מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סימה רפפורט

סימה רפפורט

נולדתי ביום שלישי 26.11.1946 בתל אביב. בתעודת הלידה שמספרה 543338, כתוב "תעודת רישום של לידה, מחלקת הבריאות, ממשלת פלשתינה (א"י)", לא כתוב בה תאריך עברי. בבדיקה התברר שהתאריך: ג' כסליו תש"ז. בשנתיים הראשונות גרנו ברחוב בן יהודה  73 בתל אביב. אחר כך עברנו לרחוב הרב עמיאל 13. בית בודד בצפון תל אביב, סביבנו היו חול, דיונות, וחול. לא היו בתים. זכורים לי עד היום השועלים ונהמתם מתחת לחלון, לצד העששית הדולקת. הצטופפנו ארבעה ילדים בחדר אחד.

היו לנו בעלי חיים סביב הבית. תרנגולות צבעוניות, ערביות. אווזים, ארנבות, חמור והייתה עיזה ששמה היה פזיזה. אני ממש זוכרת את היום שהובאה לביתנו. אחי ואני היינו מאושרים ושיחקנו איתה. שתינו חלב עיזים ואכלנו ביצים, למרות שהייתה זו תקופת צנע במדינה. אבא שתל עצי פרי ובהמשך אכלנו את הפירות. שתלנו ירקות וההורים השתדלו שלא יחסר לנו דבר. אני זוכרת שהיו תלושים שכל משפחה קיבלה, אבא היה מביא בזכותם לחם, סוכר, שמן, פירות ועוד. למשל אבא הביא תפוח, או תפוז וחילק בינינו. אכלנו רבע תפוח ולא ראינו בכך שום בעיה. להיפך היינו ברי מזל שאנו אוכלים רבע תפוח.

אני הבת הבכורה במשפחה בה שלוש בנות ובן. אבי, אריה ליאון יהודה יקואל, אימי אורה אורטנז סביליה, אחי אברהם הקטן ממני בשנה, חודש ויום, ועוד שתי אחיות, נעמי ורינה שנולדו שבע שנים אחר כך. אמא עלתה לארץ לאחר שאביה, הרב הראשי של סביליה, בתורכיה, נפטר. עלתה עם שלושת אחיה ואימה נעמי. אבא נולד ביפו וגדל בתל אביב בשכונת שבעזי, שם גרו דורות הוריו. סבו ומשפחתו היו מבוני המדינה דורות בארץ, מיציאת מצרים. בתעודת הלידה כתוב שמוצאו ב: – Palestinian.

אני זוכרת איך כל שבוע היינו נוסעים עם אחי אברהם לבית סבתא שמחה, היינו מנקים את הבית עם מטאטא קש ארוך. היה בית מאוד גבוהה, התקרה גבוהה מאוד מאוד, חלונות ענקיים, והיינו צריכים לנקות את כל הבית והחלונות. אכלנו חומוס, טחינה, פול, ועוד מאכלים מתוקים שסבתא בישלה ואפתה. היו ימים הזכורים לי ממש לטובה. לא הרגשנו שחסר ולא חיפשנו משהו אחר. הסתפקנו במה שיש ונהננו ממה שהיה.

סבא וסבתא דברו בשפה ערבית ובעברית. אמא ואבא דברו בעברית רהוטה. עם סבתא, אמא של אמא, דברתי ספרדית מדוברת, לדינו. אבא התגייס למנדט הבריטי וידע לכתוב ולקרוא שפות רבות, ערבית, צרפתית, גרמנית, אנגלית ועברית. אני ממש זוכרת תמונות מגיל שנתיים שלוש בהם היינו בבית עם עששיות, פתיליה ופרימוס עליו אמא בישלה. אמא כיבסה את הבגדים ביד, על משטח עבודה מיוחד, בתוך אמבטיית מים. זכורים לי המשפחתיות והיחד. את חגי ישראל חגגנו כהלכתם, למשל בראש השנה וביום הכיפורים היינו הולכים לבית הכנסת הגדול. מרחק של כשעתיים בהליכה ברגל. בחיי היום יום, אני זוכרת שהלכנו המון ברגל, נסענו באוטובוסים ולא ראינו בכך שום קושי או בעיה. בסופי שבוע ובכל החגים היינו חוגגים עם בני הדודים. נוסעים לדוד בתל ברוך, הייתה להם חווה עם סוסים וחמורים. כבשים ועיזים. שחקנו בדיונות והשתוללנו בחוף היום. היינו נוסעים להכיר את הארץ באוטובוסים. נסיעה שארכה שעות רבות. נסענו לתמנע, לאילת, למכתשים, לצפת, לנהרייה ולראש הנקרה. ממש חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה באוטובוס שעות רבות.

