מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיני

אני וסבא בבריכה בקליפורניה
סבא עם הבדואים
סיפורה של ההתיישבות בנואיבה או נביעות

זהו סיפורה של נביעות, נקודת יישוב בדרום סיני, על הכביש המחבר את אילת לשארם, הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי סיני. ראשיתו של הסיפור הוא בהחלטת הממשלה, לאחר מלחמת ששת הימים יוני 1967, לסלול כביש שיחבר בין אילת לשארם השייך, אורכו של הכביש הוא 230 ק"מ. מפאת אורכו הגדול נזקקו הסוללים לנקודת מנוחה, מחנה שיספק להם את מירב השירותים שיצטרכו.

וכך נבחרה הנקודה להיות "נואיבה" בשמה הערבי ו"נביעות" בשמה העברי. זאת הנקודה שבה וואדי וותיר המנקז כ- 3500 קמ"ר מוצא את מוצאו למפרץ אילת או בשמו האחר ים סוף.

נביעות נמצאת כ- 80 ק"מ מדרום אילת על מרכזו של משפך הוואדי במוצאו לים סוף. ממש במרכז המשפך, שמה של הנקודה בשפתם של הבדואים תושבי המקום "ווסט" שפירושו בעברית מרכז . מרכז המשפך במגעו עם ים סוף.

בנקודה זאת, במוצא הוואדי לים סוף, ישנה זרימת מים תת קרקעית, המזינה את הבארות שנחפרו לצורך סלילת הכביש אילת –שארם. כמו כן, הוקם מחנה הסוללים עם מטבח, חדר אוכל וחדרי מגורים.

לאחר סיום סלילת הכביש בשנת 1971, במסגרת מאמצי הממשלה ליישב את מדבר סיני, קיבלנו אנו את מחנה הסוללים, שישמש אותנו כבסיס להקמת הישוב נביעות. עם המעבר לישוב הקבע, הפך המחנה למלון שבו שהו נופשים מכל העולם. המחנה הפך למלון שמנה 200 חדרים ובו מתקני נופש מכל הסוגים שכללו- סיורי מדבר עם רכבי 4 על 4, מועדון צלילה מהראשונים בארץ, מועדון סירות שכלל סירות עם קרקעית מזכוכית לצפייה באלמוגים ובדגי ים סוף, סירות ווינדסרף מהראשונות בעולם, סקי מים וסירות מפרש.

כמו כן, חוף הרחצה היה מוגן, נקי ומסודר עם מציל ,שירותים ומזנון ענק ששירת את הרוחצים שהגיעו ממרחקים.

בשנים הראשונות פיתחנו חקלאות על שטח של כ- 40 דונם. שהיה מוצלח מאין כמוהו, גידלנו מלפפונים בחודשי החורף ושיווקנו אותם בתל אביב. משאית מלאת תוצרת היתה יוצאת יום יום מנביעות בשעות הערב ומגיעה לתל אביב לפנות בוקר לאספקה טרייה וסדירה.

כך התחיל סיפור ההצלחה במדבר ללא שכנים ובמרחק של 70 ק"מ מדרום אילת. את סיפור ההצלחה קטעה מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973.

תחילתה של המלחמה עבור משפחתנו, באותו יום כיפור, בשעה 9:00 צלצל הטלפון, הקריאה הטלפונית הייתה ברורה וחדה- מלחמה, מיד להתייצב ביחידה.

וכך הופרו השלווה והשקט למשך כ- 8 חודשים, שראשיתם באותו יום ארור וסופם במאי 1974, כשהגעתי חזרה הביתה לנביעות, לאחר ימים ארוכים של קרבות קשים ודאגה גדולה לעתידנו.

אך בחיים כמו בחיים, אין רע בלי טוב, לאחר כ- 3 חודשים התבשרתי שסבתא דינה בהריון עם בנינו הבכור עמיחי, אי אפשר לתאר את האושר שהרגשתי. וכך ביוני 1974, אבא עמיחי נולד בבית חולים יוספטל באילת.

תינוק מדהים, שהפך ברבות הימים, לבן, לאח, לאב ולאיש שאין מקסים ממנו.

