מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתי יונה וישגרוצקי

סבתא יוני ואדר הנכד
במוסקבה במסגרת טיסה עם רה"מ אריאל שרון
מפגשים כדיילת אוויר

שמי הוא יונה על שמה של סבתי מצד אמי, שנקראה טויבלה, (יונה ביידיש).

ילדות:

נולדתי בתאריך 20.6.1950 ביפו. הרקע ההיסטורי שבו גדלתי: הוריי הגיעו לארץ ב – 1949 לאחר שעברו את מלחמת העולם השנייה. אבי אברהם נולד בפולין בעיר פינסק. משפחתו מנתה 5 ילדים ושני הורים. אביו היה רב ולמחייתו התפרנס ממסחר. עם כניסת הגרמנים לפולין אבי ברח עם אחיו אייזיק לוילנה שם הוא התגייס לצבא הפולני של אנדרס, שלחם עם הרוסים נגד הגרמנים. לשמחתי ולמזלו שירותו בצבא הציל את חייו אבל לא את חייהם של כל בני משפחתו, שנרצחו ע"י הנאצים, כולם נורו למוות והושלכו לבור אחים ליד פינסק.

image-7

אמי שרה גם היא נולדה, בפולין, בעיר פינסק, שם היא הכירה את אבי ושניהם היו פעילים בתנועה הציונית בית"ר. משפחתה מנתה 7 ילדים ושני הורים. אביה היה רב גם הוא ועסק במסחר. בחיים נותרו רק היא ואחיה נוח, שגם אותו אבי הבריח לוילנה. נוח נשאר ברוסיה שם הקים משפחה. נוח היה במשך שנים רבות מסורב עלייה וכשהוסר האיסור ליציאה מברית המועצות עלתה כל משפחתו לארץ. גם משפחתה של אימי מלבדה ומלבד אחיה נרצחה ע"י הנאצים, גם הם נורו למוות והושלכו לקבר אחים ביער שליד פינסק.

כשנכנסו הרוסים לפולין, נעצר כל מי שהיה פעיל ציוני בעיר, על כן עצרו את אמי, שהייתה חברת בית"ר והיא בת תשע עשרה. היא נשלחה למאסר בסיביר, שם שהתה ארבעה חודשים. בתום ארבעת החודשים היא נשלחה לקולחוז (חוות עבודה) בקזחסטן, שם עבדה בשדות סלק הסוכר. בתום המלחמה נודע לה שכל המשפחה נכחדה מלבד אחיה. הקשר בין אבי לאמי חודש לאחר המלחמה והם נישאו ב- 31.12.1946. אבא היה פעיל בארגון הבריחה ויחד עם אימא עשו את ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרכם גנבו את הגבול בין פולין לגרמניה, שהו שם כשנה והולידו את שם אחותי מלי. לאחר מכן נסעו למינכן, לציריך ומשם טסו לארץ.

הבית הראשון שאני זוכרת אינו הבית שבו גדלתי כתינוקת. הבית שאני זוכרת באהבה רבה הוא ביתי השני ביפו. זו הייתה דירה קטנה בשיכון, מאוד צנועה והחלק שהכי אהבתי בה, היה מרפסת קטנה, שבה בכל קיץ, בכל ערב, אבי אחותי ואני פרשנו שמיכה שכבנו עליה וניהלנו שיחות על ענייני היום בארץ ובעולם. בשיכון שלושה בניינים, כולם מאוכלסים באנשי משטרה וילדים רבים. אני וחברי שיחקנו שעות רבות בחצר כשהמשחקים האהובים עלינו היו מחבואים, שני דגלים, מחניים, חמש אבנים, גולות, גוגואים, קלאס וקפיצה בחבל. השפה בה דיברתי הייתה עברית. אבי, שהגיע מפולין ב – 1949, למד את השפה העברית על בורייה ומאז ילדותי הקפדנו על עברית תקנית.

כמה מנהגים שעברו במשפחתי: הדלקת נרות, סדר כפרות, קריאת ההגדה מתחילתה ועד סופה (אבי לא ויתר על "פסיק"), נהגנו, ועדיין נוהגים לשיר את שירי פסח ושירים מהספר שיר השירים.

המאכלים שעברו במשפחה היו: "גפילטע פיש" – קרפיונים ממולאים נוסח פולין, שבילדותי שחו להנאתם באמבטיה, עד שמצאו את גורלם המר בהינף אחד מידה המיומנת של אמי (ומאז ועד היום אינני אוכלת דגים), מאכל נוסף מסורתי בבית היה רגל קרושה שגם ממנו נפרדתי מהר מאוד, קניידלך, לטקס (לביבות תפוחי אדמה), בורשט (חמיצת סלק) ועוגת דבש מהממת שאף אחד מאתנו, הדור השני, אינו מצליח לשחזר.

חיי החברה שלי בצופים: בכיתה ד' עברתי דירה ליד אליהו שבתל אביב. שם הייתי פעילה בתנועת הצופים שהייתה חלק גדול וחשוב בילדותי ובנעורי. כל רגע פנוי רצתי אל "הצריף", מקום מושבו של השבט, שבט "צבר". השבט הזה קיים גם היום אבל כבר לא צריך אלא מבנה אבן. חיי סבבו סביב הצופים, החברים, הפעולות, הטיולים והמסעות, מחנות העבודה, הפעילות בוועדת חברים ובוועדת התרבות. בצופים אני וחבריי הקמנו להקה שבה הייתי הסולנית וכאן גם ביצענו בין היתר את השיר "עוד כשהיינו קטנות ורכות בשנים":

שיר זה בעצם מסמל את מסלול חיי. כל כך טוב היה בימי הצופים, שעד עצם היום הזה נשמר הקשר בין החברים. זכור לי במיוחד מחנה עבודה אחד, בקיבוץ תל קציר בצפון הארץ. המשימה שהוטלה עלינו הייתה עבודה במטע הבננות. באחד הימים, בעודנו קוטפים את הבננות נחרדנו למשמע קולות נפץ אדירים, תוך שנשמעות קריאות רמות: "כולם לשכב, להשתטח על האדמה".קולות הנפץ היו קולות תותחים רועמים שהופגזו עלינו מסוריה, מרמת הגולן, שלשמחתי היום היא בידנו. למזלנו, איש לא נפגע והזיכרון נשמר כחוויה.

