מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא שלי מריה בריליאנט

מריה ותום
מריה כתלמידה
מסע שהתחיל מקירגסטאן משם לצרפת ולבסוץ לקיבוץ שפיים

הסיפור של סבתא שלי מריה

 

הגעה לצרפת

סבתא שלי נולדה בקירגיסטן באוקטובר 1944. בסוף מלחמת העולם השנייה הוריה לקחו אותה לפולין ושם התברר להם שאין להם כבר שום משפחה בחיים בגלל שהם נהרגו בשואה. מכיוון שלרב סבא שלי היה אח בצרפת, אז הוריה של סבתא שלי החליטו להגיע גם הם לצרפת ולהצטרף למשפחתם שם. נסעו חודשים ברכבות וסוף סוף הגיעו לפריז ביום הולדת שנתיים של סבתא שלי, באוקטובר 1946.

סבא וסבתא שלי

בית הספר הרפובליקני

סבתא שלי התחילה ללכת לבית ספר. כל בתי הספר היו שם חד מיניים וחילונים. הם גם היו רפובליקנים, שזה אומר שניסו ליישם את הסיסמא הצרפתית : חירות, שוויון, אחווה.

סבתא למדה לקרוא ולכתוב בצרפתית וגם לדבר, כי הוריה לא ידעו עדיין את השפה. הם בעצם למדו צרפתית  יחד עם בנותיהם, מפני שבבית דיברו אידיש. בכיתה של סבתא היו  רק בנות, ולעיתים קרובות הן רצו כולן לרחוב השני בו היה בית ספר רק לבנים. למדו המון בעל פה, ועד היום סבתא זוכרת שירה צרפתית ולוחות הכפל אותן שיננה בכיתות א' ו-ב'. גם לא היה שום הבדל בין בנות מדתות שונות. היה להן הרבה כבוד למורות שלהן.

תנועת הנוער הציונית בפריז

במקביל לבית הספר סבתא שלי הלכה  לתנועת הנוער בפריז. שם למדה על העם היהודי ועל ישראל. בהיותה בת 13 הוריה שלחו אותה לחופש הגדול לישראל עם קבוצת נוער. סבתא כל כך התלהבה מהארץ שהחליטה שבבוא היום היא תעלה לארץ.

בתנועה היו גם בנים וגם בנות. למדו ריקודי עם, שירים בעברית למרות שלא ידעו עדיין את השפה. בעצם חייה התנהלו בשלושה מישורים נפרדים: במשפחה בה דיברו אידיש, בבית הספר בו למדה תרבות צרפתית, ובתנועה בה למדה את אהבת ארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1970 סבתא פנתה לסוכנות היהודית בפריז במטרה לעלות לארץ ישראל. היא רצתה ללמוד עברית באולפן בקבוץ, מפני שבשבילה הקיבוץ היווה אידיאל חיים : שוויון במטרה משותפת. הציעו לה להתחיל אולפן בקיבוץ שפיים ביוני 1970. היא עזבה את פריז בלב קצת עצוב, שטה שישה ימים באוניה והגיעה לישראל.

הקיבוץ

כשסבתא שלי הגיעה לקיבוץ שפיים, היא חשבה שהיא הגיעה לגן עדן. השמש תמיד זרחה, הכל היה ירוק מסביב, והים היה כל כך קרוב נסעו אליו בטרקטור. סבתא אהבה ללמוד עברית וגם לעבוד בשדה, בניכוש עשבים בכותנה ובבוטנים. סבתא נזכרה הרבה בפריז, בכמה ששם היה אפור ומלא רעש ומכוניות, בלי שמש ובלי ים. סבתא חשבה שהחברה הקיבוצית היא הצודקת מכולן מפני שכולם בה היו שווים. החברה הזאת הוכיחה שאפשר לחיות בלי כסף כשכל הצרכים של החברים מכוסים: בית שווה לכולם, אוכל, בריאות, תרבות, חינוך וכו'. במקביל כל אחד עבד לפי יכולתו בענף שיותר התאים לו. סבתא הרגישה שכאן מיושם למעשה הסיסמא הצרפתית : חרות, שוויון, אחווה, ושדמוקרטיה היא לא סתם מילה אלא דרך חיים אמיתית. אז היא בחרה להמשיך ולחיות בקיבוץ.

האהבה

ביום הראשון שסבתא שלי נכנסה לחדר האוכל  של הקיבוץ, היא שמה לב לבחור שזוף, עם עיניים מאוד ירוקות והמון שיער שחור מתולתל. אבל נראה לה שהוא לא שם לב אליה… ערב אחד, חברים לקחו אותה לאכול אבטיח אצל חבר קיבוץ שהוא לא אחר מאותו בחור שזוף בו הבחינה בחדר האוכל. אבל הוא המשיך לא לשים לב אליה. כעבור כמה ימים סבתא שלי פגשה בערב את אותו בחור בשבילי הקיבוץ. אמרה לו שלום, הוא ענה לה שלום והמשיך ללכת. אז סבתא מספרת שבפעם הראשונה בחייה היא התחילה עם בחור, כשהעיזה לשאול אותו אם יש לו עוד אבטיחים אצלו בבית. הוא ענה כן, ומאז הם לא נפרדו! צריך לומר שסבתא הודתה יותר מאוחר שהיא כלל לא אוהבת אבטיחים! שמו של הבחור היה אליעזר, (סבא שלי) והוא התחתן עם מריה (סבתא שלי) באוגוסט 1971. הם נשארו לחיות בקיבוץ. אליעזר עבד בגידולי שדה, ומריה הייתה רכזת האולפן לעברית בקיבוץ, מכיוון שידעה שפות ויכלה לקבל את הנוער שהגיע מכל העולם.