אבא, עמיחי, נולד באילת ובילה את שנותיו הראשונות בסיני במצרים, זמן קצר לאחר מכן נולדה דודה מיכל ואח"כ נולד דוד נמרוד.

מיד לאחר מלחמת יום כיפור, המקום התפתח וגדל והפך למקום היפה והמטופח ביותר בארץ ישראל.

בחקלאות גידלנו מלונים, עגבניות, פלפלים ופרחים והרוב נשלח ליצוא.

בתיירות המקום הפך למרכז לבילוי ונופש מהטובים בארץ.

במוזיקה הפקנו את הפסטיבלים הגדולים בארץ.

הכול הסתיים עם ביקור סאדאת, נשיא מצרים, בשנת 1978, בישראל והכרזת הסכם השלום שבמסגרתו החזרנו למצרים את האדמה והיישוב.

השנה היא 1972, איך משכנעים את סבתא דינה לעזוב הכל מאחוריה, את העיר הגדולה, החברים, המשפחה ולעבור לקצה המדבר 400 ק"מ מרחק…נו, משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית, חככתי בדעתי מספר ימים והחלטתי, מטוס קטן שיקצר את הדרך ב- 6 שעות יגרום לסבתא להרגיש שהדרך אינה קשה והיא קצרה.

ביום קיץ חם, שכרתי שירות של מטוס שלקוח אותנו לאילת ומשם הדרך קצרה, רק שעה נסיעה דרומה.

כשהגענו לנואיבה מצאנו הרבה חול ומספר חברים מוכרים מבית ספר החקלאי שבו למדתי. סבתא לדעתי הייתה המומה מן הרעיון ומיופי המקום, בהסכמה בחצי פה, לקחה על עצמה את הרעיון וההחלטה לעבור.

ליאמוש, תמיד תזכור שהחלטה קשה יש לרכך…

אין ספור סיפורים והרפתקאות יש למשפחתנו ממקום פלאי זה.

אבא עמיחי נולד מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים יוני 1974 באילת, שמו של אבא הוא מאוד סימלי: עמי-חי, כי כך הרגשתי לאחר המלחמה המרה שלקחתי בה חלק מאוד פעיל.

לידתו של אבא עמיחי סימלה תחילתה של תקופה מדהימה ביופייה וסיומה של שנה קשה מאוד.

וכמובן לאחר מכן, נולדו דודה מיכל ודוד נמרוד באותו מקום מרוחק ונפלא שבו בילינו 10 שנים מחיינו עד הפינוי הסופי בשנת 1982.

המים הכחולים של ים סוף, האלמוגים והמדבר טבועים חזק בזיכרוננו.

כמו כן, אני זוכר את סיפורי הבדואים שסופרו לילדים למשל על הרולה מבאר עגולה– רולה זו מכשפה בערבית והסיפור הוא:

יום אחד, הגיע בדואי לבאר במדבר ששמה עגולה, צמא ועייף, השעה הייתה בין ערביים, הבדואי הבריק את גמלו, שתה לרוויה והשקה את גמלו, הכין ארוחת ערב, מעט פיתות על פח המדורה, לאחר שהשביע את רעבונו, הלך לישון.

באמצע הלילה שמע רעש מוזר, התעורר וראה דמות תלויה של זנב הגמל. הוא קפץ על הגמל והחל לדהור מערבה במהירות עצומה אך הדמות לא נעלמה. הושיט ידו אל נדן השבריה ושלף סכינו בתנועה זריזה וחדה, הפנה את גופו אחורה הושיט את ידו וכרת לגמל את זנבו כמוצא אחרון…

הרולה (המכשפה) המשיכה לאחוז בזנב שנכרת ונעלמה באבק שהרימו רגליו של הגמל. וכך ניצל הבדואי מהרולה. אך עד היום מסתובב גמל במדבר סיני ללא זנב…

רבים הסיפורים, חלקם הפכו לאגדות וקצר הנייר מלהכיל את כולם.

אוהבים אותך מכל הלב והנשמה,

סבתא דינה וסבא עופר.

 

הזוית האישית

היה לי ממש כייף בפרויקט זה כי למדתי המון דברים חדשים על סבא שלי.

מילון

נדן
נרתיק

ציטוטים

”"אך בחיים כמו בחיים, אין רע בלי טוב" “