נעוריםתקופת התיכון, עירוני ט' הייתה נפלאה, כיתה מדהימה ומצחיקה שכל יום היה חוויה. שם גם הכרתי את אלכס, יפה התואר, שעם השנים הפך להיות בעלי.את השירות הצבאי העברתי בחיל האוויר והייתי חלק מהקמת טייסת חדשה, טייסת סקייהוק. לאחר הצבא למדתי באוניברסיטה העברית, בחוג ללימודי המזרח התיכון. זהו תחום שהעניין בו מרתק אותי גם בימים אלה, בהם אני משתתפת בקורס של האוניברסיטה הפתוחה – "המזרח התיכון בעין הסערה". תוך כדי הלימודים, הצטרפתי לחברת "אל על" כדיילת אוויר ועבדתי בה 36 שנים. תוך כדי עבודתי באל על עבדתי גם תקופה מסוימת כקריינית בקול ישראל.

תקופת עבודתי כדיילת – שני אירועים חשובים קרו לי בתקופה זו: 

1. במהלך מלחמת יום הכיפורים 1973, נקראתי לשרת בטיסה של החברה לניו יורק. טיסה מיוחדת במינה ללא נוסעים מלבד קבוצה חשובה מאוד, שבראשה עמדה ראשת הממשלה דאז הגברת גולדה מאיר. לא רק שלא היו נוסעים, גם לא היו מושבים, רק חלל אחד ארוך ורחב. המחלקה הראשונה והמושבים בקדמת המטוס אוישו ע"י ראשת הממשלה והפמליה. מטרת הטיסה הייתה אספקה דחופה של ציוד ונשק מארצות הברית, להשלמת מחסורים שנוצרו בעקבות המלחמה. היו גם רגעים מבדחים בטיסה: משחקי פינג פונג שלי עם המאבטח של ראשת הממשלה, שבהחלט הקלו על האווירה המתוחה והקודרת שאפפה אותנו.

2. באוגוסט 1978, בטיסה מניו יורק ללונדון, הגענו, כל צוות הדיילים, לשהייה בת יום אחד במלון אירופה בעיר. עם חנייתו של האוטובוס, מול פתחו של בית המלון, נפתחה עלינו אש תופת מכל הכיוונים. אנשי הצוות, שטרם הספיקו לרדת מן האוטובוס, נפלו זה על זה כדומינו. שכבתי שם על רצפת האוטובוס, כשכדורים שורקים מעליי, רק התפללתי שהכל ייגמר מהר ושליעל, אמו של אדר תהיה אימא. הרגשתי שהעצבים בורחים לי מקצות האצבעות. הרגשה נוראה. משנדמו קולות הירי, וקיבלתי את האישור לרדת מן האוטובוס התגלתה הזוועה לעיני: עירית גדרון, חברתי נהרגה כשנתקלה במחבל. את חברתי האחרת, ג'ודי ארנון ראיתי בירידה מן האוטובוס, שוכבת עם פגיעה קשה בראשה. ברכתי על שיצאתי בריאה ושלמה מהאירוע, אבל הטראומה הייתה קשה. עם השנים הצלחתי להדחיק אותה למקום, שממנו לא תפריע לי להמשך חיים נורמליים, אבל הזיכרון חד וחזק כתמיד.

image-1

הקמת משפחה: לאחר הנישואין המשכתי לטוס ובשנת 1977 נולדה יעל, בתי הבכורה ואמו של אדר. פגית קטנה במשקל 1300 גרם שצמחה וגדלה להיות תלמידה מצוינת וספורטאית מעולה. בתי הצעירה דניאל גם היא הייתה פגה במשקל 1800 גרם, נולדה כ – 11 שנים מאוחר יותר וכך הפכנו למשפחה מאושר אבא, אימא ושתי בנות.

image-5

יעל נישאה בשנת 2003, וב- 2005 קיבלתי את המתנה היקרה והנפלאה, נכדי הראשון והאהוב, אדר שביט. אחר כך הגיעו מעיין ובר, והיום אני סבתא מאושרת וגאה לשלושה נכדים מקסימים.

image-4

הזוית האישית

אני וסבתי מאוד נהנינו במשך הפעילות בתכנית: למדנו אחד על השני ואחד מהשני, אני למדתי להכיר את סיפורה של סבתי, את תכונותיה, סבתא למדה ממני את מימניות המחשב וגם את תכונתיי בזמן עבודתי, את עומק מחשבתי, את היכולת המילולית שלי ואת הרצינות שהפגנתי במהלך כל העשייה. התכנית היא תכנית מאוד מרגשת ומסקרנת ונשמח לעשות אותה שוב.

מילון

\\\\טויבלה
\\\\\\\"טויבלה\\\\\\\" היא מילה ביידיש ופרושה יונה וזה שמה של סבתי.

ציטוטים

”"כשהיד קפוצה אין בא ואין יוצא וכשהיד פתוחה יש יוצא אבל יש גם בא"“