בצעירותו היה אבי בפלמ"ח. מאחר וגייסו צעירים מגיל 18, הוא זייף את תעודת הלידה ורשם בגיל 16 שהוא בן 18. התברר שזה היה מקובל והרבה חברה צעירים התגייסו בגיל צעיר לבנות את הארץ ולשמור עליה. אבא, כמו חלק מחבריו, קיבל משימה להביא נשים יהודיות שרצו להגיע לארץ ישראל. עם חלק היו מתחתנים ואז מתגרשים בבואם לארץ. בהמשך היה בגדודי הפלמ"ח, בפעולות שמירה והגנה על היישובים באותה תקופה. אני זוכרת תמונות שהראה לי גם מהתקופה בה נפצע ושכב בבית החולים כמה חודשים. לאחר מכן התגייס למשטרת ישראל וקיבל מספר אותו נשא בגאווה כל ימיו. מספר 112. אני זוכרת שקיבל אותות הצטיינות בתקופות שונות. על מעשי גבורה שעשה בתקופתו. אבא שגדל בארץ ביפו, פגש את אמא על שפת הים בתל אביב. אמא בת משפחת סביליה, משפחה מאוד מוכרת ומקובלת. בת הרב הראשי אברהם סביליה שנפטר, עלתה לארץ עם אמא שלה ושלושת אחיה. הם עלו מתורכיה. בהינשאם היה אבא בגיל 32 ואמא בת 17. אני נולדתי שנה אחר כך. כל חיי אני זוכרת שאמא הייתה עסוקה בניהול הבית ואחזקתו, בבישול ודאגה לצרכים הבסיסיים. אבא היה עושה קניות ואת רוב הזמן בילה במשטרה.

הקשר הרגשי ההדוק היה עם אחי אברהם, שהיה חבר אמיתי, אבל שובב מאוד בילדותו. אני הייתי "ילדה טובה" פירושו, ילדה מרצה. מאוד השתדלתי שכל מבוקשם של הוריי ימולא. בהמשך הייתי, מה שקוראים הילדים "חנונית". לקח לי זמן רב ועבודה עצמית קשה להפסיק להיות ילדה מרצה ולהרגיש טוב עם עצמי. אברהם ואני היינו הולכים לבד מגיל צעיר מאוד 3-4 שנים, אוחזים ידיים האחד של השני, לגן שהיה במרחק קילומטר לפחות מביתנו. היו חולות וחצינו את הדיונות ברגל לבד. כאשר אני, בת ארבע שנים, אחראית עליו. הוא היה שובב, טיפס על הכיסאות ושולחנות. יכול היה לתפוס זבוב בשתי ידיו והוא בן שלוש.

למדתי בבית הספר יהודה המכבי בתל אביב. הייתי תלמידה טובה יחסית, על אף שבאנגלית היה לי קשה. אני זוכרת שבכל שבת בבוקר שלא יצאנו לטיולים, הייתי יושבת עם אבי ללמוד אנגלית. גם כי היה לי קשה וגם כי המסר של הבית היה שאנגלית היא השפה החשובה ביותר.

