרציתי ללכת לכפר משהו פנימי עצר בעדי ובסוף ילדתי את ביתי בכפר של הורי. וברוך ה' הלידה הייתה מאוד קלה ועברה בשלום, אפילו לא הרגשתי שילדתי אותה היא יצאה בשניות. קראתי לה הייוט (אחותי) אבל אבי מסיבות שרק הוא ידע הוא ביקש שאחליף לה את השם למנטואב (פירושו היא טובה), כיבדתי כל מילה שהורי אמרו. ידעתי שכל מה שהוא מלמד אותי אומר לי הוא רק לטובתי העליונה. כיבוד הורים זה ערך עליון אצלנו !

לאחר שהייתי בגוג'ו שמונים יום נערך טקס בכפר ולאחר מכן חזרנו לכפר שלנו לבית, בכפר ווסקמביט, כשחזרנו לכפר חמתי ז"ל העניקה שם לתינוקת, היא העניקה לה את השם הבטנש (את עשירה), משום שהיינו בדרך מהכפר של הורי לכפר שלו ווסקמביט, סחבתי את התינוקת על הגב עם אנקלבה (מנשא תינוק) כשהגענו זה היה יום שאנשי הכפר קיבלו עזרה כלכלית מאגודה מסוימת. כל משפחה קיבלה את אותו סכום מלבדנו, אנחנו קיבלנו תרומה יותר גדולה כנראה מנטואב או הבטנש, היא הביאה לנו מזל של עושר ולכן חמותי קראה לה הבטנש כאשר מנטואב הייתה בת שמונה חודשיים חמותי נפטרה, היה לי מאוד קשה, היא הייתה אישה כל כך מיוחדת. עברנו המון חוויות יחד.

היא תמיד דאגה לי בימים שהייתי חולה או בתקופת ההיריון שלי תמיד דאגה שאני אוכל ואשתה. אני זוכרת שהיא הייתה מחביאה אוכל ומביאה לי. היינו יושבת ומשוחחות אל תוך הלילה היא אישה מיוחדת, היא הייתה כמו אמא בשבילי, זו דרכו של אלוהים אין מה לעשות.

לאחר שנתיים ילדתי את בתי טקלה (הוסיפה המון) ואחרי שנתיים ילדתי את בתי, יזבנש לידתה הייתה בתקופה מאוד טובה  ולכן קראתי לה על פי תיאור התקופה שהיינו בה. אחרי שנתיים קיבלנו עוד מתנה ונולד לנו בן זכר קראתי לו אווקה (זה שיודע הכל)  לצערי הרב בגיל שנתיים ושישה חודשיים הוא חלה ומת.

הוא מת מרעב, הכפר היה בתקופה קשה מאוד והמזון שנתתי לו לא הספיק הוא איבד המון מהמשקל והוא נפטר כשהיה בן שנתיים ושישה חודשיים. אני זוכרת זה היה ביום שני  לקראת הערב ביקשתי שיערכו לו הלוויה ויקברו אותו. אני לא נכחתי בלוויה ביקשתי מבעלי ואנשי הכפר שיקברו אותו, אני הייתי מלאה בכאב וצער, ידעתי שאם הצער  והבכי שלי עדיף להתאבל בשקט ולא להפריע להלווייתו, המוות שלו הזכיר לי סיפורים מסודן, רק בסודן מתים ילדים כמו שבני אווקה מת.

אחרי שלושה ימים של  החלטתי להתנתק מהכאב ומהצער ולחזור לשגרה, הייתי חייבת להתנתק מהכאב כי היה לי עוד ילדים שצריך לדאוג להם. לא היה מי שירחם עלי בכפר, לא בגלל שלא כאב להם, כאב להם מאוד, פשוט זו הייתה המציאות של כל משפחה בכפר אין זמן להתעסק באבל או בכאב שלך, כי כל משפחה חוותה אירוע כזה או אחר. אז ביום חמישי הלכתי להכין פחמים כדי להיות מוכנה לקראת שישי, ביום שישי קמתי מוקדם הכנתי אוכל לשבת מחבקת את ילדי ומכניסה את השבת באהבה.

