מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא, שלעולם לא מתייאשת

אין עתיד ללא עבר

"אותי תמיד לימדו על העבר והפנו את פניי לעתיד"

שושלת המשפחה היתה מאוד חשובה בבית שלי. עוד כשהייתי ילדה קטנה, אמי סיפרה לי על שושלת המשפחה החשובה שלנו. איך סבא רבא שלי היה רב חשוב בפולין ועל המשפחה שלנו שהשפיעה על יהדות פולין ועל מצבם של היהודים מול השלטון. אבא סיפר לי שאנחנו צאצאים של דוד המלך, כלומר אנחנו חלק משבט יהודה, כיוון שסבא רבא רבא רבא היה השל"ה הקדוש, אחד מצאצאיו היה הרב שלומה זלמן טיברג, שהיה הרב הראשי של קרקוב.

אני ציפורה בליצר בת לניצולי שואה, אבי משה אהרון לנדאו ואימי הנה טיברג, שכנויה היה הלה.

אבי ז"ל, היה זקן הגבאים של תל אביב. הוא הקים את בית הכנסת אור הצפון ושמש כגבאי ראשי בו עד יום מותו (גיל מאה).

אמי, היתה בתו של בונים מנדל טיברג הוא היה חלק ממשפחת רבנים חשובה מאוד בפולין והיה רב בעצמו בגיל 17. אמי היתה במספר מחנות ריכוז, האחרון היה אושוויץ וניצולת צעדת המוות שיצאה משם. היא היתה מהמעטים שחזרו (הצליחו לשרוד רק 1,000 אנשים.) אחרי מלחמת העולם השנייה הוריי הכירו. אבי ואמי הם קרובי משפחה רחוקים, שנשארו בלי אף אחד וחיפשו קרובי משפחה. כשהם נפגשו, אחרי מלחמה העולם השנייה, הם התחתנו. סבא שלי, דוד דוב, הוצא להורג בידי הגרמנים ביריה בגטו (במעמד בו אבי סרב למסור את מיקום הרדיו המחתרתי). אחי נולד באותה שעה ואותו יום בדיוק אחרי מלחמת העולם, כשסבא שלו נהרג ע"י הנאצים. סבי עלה על המוקד בטרנבלינקה.

אבי, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, דאג לשלוח כספים לארץ, כדי לגאול קרקעות עבור היהודים. אני עליתי לארץ בשנת 1950, על האנייה "גלילה", שבעבר היתה אניית מעפילים, כשהגענו לארץ גרנו שנה במעברה בעין שמר. במעברה גרנו אני, אבי ואמי. אחי התינוק היה בבית הילדים במעברה ולא היה איתנו באוהל. אמי הלכה כל יום לבית הילדים כדי להניק אותו ואבי הלך לעבוד. בסוף אותה שנה, עברנו לתל אביב. הילדות שלי היתה ילדות שמחה, רוב היום הייתי בחוץ ושיחקתי. הייתי ילדה שובבה, ילדת פרא, אמא שלי היתה אומרת. אמא שלי אמרה שבגלל שלא היתה לה ילדות, היא תאפשר לנו לעשות כל מה שאפשר לעשות. הייתי מטפסת על העצים הכי גבוהים ולא מוכנה לרדת. עוד אז הייתי עקשנית, עמדתי על שלי ואיש לא היה יכול לשנות את דעתי.

המשחקים שאנחנו שיחקנו כילדים היום נראים פשוטים, אבל בעיניי נראו קסומים ונהדרים. היינו מותחים חוט עם שתי קופסאות בשני צידי החוט והיינו מדברים בינינו משני קצוות הרחוב, שיחקנו גוגואים שהם החרצנים של המשמשים, שיחקנו 5 אבנים מאבנים פשוטות, לא קנויות. את תיק האוכל תפרו לי בבית מפיסת בד ישן. לא קנו כמעט כלום, הכל הכינו משימוש חוזר או בעבודת יד. הוריי רצו שתהיה לי השכלה. הם סברו כי ידע, השכלה וחוויות וחינוך טוב, אלו הדברים החשובים ביותר שהם יכולים להקנות לי. הם השתמשו בכסף שקיבלו כפיצויים עבור עבודות הכפייה, שעבדו במחנות הריכוז וקנו לי פסנתר. זה היה מוצר המותרות היחיד שהיה לנו בבית. עברנו לדירה בת שניים וחצי חדרים בתל אביב, התגוררנו בה שתי משפחות במשך זמן ממושך, ארבעה ילדים בחדר מיטה ליד מיטה, למרות הצפיפות זה היה נהדר.

אמא ואבא שלי רצו לחשוף אותי לשלל תחומים, גם אני ובעלי דאגנו שילדינו ונכדינו ילמדו ברוב תחומי הדעת הקיימים, בין אם זה באומנויות או מדעים או מוסיקה, דרמה. כל הנכדים כל אחד בתחומו. כל הילדים שלי מנגנים על כלי אחד לפחות, כל הנכדים שלי מנגנים על כלי נגינה כל שהוא וגם מחוננים. אני פעילה מאוד בקידום ילדים ונוער למחוננות ומצויינות, במכון אריקה לנדאו ובפריפריה.