כל חיי עזרתי בבית בסידור ובניקיונות. למדתי ועבדתי. מגיל 13 למדתי ועבדתי גם מחוץ לבית. כל חופשה שהייתה עבדתי, במלתחה של בריכת גורדון, בבית חרושת למיץ בהדבקת תוויות על הבקבוקים מזכוכית, במכבסה של בית החולים אסותא בתל אביב ובכל עבודה אפשרית.

יש כמה מסרים ערכיים שקלטתי מהבית ולדעתי הפנמתי ואני חייה לאורם, גם אם לא היו במודע.

1. "אין דבר כזה להיות חולה! במיטה נשאר רק מי שהוא על סף ערש דוואי". עד היום, להישאר במיטה פירושו "חולשה לא לגיטימית". אני לא מרשה לעצמי לשכב במיטה, או להישאר בבית. צריך להיות מצב מאוד קריטי כדי שאשאר במיטה. וזה לדעתי לא נכון ולא טוב כלל. לפעמים צריך לתת לגוף לנוח.

2. "ידע שווה כוח, שווה חיים". ידע ייתן לך "עצמאות" שזה הדבר שהיה הכי חשוב לדעת הוריי. אכן מהרגע שהתחלתי את כיתה א' לא הפסקתי ללמוד אלא לחלק מהזמן שהייתי בצבא. עד היום הספקתי: לסיים תיכון, סמינר למורים ע"ש לוינסקי, באוניברסיטה:BA  בייעוץ, MA בייעוץ, מתמטיקה למתקדמים, שנתיים לימודי הדרכה באוניברסיטה בירושלים, שלוש שנים לימודי פסיכותרפיה בירושלים, BA בפסיכולוגיה בבר אילן, MA בפסיכולוגיה קלינית [כולל התמחות ובחינות לשכת הבריאות], פסיכיאטריה של הגיל הרך בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מדעי המוח, התמודדות עם מצבי לחץ וטראומה ועוד קורסים והשתלמויות מקצועיות. בשנה שעברה למדתי על תוקפנות ואנליזה וגם השנה לקחתי קורס מתמשך ב TEAM CBT. קשר בין גוף ונפש, ובקבלה. אני מאמינה שאני צריכה כל הזמן ללמוד ולהתחדש בתחומים שבהם אני עוסקת כפסיכולוגית קלינית לילדים, מתבגרים, מבוגרים ומשפחותיהם. אבל בטוחה שיש קשר עמוק לערכים ואמונה של ההורים שקיבלתי בבית. את הלימודים בשנים רבות למדתי עם ילדים צעירים ממני. יוצאי צבא, או בוגרי תיכון שומרי מצוות. אתגר מאוד גדול ומספק. גם בזכות הציונים הגבוהים שקיבלתי.

כאשר סבא מאיר חלה, בחודש יוני הודיעו לנו שיש לו שישה חודשים לחיות, בחודש יולי התפטרתי מעבודתי כיועצת בכירה של מחוז ירושלים והדרום, כדי להיות איתו ובחודש ספטמבר הלכתי לקורס חובשי רפואת חרום, כדי לקבל ידע איך לטפל בו במקרה שצריך עזרה רפואית. תמיד הרגשתי שהידע מפתח ונותן לי כוח להתמודד וזה אכן מוכיח את עצמו.

3. "עצמאות". הדבר הכי חשוב שאליו הובלתי וחתרתי זה להיות עצמאית. כתלמידה בכיתה ח'-ט', עבדתי ולמדתי. את הבגדים הייתי קונה מכספי העבודה. גם כל חיי הבוגרים הייתי עצמאית, עבדתי ולמדתי. לצד גידול ילדים מהממים, בניתי משפחה עם בעלי מאיר ז"ל, שהיה עסוק מבוקר עד ליל בעבודה גם הוא.

אחד הדברים שאני מצטערת עליהם, שלא למדנו לעצור וליהנות ממה שיש, כל הזמן חשבנו על הילדים, החינוך שלהם ומה עוד אפשר לעשות בשביל הילדים והעתיד.