כמה שנים מאוחר יותר נכנסתי להריון, שמחתי מאוד לקראת הלידה אבל אז חליתי מאוד ונורא דאגתי שיקרה משהו לעובר שלי, מרוב שמצבי היה קשה אנשי הכפר דאגו לי ולעובר והתפללו שאני והעובר נהיה בסדר.

בין ערב שישי לשבת בבוקר בשעה חמש לפנות בוקר היה לי צירים הניסיון ללדת היה קשה איבדתי נוזלים ומצבי היה קשה כולם התפללו והיו חרדים לגורלי כשאני נלחמת על העובר ומנסה ללדת מעבר לפינה, השכן שלי, אבא שפרו נלחם גם כן על חייה של פרתו שכנראה הייתה חולה ומצבה היה קשה, אני צועקת לעזרה מאלוהים, מבקשת את החיים של התינוקת שלי והוא צועק וחרד לגורלה של פרתו. בשעה חמש בבוקר הפרה התמוטטה והשכן אבא שפרו נאלץ לשחוט אותה, שלא תסבול יותר, ברגע שהוא שחט את הפרה, נולדה ילדתי, בת הזקונים שלי, כנראה שמשמיים ביקשו עליה קורבן.

השמחה הייתה גדולה בכפר וכולם ניחמו את אבא שפרו על פרתו אבל הוא היה בסדר עם זה ורק בירך אותי על לידת בתי ושהפרה כנראה הייתה קורבן שהיה  צריך להקריב למען החיים של התינוקת. יום לפני הלידה ביום חמישי קיבלנו תרומה גדולה של גבס (סוג של דגן) חיטה ועוד, מהממשלה.

וביום שני לאחר הלידה הגיעו משלחת מהממשלה לכפר ושאלה מי זה וואסן פרדה בעלי ז"ל כשהוא הזדהה הם אמרו לו שמגיע לו שק של קמח ומזון נוסף, בגלל כל הניסים שקרו לי והעזרה שהמדינה נתנה לי קראתי לה אגבוש הרגשתי שזו הילדה שהמדינה אוהבת (אגבוש אהובה על סביבתה), זו באמת חוויה מדהימה ומרגשת והייתה עוד יותר כפולה כי מספר ימים לפני שילדתי חיתנתי את בתי הבכורה דמקש.

אבל אחרי ארבעים יום שוב בתי הקטנה הייתה חולה, מה שעברתי איתה רק אלוהים יודע. אגבוש הייתה חולה, היה נדמה שאלוהים רוצה אותה בחזרה, אני לא אשכח שיום אחד צעקו לי שהיא נפטרה, צעקתי לאלוהים בבקשה ממך לקחת לי כבר שתי ילדים אותה אל תיקח, בדמעות חונקות הבטחתי לבורא עולם שאם תחייה אודה על כך ולא אבקש עוד ילדים. וברוך ה' אלוהים שמע את תפילותיי והחזיר לי אותה, היא הבריא אבל היא הילדה שגרמה לי כל הזמן לדאוג ויחד עם זאת הילדה שהביא לי הרבה מזל מאז שהיא נולדה ועד היום.

הפחד שלי ושל בעלי וואסן לעלות לארץ ישראל דרך סודן היה בגלל שפחדנו שאת הדרך הילדים שלנו לא ישרדו, אחותי הקטנה שרצתה להגשים את החלום להגיע לארץ דרך סודן היא יצאה לדרך בשנת 82, לא שרדה ומתה בדרך. אולי אם היה לנו כסף היינו עושים את זה.

 המשפחה שלנו

תמיד חלמתי על ירושלים מאז שהייתי קטנה, אבל תמיד משהו עצר את החלום שלי. גם כאשר התחילו העליות לארץ ישראל דרך סודן, פחדנו אני ובעלי שיקרה לילדים שלנו משהו רע, שלא ישרדו.