בחתונתנו

מלחמת יום כיפור

ביום שבת בבוקר השישי לאוקטובר 1973, שהיה יום כיפור, הסבים שלי החליטו לרדת לים. סבתא הייתה בהריון מתקדם, וסבא היה מודאג מכמות המטוסים שטסו בשמיים בגלל שזה היה יום כיפור. הם חזרו מהר הביתה והצליחו להקשיב לרדיו אנגלי, בו אמרו שמתבצע כרגע גיוס כללי בישראל, שהותקפה בו זמנית בצפון על ידי סוריה, ובדרום על ידי מצרים. פתאום הרבה מכוניות הגיעו לקיבוץ כדי לגייס את כל הגברים. בשעה 2:00 אחרי הצהריים  באו גם לגייס את סבא שלי, כשסבתא לא מבינה עדיין מה קורה. סבא ביקש מסבתא להכין לו מזוודה: היא לא ידעה מה לשים בה. וסבא יצא למלחמה כשהוא מותיר מאחוריו אישה צעירה בהריון עם ילדם הראשון. למרות שכל הנשים בקיבוץ  ביצעו את העבודות שגברים עשו אותן בדרך כלל,  וגם תמכו זו בזו, סבתא שלי הייתה קצת בהלם. לחיות באפלה, לרוץ למקלטים, ובעיקר לא לדעת מה קורה עם בעלה בשדה הקרב, היה לה מאוד קשה. היה רק מכשיר טלפון אחד בכל הקיבוץ, וכל הודעה שהגיעה מאחד החיילים הועברה מידית למשפחתו על ידי ילדי הקיבוץ. סבתא שלי קיבלה הודעה ראשונה חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה ומאוד שמחה. כך נודע לה שהוא נשאר בחיים…

הילד הראשון

כעבור מספר שבועות, וסבא שלי עדיין בחזית, סבתא שלי התעוררה באמצע הלילה עם צירים. מאוד נרגשת היא הלכה להעיר את השכנה שלה, שדאגה לקרוא לאחות ולנהג האמבולנס כדי לנסוע לבית היולדות. שם, כל היולדות היו בלי בעלים בגלל המלחמה. בצהריים נולד דודי רן, ילד עגול, גדול וחמוד. סבתא שלי מאוד התרגשה. בקיבוץ הצליחו לאתר את סבא שלי בגולן ולמסור לו שהוא נעשה אבא. הוא הצליח להגיע אותו ערב לבית היולדות, במדים מלוכלכים ולא מגולח. ההתרגשות הייתה גדולה. הרבה אבות אחרים גם הגיעו משדה הקרב כדי לעשות היכרות עם ילדיהם החדשים. סבא וסבתא שלי החזיקו את בנם החדש, ובליבם משאלה אחת: שהילד הזה לפחות כבר לא יידע מהי מלחמה. (משאלתם לא התגשמה…).

 קישור למצגת שלנו

הזוית האישית

תום: הסיפור שלך היה מעניין בעיקר הפרק של הקיבוץ. אני חשבתי שלסבא שלי היו סיפורים יותר מעניינים ובגלל זה רציתי שהוא יהיה איתי בקשר הרב דורי, שמחתי לגלות שלסבתא יש גם סיפורים מעניינים, ואהבתי את הסיפור הזה.ואני מאוד אהבתי את הפרויקט הקשר הרב דורי. איזה באסה שזה נגמר.

מריה: תמיד כיף לי לבלות עם הנכדים שלי, אך עוד יותר כשיש לי הזדמנות לזמן איכות עם אחד מהם. היה לי מעניין לספר לתום קצת מהחיים שלי, חיים כל כך שונים ממה שהוא מכיר. אהבתי לענות לשאלות החכמות שלו, ולהבין מה הרשים אותו יותר מתוך הפרקים שסיפרתי לו.

תמיד הרגשתי קרובה לתום, בגלל הרגישות שלו, ההבנה, הסקרנות, הכנות, חוש ההומור, אך התקופה הזו בה בילינו יחד תישאר לי במיוחד כאוצר אהוב.

מילון

תנועת הנוער הציונית
תנועות הנוער היהודיות הציוניות הן תנועות נוער בינלאומיות ברובן, הקשורות לתנועת הציונות. תנועות אלו צמחו בעיקר במזרח אירופה על רקע המשברים שהחלו לפקוד את העם היהודי בתחילת המאה ה-20. מייסדי התנועות האמינו שניתן לשנות ולכוון את דרכו של העם היהודי ולהקים בית לאומי בארץ ישראל.

ציטוטים

”סבתא הרגישה שכאן בקיבוץ מיושם למעשה הסיסמא הצרפתית : חרות, שוויון, אחווה“