החיים החברתיים: עד גיל הכניסה לצופים, היינו משחקים בבית דמקה, שש בש, לפעמים מלחמה בקלפים, שבע אבנים ועוד. בחצר, בשכונה, כדור רגל, כדור סל, קלאס, גולות, גוגואים, תופסת צבעים וכו' בכניסה לצופים היינו הרבה זמן בשבט החורש בצפון תל אביב, שטנו בסירות בירקון. שם ממש נהניתי, כולל בהדרכה. בזמני מי שלא היה בתנועת נוער, הלך למסיבות סלוניות. מעט מאוד הייתי במסיבות. רק כאשר היה לי ידיד ממש טוב הלכנו יחד. הידיד הראשון בכיתה יא היה יהושוע, ידיד אמת, שלצערי התייבש ונפטר בטיול במידבר. חוויה שהייתה קשה ושהשאירה חותם.

מכל אירוע חברתי שהיה, הייתי צריכה לחזור עד השעה עשר בלילה. רק במקרים מיוחדים יכולתי להגיע באחת עשרה בלילה. ואוי לי אם איחרתי. אבא היה יוצא לחפש אותי ברגל, או עם הניידת, אם עבד. החבר הבא היה רק כאשר שרתתי בצבא. באוניברסיטה למדתי ג'ודו וטניס. עם התיישבות במושב שדמה גרנו בלי חשמל ובלי טלפון במשך שנתיים. כאשר הילדים היו חולים מאוד, לקחנו חשמל בכבל עבור איהלציה בלבד. בישלתי על פרימוס וגם כביסה עשיתי על הפרימוס בהרתחה וביד. בנינו את הבית בשתי ידינו, מאיר ואנוכי, בלוק על בלוק. כל פעם בנינו חדר נוסף וכך התקדמנו.

אחד התחביבים המרכזיים שלי הוא גידול צמחים. בונסאי, זריעה, השרשה והברכה. אני אוהבת להצמיח ולגדל. והתחביב המהנה ביותר הוא לבלות עם המשפחה ובעיקר עם הנכדים האהובים עלי ביותר.

תולדות המדינה: יש לי זיכרון במעומעם של שמחה גדולה עם הכרזת המדינה. היה לנו רדיו ישן וכולם האזינו שוב ושוב לשמחה, גם זמן רב אחרי ההכרזה. נולדתי ב- 26.11.1946. המדינה הוכרזה ביום שישי ה' באייר ה' תש"ח, 14.במאי 1948. הייתי אמנם קטנה, אבל ההתרגשות הייתה בכל מקום.

אני זוכרת את הצנע: תקופה בה הייתה חלוקת מזון בתלושים מטעם המדינה. היה קשה להשיג אוכל. אני זוכרת את הבנייה של הבתים בתל אביב בה גדלתי. בתוך הדיונות צצו בתים ונבנו.

הדמות המשמעותית ביותר שהשפיעה עלי הייתה דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון. בכל יום עצמאות היו תהלוכות, מצעד של חיילות ישראל והישגיה. היינו מסתובבים ברחובות מתפעלים מהמדינה שלנו מהבוקר עד הלילה. חגגנו את שבועות, בבמות, ובקיבוצים. והאמת שכל חג היה ממש שמחה קיומית, עם חגיגות וכהלכתו.

בימיי החופש הגדול בבית הספר, לפני שיכולתי לעבוד, היינו אברהם ואני הולכים עם אבא שהיה מעביר אותנו מבית קולנוע אחד לשני. היו ימים שראינו 3-4 סרטים. בהמשך בתקופה שאבא עבד בהיכל המשפט בתל אביב, היינו עוברים מאולם לאולם ושמענו דיונים ומשפטים, שאבא בחר לגילנו.