המסע מסוכן יש שודדים, אנסים, רוצחים. ילדים קטנים לא החזיקו מעמד נשים וילדים מתו מרעב או מסכנות שהיו בדרך זה לא קל בכלל למרות שכל הדודים וכמעט כל אנשי הכפר וכל מי שהכרנו עזב לכיוון ירושלים דרך סודן, רק אנחנו נשארנו כי לא היינו מוכנים לסכן את הילדים. אני זוכרת שנשארתי עם עוד משפחה, המשפחה של טוללה והכלב שלהם. וואי כמה הייתי מחבקת את הכלב הזה. הוא היה תמיד בא וישן איתי בכל פעם שהיה שומע יריות.

אז נשארנו עם טוללה עד שיום אחד בהיר היא הכינה שש דבו (לחם מסורתי) שעוד היו בתהליך אפיה לפתע בלי הודעה מוקדמת עזבה היא ומשפחתה לארץ ישראל.

שלוש שנים אחרי שהתחתנתי עם וואסן, בשנת 1980 לפי התאריך של ישראל, אני זוכרת שאמרו שכל יהודי צריך להירשם כדי לעלות לארץ ישראל, כי עוד מעט תבוא משלחת שתיקח אותנו. (מבצע משה), הרישומים התחילו בכפר אמבובר אני זוכרת איך אנשים היה באטרף של התרגשות הכל היה חשאי וכולם רצים לפה רצים לשם, הכל היה חשאי ומספר הנרשמים גדל מיום ליום, הכל היה צריך להיות מהיר, פשוט להיות מוכנים ליום שאנשים יקבלו הודעה בשנייה אחת לעזוב הכל כי עולים לירושלים.

כשעליתי זה היה במבצע שלמה. גם המבצע  הזה היה חשאי, עזבנו את הכפר שלנו לעיר בהרדר, לקחו אותנו באוטובוס שאסף אותנו לשם, אני זוכרת שבגלל שהדרך לא הייתה  מיועדת לנסיעה בתחבורה, כי הדרך הייתה תלולה בין סלעים והרים עד שהאוטובוס הראשון, זה שהיה מלפנינו ניזוק מפנצ'ר בגלגל והאוטובוס התהפך, המון אנשים נפצעו ונהרגו, זה היה מראה מחריד חשבתי שגם אנחנו לא נצליח להגיע לשם ונמות כי האוטובוס יתהפך, אבל בסוף הגענו ברוך ה' משם עברנו לאדיס אבבה שכרנו דירה וכמה דודים טובים עזרו לנו לשרוד.

באדיס אבבה פגשתי את בתי הבכורה שהספיקה להתגרש כמה שנים לפני, פגשתי אותה עם הנכדה שלי מרים, כמה בכיתי שראיתי אותה, היא סיפרה לי את הקשיים שהיא עברה ואיך שתי גוים ששמעו על העלייה של היהודים לישראל  כל אחד ניסה להכריח אותה להתחתן איתו בשביל שיעלה איתה לארץ ישראל, עד שהם רבו ביניהם מי יזכה בה הם רבו וירו אחד בשני והיא הצליחה לברוח מהם, כמה כאב היה לי ששמעתי אותה וכמה כאב היה לי שלא הייתי שם.

אחרי שנה שהיינו באדיס אבבה ביום שישי בתאריך 24.5.1991 לקראת הכנות לשישי הלכתי לקנות קמח בשביל לאפות חלות לשבת . הבת שלי טקלה רצה אחריי עד לחנות וצעקה לי אמא היום עולים לירושלים.

הגענו בשלום, גרנו תקופה של חצי שנה במושב מבועים שבדרום הכל היה חדש ומוזר חוויות מצחיקות עברתי במושב הזה, לאחר חצי שנה שהתגוררנו שם עברנו לעיר אופקים ואני ממשיכה להתגורר שם עד היום. פה עברתי חוויות טובות ופחות טובות. אבל אני מודה לאלוהים על שברוך ה', אלוהים הביא אותי בשלום. למרות שהכאב והצער על ילדי שמתו באתיופיה עוד מלווים אותי. ולאחר חמש שנים מכניסתנו לארץ ישראל בעלי התעוור בעיוורון מוחלט לצמיתות שזה גם כאב לי ובארץ החלפנו תפקידים. עכשיו היה תורי לטפל בו בדיוק כמו שהוא טיפל אותי באתיופיה. וכמה שנים מאוחר יותר בתי הבכורה הלכה לעולמה, כמה קשה לי ,אבל לפחות שניהם זכו להגיע לארץ ירושלים ולא כמו שתי ילדיי האחרים.