כשהייתי ילדה, למדתי בבית ספר שבו רוב הילדים היו ילדים למשפחות שגם הוריהם וגם סביהם נולדו בארץ ואני הייתי ילדה לעולים חדשים, והילדים הציקו לי מאוד, כיוון שהייתי שונה ודיברתי עם הוריי פולנית. מאז אני משתדלת לעזור כל שאני יכולה, לאנשים שיש בהם שונות מאנשים אחרים ולעשות הכל כדי שכולם יהיו זהים ושווים ביכולות וההזדמנויות שמקבלים כולם.

גדלתי בבית דתי שומר מצוות, ולמדתי בבתי ספר חילוניים, בבית ספר עממי הר נבו ובתיכון עירוני ד' בתל אביב. למרות שלמדתי במסגרות חילוניות, הייתי בתנועת נוער בני עקיבא. אני בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

המשפחה שלי כיום

בת אחת שלי נסעה עם משפחתה לתקופה מוגבלת לסטנפורד, כי בעלה מנהל מחקר בתחום הגניקולוגיה (הדוד של הנכדים) ובתי עוסקת שם בענייני הייטק. בן אחר שלי, פרופ' רן בליצר הוא אבא של נעמה, הוא ראש מכון המחקר של ארגון הבריאות העולמית ושל קופ"ח כללית והוא נבחר בזמנו להיות אחד מארבעים, אשר גילם מתחת לגיל ארבעים, המשפיעים ביותר. בת נוספת, ד"ר גלית פוסמן, רופאה ועורכת דין וראש מסלול בחומרים ביו-רפואיים בשנקר ויש לה 7 ילדים. בנה הגדול ביותר סיים את שירותו בצה"ל ואחותו, ששמה אנט רבקה, התגייסה לפני כמה חודשים לצבא. אייל, צעיר בניי, עומד להתחתן באוגוסט הקרוב, היה מספר שנים בצבא קבע ולאחר מכן, ראש תחום מחקר במטה הסייבר הלאומי של מדינת ישראל. כיום, הוא נבחר על ידי מגזין "פורבס" לאחד מתחת לבני השלושים המבטיחים בעולם. חגית, בתי, חיה עם משפחתה בזכרון יעקב. סבא של חגית קנה אדמות בזיכרון, כדי שמישהו מהילדים יגור בזיכרון והיא הגשימה את רצונו. כל ילדיי שירתו בצבא.

הוריי ניצולי שואה ששרדו את התופת ולעולם לא ויתרו לחיות בעולם טוב יותר והלקח הוא שלעולם אסור לותר על השאיפות ולהתיאש. צריך שכל אחד יפתח את כישוריו האישיים ושיתרום לעצמו ולחברה שבה הוא חיי. תמיד חשוב שיהיה לך ידע רב תחומי. אמא שלי שהיתה אמורה להתכנס בדלת אמותיה אחרי כל מה שהיא עברה והחינוך החרדי, בחרה לתת חינוך רחב אופקים לילדיה בלי לותר על חינוך יהודי כדת וכדין.

הופעתי בתאטרון ילדים של מנחם גולן מגיל 5, ניגנתי, רקדתי, ציירתי. איפשרו לי לרכוש ידע בכול תחום דעת, כדי שבסוף אבחר לי את הכיוון הנכון.

סיפר האהבה של סבתא

כשסבתא עמדה לסיים את לימודי המשפטים שלה, כשהיא עוד היתה מתמחה למשפטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, היא הוזמנה על ידי ידיד, לשמוע הרצאה של שמואל תמיר באוניברסיטת תל אביב. היא הגיעה עם הידיד ובפתח האולם עמד סבא שלי יעקוב בליצר, שעזר לארגן את האירוע וקיבל את פני הבאים. הידיד הכיר בין סבא וסבתא והידיד וסבתא התיישבו באולם, כדי להקשיב להרצאה. בהפסקה ניגש אליהם סבא שלי והם התחילו לדבר. הידיד הציע להביא שתייה והלך. באמצע השיחה שאל סבא את סבתא אם היא מעוניינת לקבל חומר כתוב על הנושא. סבתא ענתה שהיא מעוניינת לקבל את החומר. סבא שאל לאן לשלוח את החומר ונתן לסבתא פתק כדי שתרשום את הכתובת. אבל סבתא כתבה על הפתק את מספר הטלפון שלה. סבא הסתכל על הפתק והכניס אותו לתיק. הידיד חזר עם השתייה והם נהרו חזרה לאולם כדי להמשיך לשמוע את ההרצאה. נגמרה ההרצאה וכל אחד חזר לביתו. סבתא היתה בטוחה שסבא יצלצל אליה עוד באותו ערב או למחרת, אבל סבא לא צילצל וסבתא חיכתה חמישה ימים, התייאשה וחשבה שאולי היא רק התלהבה מסבא וטעתה בחושבה שגם הוא התלהב ממנה. למחרת אחר הצהריים, כשישבה בחדר השינה של הוריה וקראה, צלצל הטלפון שליד המיטה. סבתא הרימה את שפורפרת הטלפון וסבא אמר "מדבר יעקוב". סבתא במקום להתחיל בשיחה אמרה לו "מה לקח לך כל כך הרבה זמן"?! והשאר היסטוריה…

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

תהין
תנסה תתאמץ

ציטוטים

” אם תחשוב כי תיפול, כבר נפלת. אם תהין בלי היסוס וניצלת תמיד ינצח בכל.“