בהיותי בכיתה יא, אמא שלי שברה את הרגל והייתה מאושפזת במשך חצי שנה בבית החולים איכילוב, כוון שעברה ניתוח מסובך. למדתי בתיכון לוינסקי וטיפלתי בכל צרכי הבית. היינו ארבעה ילדים והייתי צריכה לבשל ולעזור בכל עבודה. סיימתי י"ב והתגייסתי לצבא. הייתי חניכה מצטיינת בטירונות ויצאתי לקורס מכ"ים. ההורים שלי הגישו בקשה לצבא שאהיה קרוב לבית. זאת כוון שאמא הייתה עדיין בניתוחים. הועברתי לקריה ושרתתי כמנהלת משרד לשכת חיל הרגלים. בכיתי כמעט שבוע על שלא הייתי היכן שרציתי להיות. במסגרת שרותי הצבאי, בשנה השנייה, מאחר ועשיתי עבודת פקידות, למדתי בסמינר לוינסקי בתכנית למורים בערב.

מיד אחרי השחרור עברתי ללמד במקום שמשרד החינוך שלח אותי. ללמד בבית ספר "שורשים" בבאר שבע. התנסות ראשונה עם ילדים קטנים, אשר הוצאו מכיתות ביה"ס היסודי בכל השכונות בבאר שבע. עבדתי משרה וחצי ולמדתי באוניברסיטת בן גוריון שהייתה בהקמתה. הלימודים היו משולבים עם האוניברסיטה העברית בירושלים. הייתי פעילה בוועד הסטודנטים ושם פגשתי את מאיר ז"ל. מי שבעתיד נישאתי לו. מאיר ז"ל היה תלמיד הטכניון בחיפה, שבא לבקר את חברו עמנואל, אשר נרשם לשלוחת הטכניון בבאר שבע, שזה עתה הוקמה. מאיר ז"ל ראה את החיים החברתיים והחליט לעבור לבאר שבע. גרנו במעונות ובשנת הלימודים השנייה שלי, נישאנו.

אירוע החתונה היה בתל אביב בבית המהנדס. כל חברי המושב של מאיר ז"ל הוסעו לתל אביב. והאולם היה מלא באורחים וחברים. היה ממש שמח. לבשתי שמלת כלה מהממת ארוכה, לבנה עם שובל ובנות דודות באותה שמלה שנתפרה במיוחד, מחזיקות את שובל השמלה שלי, מראה מרהיב ומיוחד לאותה תקופה. לפני החתונה, לאחר יום עמוס בבית מלון, הלכנו להצטלם. הייתי רעבה ועם שמלת הכלה עצרנו לאכול תירס. קיבלנו מתנות לבית וספרים. מיד עם הינשאנו היינו לילה במלון רמת אביב ולמחרת המשכנו ללמוד.

עברנו לגור בשכירות בדירה קטנה ושם נולד בני הבכור, אילן, הוא אבא של אור נכדתי האהובה. המשכתי לעבוד כמורה בביה"ס היסודי כל תקופת הלימודים. כך גם מימנתי את לימודיי ואת מחייתי. גם אחרי נישואינו ב – 19.09.1968 המשכתי לעבוד וללמוד. לאחר שמאיר ז"ל סיים לימודיו עברנו לגור בבית שמש. מאיר ז"ל, עבד כמנהל מחלקת הייצור של מנועי בית שמש ואני המשכתי לעבוד בהוראה ובייעוץ. תוך כדי עבודתי התקדמתי להדרכת מורים והורים. בהמשך, ככל שלמדתי נוכחתי עד כמה חשובה הלמידה שלי להוראה ולמפגש עם התלמידים, אותם לימדתי.

מעמדי המקצועי התפתח ברצף החיים. בראשית הקריירה, נהניתי מההוראה ומהלמידה. האידיאולוגיה שלי הייתה ערכית, הנחלת העברית, שמחת הלמידה ואתגר להעביר את סקרנות הלמידה לדורות הבאים. עם ההתפתחות המקצועית, גברה סקרנותי. ראיתי כמה חשובה המשפחה בעיצוב הילד והתפתחותו, למדתי פסיכותראפיה. עבדתי כמטפלת וגם כיועצת חינוכית, ויועצת בכיר מחוזית. כאשר התעמקתי בעבודתי עם המשפחות והילדים. הבנתי עד כמה חסר לי ידע. אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה.