חיבוק משפחתי

אני מודה לבורא עולם כל בוקר שזיכה אותי ואת משפחתי להגיע לארץ ישראל.

הזוית האישית

לאזלו פרדה: חשבתי שאני מכירה את המרואיינת שלי, ב – 30 שנות חיי הייתי בטוחה שאני יודעת מי את, אך זכיתי לפגוש בך מחדש, אמא. היום אני יודעת שנוצרה בינינו הכרות אמתית. במהלך הראיונות אתך, נחשפתי לראשונה לסיפורך הכואב; אובדן הילדים באתיופיה, הקשיים שנאלצת להתמודד איתם, החלום מגיל צעיר על ירוסלם (ירושלים) ארץ אבותייך, אבותיי…

בכל פעם שסיפרת לי את הסיפור שלך הייתי מסתכלת עלייך, ומהר מאוד מוצאת את עצמי נשאבת לתוך ההיסטוריה שלך. את לוקחת אותי, אט אט לסיור אוניברסלי בארץ הולדתך ובעצם מאפשרת לי להרגיש את מה שחווית. כשלא הצלחתי להיזכר בקסמה של אתיופיה וכשהתמונות בראשי נהפכו עמומות אפשרת לי לראות אותן בדמיוני בעזרת תיאורים ציוריים שתמיד יישארו עמי.

בסיפורייך את מקפידה שלא לפספס אף אדם, בעל חיים ,צבע פרח, ואפילו גרגיר חול. הובלת אותי לתוך מסע חייך בכל כך הרבה הכלה והבנה שהביאו אותי לרכבת הרים של רגשות: כאב, צער, פשטות, שמחה פנימית ושלווה. אמא, לימדת אותי מחדש את הפירוש למושגים: כוח רצון, אהבה ללא תנאים, תעצומת נפש, חוזק פנימי, תקווה וכוחה של אמונה.

בסיום התיעוד היה לי קשה להחליט מה לקחת ממך, אז החלטתי שאני לוקחת את הסיפור המדהים שלך ומודה לך אמא, מעומק נשמתי על שהסכמת לפתוח בפניי את הדלת להיסטוריה המלמדת והמעצימה שלך ומבטיחה לנצור בליבי את ההיסטוריה שבזכותה אני כאן.

הסיפור תועד במסגרת מיזם כנפי יונה

כנפי יונה – מיזם לשימור, תיעוד והפצת מורשת יהדות אתיופיה שכן סיפורי העלייה המרתקים אותם חוו רבבות מבני הקהילה האתיופית אינם מוכרים לציבור הרחב בישראל בישראל, שלרוב לא מודע ואיננו מכיר בקשיים והאתגרים שניצבו בדרכם של ביתא-ישראל (יהודי אתיופיה) לא"י.

הסיפורים תועדו ע"י סטודנטים יוצאי אתיופיה שלומדים במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן. הסטודנטים היוו גשר בין דורי וקיימו שיח זהותי עם הדור הוותיק, מפגש זה מרגש כפליים מפני שהתיעודים נעשו מפי ההורים, הסבים וקרובי המשפחה של הסטודנטים. מתוך המפגשים הללו נרקמו יחסים מיוחדים וחמים וסיפוריהם של המבוגרים תועדו ומוצגים לפניכם.

מילון

מבצע שלמה
מבצע "שלמה" (י"ב סיוון התשנ"א, 24-25 במאי 1991) היה מבצע רכבת אווירית לפינוי המלא של יהודי ביתא ישראל שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. במשך 36 שעות 18 מטוסי C-130 הרקולס, מטוסי בואינג 707 של חיל האוויר הישראלי מטייסת 120 (שנקראה אז "הבינלאומית") וכן 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס פינו 14,310 יהודים. המבצע נקרא על שם שלמה המלך, אשר על פי המסופר בתנ"ך, פגש את מלכת שבא (ספר מלכים א', פרק י'). ויקיפדיה

ציטוטים

”הכאב והצער על ילדי שמתו באתיופיה עוד מלווים אותי“