לאחר 11 שנות לימוד והתמחות סיימתי כפסיכולוגית קלינית. המשכתי בעבודתי בקליניקה הפרטית לצד העבודה במסגרות חינוכיות לנושרי מערכת החינוך הפורמאלית. בהמשך עבדתי ביחידה לגיל הרך באשדוד. עבדתי עם אוכלוסיות מגוונות והקמתי את המערך לשילוב ילדים על הספקטרום האוטיסטי בגנים ובבתי הספר באשדוד. שוב, ככל שעבדתי ונהניתי מעבודתי, ראיתי כמה חשוב הגיל הרך. כך הגעתי ללמוד לתעודה, את לימודי הפסיכיאטריה לגיל הרך, בביה"ס לרפואה באוניברסיטת תל אביב. ככל שאני מתעמקת בעבודתי, אני מרחיבה את תחומי הלמידה העדכניים ביותר, הרלוונטיים לאוכלוסיית הילדים, מתבגרים ומשפחות המטופלים, עימם אני עובדת. סקרנות מקצועית בעבודה, מובילה אותי להתעדכן בכל המחקרים החדשניים ובכל הלימודים העדכניים.

אילן בני הבכור, אבא של אור, נולד ומאז היה מקור אור ושמחה בבית. בגיל שישה חודשים הוא עמד במיטה. עוד לפני שידע לשבת עמד ושר במיטתו. בפעם הראשונה שראינו זאת היינו בשוק. באף ספר לא היה כתוב שילד בן חצי שנה עומד ועוד לא למד לשבת. דאגנו שאם לא יהיה במיטה ייפול וייחבל. לאחר כמה נפילות במיטה, הוא למד לשבת ועדין לא מלאו לו שבעה חודשים. בגיל תשעה חודשים הלך. בינקותו הייתי צריכה להאכיל אותו בתחבולות. היה רזה ולא אהב לאכול. בגיל שנתיים וחצי רצה עגלה לבּוּּבּ לייזר. משלא קניתי נשכב על הכביש וסרב לקום עד שהסכמתי לקנות לו. כבר אז ידע מה הוא רוצה ועמד על כך.

כל תקופת הלימודים היינו מאיר ואני מתחלקים בטיפול בו. היו פעמים שמאיר וחבריו למדו, חזרתי מהעבודה ומהאוניברסיטה ומצאתי את אילן מתחת לשולחן, יושב על ברכי החבר או שהם אפילו לא ידעו היכן הוא. הם היו מרוכזים בלמידה והוא הסתובב בבית ושיחק. אילן היה ממש ילד טוב. תמיד עזר לי בכל משימה שבקשתי. היה תלמיד חרוץ, השתלב בצופים כחניך וגם כמדריך ומרכז שכבה. חגגנו לו בר מצווה ממש יפה וגדולה על הדשא בבית. עלה לתורה ושר את ההפטרה בקול רם וברור שכולם אחר כך לחצו את ידיי ואמרו: "זה גדול בתורה יהיה". היו כמאתיים אורחים. הייתה חגיגה גדולה ושמחה. אילן עשה שנת שרות בקטורה. אחר כך התגייס, שרת בקורס קצינים והמשיך עוד כמה שנים לשרת בצבא. היה מוכן להמשיך כוון שהוא פטריוט גדול. מאיר ואני לחצנו שיתחיל לדאוג לעצמו וכך הגיע לאוניברסיטת מנצסטר וסיים תואר שני במשפטים ואף המשיך לדוקטורט. שם פגש בשרית לה נישא ותודה לאל שכך. היום יש לי ארבעה נכדים מהממים משרית ואילן שקד, רון, אור וזהר.

 

 

הזוית האישית

היה לי מאוד כיף, סבתא הקדישה מזמנה בשבילי והסיפור היה מרגש ומרתק מאוד.

מילון

הפטרה
קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ובחלק מהקהילות גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום קריאת התורה.

ציטוטים

”"ידע = כח= חיים" משפט זה סבתא נהגה להגיד לילדיה לנכדיה ולבני משפחתה.“